אורן שגב (עב’ ת”א) מטייח שקרים: “מותר לפרקליטות לפברק רשימות חומרי חקירה ולהסתיר חומרי חקירה מהנאשמים” הע”ז 1885-10-13 מדינת ישראל נ’ זוהר נ.ת. ניהול בע”מ ומשה אביר
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-3sd
לפנינו עוד החלטה ביזיונית מפרי עטו של השופט שחושב את עצמו, אורן שגב מבית המשפט לעבודה בת”א. מי שקורא את ההחלטה נוטה להאמין ששופט בדרך כלל צודק, ואם השופט נוזף בבא כוח הנאשם, כנראה שהשופט צודק. אלא שזו טעות בסיסית בהבנת הנקרא. בישראל תמיד צריך להניח מראש שהשופט הוא זה שמשקר ומטייח. אכן כך גם במקרה זה.
מוגש כתב אישום בענייני עבודה בבית משפט לעבודה. הפרקליטות צריכה למסור חומרי חקירה. המחוקק התכוון לכך שהפרקליטות תמסור את כל מה שיש לה ביד. אבל שופטי ישראל פיתחו “הלכה” לפיה הפרקליטות תחליט ותסנן מה היא מוכנה למסור ומה היא לא מוכנה למסור. הנאשם צריך לנחש מה הפרקליטות מחביאה ממנו ולבקש מהשופט. הפרקטיקה שהתגבשה היא שאז הפרקליטות באה ואומרת “נתנו את כל חומרי החקירה” והסנגור של הנאשם עומד מול שוקת שבורה.
בענין זה ברור מקריאת ההחלטה שיש פה נאשם שהפרקליטות טייחה והעלימה ממנו מסמכים וחומרי חקירה שיש בהם כדי לזכות את הנאשם. השופט אורן שגב מעונין להרשיע ולכן במקום להורות לפרקליטות למסור את כל מה שיש לה, הוא בחוצפתו נוזף בסנגור ועוד מטיל עליו קנס.
מה כבר יכולים הסנגורים לעשות כאשר הם זועקים את זעקת הנאשם, כאשר גם הפרקליטות וגם השופט עושים יד אחת נגדו ומעלימים ממנו את מה שמגיע לו? מה שהשופט קורא “השתלחות בוטה בתביעה” הוא למעשה עבודה סנגוריאלית ראוייה. ההשתלחות הייתה יותר ממוצדקת. יש פה מקום אפילו להגיש תלונה נגד הפרקליט דן טוניק, אשר ברור על פניו שהוא משקר במצח נחושה, תופר תיקים ומעלים מסמכים. זהו עוד אות קלון להתבהמות המוסרית של שופטי ישראל. ממש פחד אלוהים לגשת לבתי משפט ישראלים ולבקש שיעשה צדק. מי שמבקש שיעשה צדק חוטף קנסות.
כאן המקום לשבח את הנאשם שכנראה ייצג את עצמו, על מאבקו המוצדק בכוחות הרשע.
למערכת לא ברור מדוע מופיעים דן טוניק ויהודה טוניק כבאי כוח המדינה כאשר אלו עורכי דין פרטיים. כנראה זכו במכרז כלשהו מהפרקליטות לייצג את המדינה בתיקים כאלה. מעניין כמה המדינה משלמת על הפרטת הייצוג לעו”ד חיצוניים.
