סיפורן של העגונות ומסורבות הגט
תביעות רשלנות הבעל ע”י מסורבות גט – פרופגנדה פמיניסטית
על השיח הציבורי בנושא מסורבות הגט השתלטו ארגוני נשים פמיניסטיות רדיקליות, אשר מסלפות את תמונת המצב האמיתית, מסרבות להתייחס למצוקת הגברים, והפלייתם, והן מאמינות שרק פרופוגנדה של שנאה, מסכנות, הפחדות, בג”צים, והושבת גברים בכלא, תפתור את בעיית העגונות. הפיתרון האמיתי נעוץ בטיפול שורש בקיפוח הגברים וההפליה נגד הגברים בבתי המשפט למשפחה, ובבתי הדין הרבניים שמשקשקים מאימתם של שדולות הפמיניסטיות. יש לנקות את כל דיני המשפחה מיתרונות מגדריים, ואז שני הצדדים יוכלו להתגרש זה מזו ללא נקמות. כך למשל, יש לבטל את התמריצים לנשים לעגן גברים, כמו הימשכות מזונות האישה ככל שהיא מסרבת לקבל גט, הכתובה, שהיא בעצם החפצת נשים מרצון, והמדור הספציפי שמונע פירוק שיתוף כלכלי. כל אלה בדין הדתי. מנגד בדין האזרחי הנשים שולטות: משמורת אוטומטית, פטור ממזונות על פי דין היהדות, ויד חופשית להגשת תלונות שווא, כי אף אחד לא מעמיד לדין אישה שמעלילה. כשאלה יבוטלו גם תופעת סרבנות הגט משני הצדדים ייעלמו.
יש לזכור שסרבנות הגט נובעת מהדרישה בדין הדתי שגירושין יהיו בהסכמה, ובמבט היסטורי, המטרה הייתה לדאוג דווקא לנשים, כדי שהבעלים לא יוכלו להתגרש מהן מבלי לדאוג לעתידן הכלכלי והרומנטי. כיום התהפך הגלגל, ומה שפעם נועד להגן על נשים, אין בו צורך יותר.
הגיע הזמן שארגוני הנשים ישקלו מחדש את האסטרטגיה שלהן. אותם ארגוני נשים, המשופעים בכסף ותרומות, במיוחד אמונה והפדלחושיות למיניהן, מחבקות את הממסד הדתי, ואת בתי הדין הרבניים, תוך שהאסטרטגיה שלהן היא להפחיד את הרבנים שיעשו מה שהן רוצות. במקום לנקוט בגישה הפוכה ולהכריז על חרם הרבנות, וחרם בתי הדין הרבניים, כלומר במקום לתקוף מבחוץ, הן פועלות “מבפנים”. אי אפשר מצד אחד לבקש למנות נשים לוועדה למינוי דיינים, כדי לבחור דיינים, ואחר כך לבקש לבטל לחלוטין את אותו ממסד שהנשים נלחמות להצטרף אליו ולהשפיע מבפנים. זוהי צביעות.
הנשים הן כבר לא המגזר החלש והפגיע
מה שאולי היה נכון פעם, אינו נכון יותר. אי אפשר לטעון כל הזמן שהעגונות מסכנות ומקופחות, כאשר לאחרונה אנו נחשפים לתמונת מצב אחרת לגמרי. כיום, מה שנשאר מהדין הדתי בפירוש פועל לטובת נשים, ואין לארגוני הנשים אינטרס לשנות את זה. נתחיל מהכתובה. זהו מסמך שהוא החפצת נשים פרופר, ולא מצאנו אף אישה שמוכנה לוותר על הכתובה, גם אם מדובר בהחפצת נשים. להיפך, כל הפמיניסטיות להוטות לקבל כתובה מהבעל כי הן יודעות שבאמצעות הכתובה הן יכולות לשלוט על התנהגות הבעל בזמן הפרידה.
כנ”ל לגבי הסעד של מדור ספציפי, חזקת הגיל הרך, החלת הדין האישי במזונות לרעת גברים, והטלת מזונות אסטרונומיים רק על הגבר פי 2.5 עד פי 4 מהנהוג בארה”ב ואוסטרליה וקנדה. מנגד, כיום לגברים יש אפס זכויות על הילדים שלהם. האישה היא המחליטה אם להסכים להסדרים מרצון, או למרכז קשר או שלא יהיו הסדרי ראייה בכלל. בל נשכח את המשטרה, אשר בה לנשים יש פטור מהעמדה לדין, ורק את הגברים זורקים מהבית, ועושים להם רישום פלילי, מה שמונע מהם עבודה במקומות שדורשים תעודת יושר.
מנגד, מה הנזק לנשים כתוצאה מעגינות? כמעט אפסי. מבין כ- 11,000 מתגרשות יהודיות בשנה, רובן חילוניות. החילוניות לא מתרגשות מהגט, והרבה מהן בכלל מגיעות לגירושין בגלל בגידה עם גבר אחר, והרבה פעמים הבגידה היא עם גבר גרוש של גרושה אחרת או עם מספר רב של גברים בבת אחת. הן יוצאות, פוגשות בגברים, מקיימות יחסי מין, ועושות מה שמתאים להן.
גם מבין הדתיות, השד אינו נורא כל כך. חלקן בגיל שכבר אינן יכולות להביא ילדים לעולם, ואלה שטוענות שהן רוצות להביא ילדים לעולם, כל כך עסוקות במלחמות משפטיות ובנקמות, שקשה להאמין שהילד ייוולד לתוך סביבה בריאה ותומכת.
באחת מתביעות הנזיקין הראשונות של אישה שהייתה מסורבת גט נגד בעלה, כבר היו לה שישה ילדים. היכן הנזק אם היא כבר לא תביא עוד ילד לעולם ותתרכז באלה שכבר נולדו? שימו לב שכאשר לאישה יש 6 ילדים, היא מקבלת על פי הדין היהודי מעל 12,000 ש”ח מזונות קטינים, גם אם המשכורת של הגבר היא חצי מזה, או פחות. אז מי בדיוק נסחט פה?
גם לגבי “חשש הממזרות”, שעליו מדברים כל כך הרבה, יש לרבנים אין ספור קומבינות לפתור את הבעיה. אחת מהן היא שפשוט לא בודקים האם הוא “ממזר”.
האם עוולת הרשלנות בין גבר לאשתו באמת מתקיימת?
הפתרון שמצאו הפמיניסטיות להתיש את הגבר הוא תביעת רשלנות בה נטען שהגבר מתרשל כלפי אשתו בזה שהוא לא נותן לה גט. הבעיה היא שכאשר יש חוזה (הכתובה) בין הגבר והאישה, אז היחסים ביניהם הם חוזיים ולא נזיקיים. שופטת אחת שושנה שטמר למשל בתיק עמ”ש 23464-10-09, בכלל לא טרחה לבדוק את היסודות המשפטיים של עוולת הרשלנות. היא פשוט הציבה משוואה: מי שמסרב או מסרבת להתגרש מתרשל כלפי בן הזוג, וכל מה שנותר זה לספור את מנין החודשים או השנים, ולשלם פיצויים על כל חודש.
בעיניים משפטיות, התיאוריה של ארגונים כמו “מבוי סתום”, מבוססת על פגיעה באוטונומיה הנשית והחופש להתגרש, כאשר עוטפים את כל זה במונחים של “רשלנות”, ו”הפרת חובת זהירות בין בעל לאשתו”. השופטים שכותבים את פסקי הדין המשפטיים מבצעים אקרובטיקה משפטית להכניס את כל הנושא למסגרת הרשלנות, וכאן המקום לשאול, האם באמת יש לגבר חובת זהירות כלפי אשתו לתת לה גט, גם במקרה שבו היא בגדה בו או השפילה אותו, או ניתקה אותו מהילדים או שהיא שלחה אותו למעצר עד תום ההליכים? הרי מה עם חובת הזהירות ההדדית של אותה אישה כלפי הגבר שלא לבגוד, שלא לסחוט אותו, שלא לנתק אותו מהילדים שלו, שלא לזרוק אותו מהבית בתלונת שווא ושלא לרוקן לו את חשבון הבנק? כל אחלה דברים שמסורבות הגט עושות ובתי הדין “סולחים” להן, כי הן “נשים”. האין הפרה הדדית של חובת הזהירות מבטלת אחת את השנייה? האם אי אפשר לייחס לאישה אשם תורם? האין עליה חובה להקטין את הנזק?
והרי הנישואין הם חוזה, הכתובה, וכאשר מדובר בחוזים, ידוע שאי אפשר לתבוע בנזיקין, כתחליף לתביעה חוזית. לפיכך, האם אישה שלקחה מבעלה כתובה, ממנה משתמע שהאישה מסכימה לכך שהיא חפץ הנמדד בשני זוזים או זוז וחצי, יכולה באמת לטעון שבעלה חייב לה חובת זהירות שלא לעגן אותה כאשר היא מבקשת להתגרש ממנו והיא מכתיבה את התנאים בהם היא רוצה להתגרש?
לגבי אותה כתובה, הרי בדיני הנזיקין תמיד נשאלת שאלת ה”ציפיות”, ומהי חריגה מהתנהגות הסבירה. תמיד ניתן לומר שמי שלקחה כתובה, והתחתנה כדמו”י, ידעה מראש שיש סיכוי שבעלה לא ירצה לתת לה גט. הרי היא יכלה שלא להתחתן, ולא לקחת את הכתובה. מכאן שבעצם אותה אישה שהתחתנה בחופה דתית, הסתכנה מרצון שאולי בעלה לא יסכים לתת לה גט, ואם כך, אז מנין צומחת הטענה שהבעל התרשל כלפי אותה אישה? מי שלוקחת כתובה נגועה באשם תורם או בסיכון עצמי שלא תקבל גט, ולכן יש להשליך אחת כזו מכל מדרגות הרבנות.
בדיני נזיקין המטרה היא לקבל פיצוי ולהשיב מצב לקדמותו. אלה התובעות את סרבן הגט לרוב לא תובעות לקבל פיצויים, ואין מה להשיב לקדמותו. לרוב המניעים הם נקמה, כפייה אילוץ או אפילו קבלת גושפנקא לרגשות הנקמה בבעל מבית המשפט או בית הדין שמזדהה איתן אוטומטית, “כי הן כל כך מסכנות”. לפיכך, גם מבחינה זו המסגרת הנזיקית איננה מתאימה להשגת מטרות חברתיות, קרי גירושין על פי דרישה להתגרש.
האם סטנדרט ההתנהגות הוא מבוסס “האדם הסביר” או מבוסס אג’נדה פמיניסטית
עוולת רשלנות אזרחית רגילה דורשת הוכחת סטייה מהתנהגות האדם הסביר. האם בית המשפט הראשון שמצא כי מתקיימת עוולת הרשלנות בין גבר לאישה שאיננו נותן לה גט, בכלל בדק מה דעתו של “האדם הסביר” או שבית המשפט הציב את הנורמות והערכים שאותם הוא מבקש לקדם, והם למעשה ערכי האג’נדה הפמיניסטית, ולא ערכי ה”אדם הסביר”?
נניח שנספר לאדם סביר כי יש נתבע שאשתו מנעה ממנו את הילדים, בגדה בו, לקחה את כל הכסף והרכוש, התלוננה עליו במשטרה ויצרה לו רישום פלילי, גרמה לביטול רישיון הנהיגה שלו, ואסרה עליו מלצאת מהארץ, האם האדם ברחוב היה אומר שגם אז קיימת חובת זהירות כלפי אותה אישה לתת לה גט ועוד לשלם לה כתובה? סביר להניח שלא.
בתי המשפט שפסקו פיצויים לנשים מסורבות גט לא באמת בחנו מה האדם הסביר היה עושה, אלא מה האג’נדה החברתית הפמיניסטית שאותה רוצים לקדם, והכוונה ל”גירושין ללא עילת גירושין” No fault divorce). קידום ערכים ונורמות ראויות הוא עבודה למחוקק, לא לבתי המשפט. אלא שבתי המשפט, וגם הרבנים מבוהלים פחד מוות משדולת הנשים.
בתביעת נזיקין צריך גם להוכיח “קשר סיבתי”. אותן שאלות צצות כאשר בוחנים את הקשר הסיבתי בתביעת רשלנות של גבר כלפי אשתו. בכל תביעה נזיקית רגילה על התובעת להוכיח קשר סיבתי בין מה שעשה הנתבע לנזק שהיא טוענת. גם כאן השאלה היא האם מעשיה של האישה עצמה, כגון בגידה, השפלה, לשון הרע, ניתוק מהילדים, קריאת שווא למשטרה לא ניתקו את הקשר הסיבתי? ברור שכן, אבל בית המשפט למשפחה מתעלם ממזה כי בית המשפט מוטה אג’נדה פמיניסטית מעל 20 שנים.
אם לא די בכך גם הנזק הנטען שהוא בעצם כאב וסבל או בלשון העם, עוגמת נפש, לפתע מקבל פרופורציות מפלצתיות של מאות אלפי שקלים, כאשר אפילו נפגעי טרור אשר נחשפו לעוגמת נפש וכאב וסבל נדרשים להוכיח באותות ובמופתים את הנכות הנפשית באמצעות בדיקה פסיכיאטרית ואת הנזקים הכספיים באמצעות חישובי נזק.
לפתע בדיני המשפחה נסללת למסורבות הגט דרך מקוצרת שבה אין צורך להוכיח את עילת התביעה, וגם לא את גודל הנזק. די לנפנף בסיסמאות של “אוטונומיה נשית” ומייד בית המשפט פוסק פיצויים לפי מספר החודשים או השנים, ועוד פיצויים מוגברים ופיצויים עונשים, שאותם נדיר מאוד לקבל בתביעה אזרחית נזיקית רגילה. בל נשכח שעוגמת נפש הוא סוג של מרכיב של פיצוי, הוא איננו העוולה עצמה.
אלמנט ההרתעה? אולי הפיצויים בכלל לא מפחידים אף אחד?
קשה גם לומר שיש אלמנט הרתעתי בפיצוי הכספי שייפסק לטובת מסורבת גט. אין נתונים לעניין, אבל קשה להאמין שיש ממי לגבות את מאות אלפי השקלים שנפסקים בתביעות כאלה. גבר שמסרב לתת גט הוא בדרך כלל “סוס חבוט” שלקחו ממנו כבר הכול.
יש להניח שאותו גבר כבר גם היה בכלא בגלל אין ספור תלונות שווא שגרושתו הגישה נגדו, ופקודות מאסר בהוצל”פ. הוא טעם את טעם המאסר, אם לא כסנקציה רבנית, אז דרך ההוצאה לפועל, ואם לא משם, אז דרך הפרקליטות. בשלב שמגיעים פיצויי הנזיקין, לאותו גבר כבר לא נשאר דבר, ואין ממה לקחת, וגם את הילדים כבר מזמן לקחו לו, כך שהפיצויים לא מרתיעים אותו, או אף אחד אחר.
דווקא לגבי נשים סרבניות גט, ההנחה שהאישה היא הצד החלש בכלל לא נכונה. נדרש המון כוח לעמוד בפני הרבנים ולהתריס מולם. נדרש גם הרבה גב כספי לאותן נשים. ידוע המקרה שהגיע אל השופטת טובה סיון, שמלכתחילה היא זו שאליה הגיעו כספי מכירת הנכסים המשותפים, ולא רק שסירבה לשלם לגבר את המחצית, היא גם סירבה לתת לו גט.
לגבר יש היתר 100 רבנים, לאישה יש היתר ממזרים
יש הטוענים שיש הבדל בין גברים לנשים, כי גברים יכולים לקבל היתר לנישואין שניים. אלא שאז הבעל נדרש למצוא אישה שנייה, וגם אז האופציה שמורה רק לגברים חרדים המקושרים לרבנים חרדים ש”מסדרים להם את העניין” בשושו. האופציה לא פתוחה לגברים חילוניים ויעידו על כך תביעות של גברים נגד נשים בגין סרבנות גירושין.
לעומת זאת, נטען שנשים מסורבות גירושין מצויות בסכנה שהילדים שלהן יחשבו “ממזרים”. כאן המקום לשאול, האם מישהו מכיר ממזר? האם מישהו יכול להביא דוגמא של ילד ממזר? למעשה הסוד הכמוס הוא שגם לבעיית הממזרים יש קומבינה הלכתית. מספר “התרות הממזרים” בישראל, בתואנות שונות, גדול ממספר היתרי מאה רבנים, או שווה לו.
העצמת נשים לא חייבת להיות ע”י טיפוח המסכנות והקורבנות
העצמה של נשים מוחלשות היא מטרה נעלה, ואחת הדרכים לבצע “העצמה” היא לעזור למועצמת להאמין בעצמה ובכוחה, ללמד אותה את זכויותיה ואת נקודות הכוח שלה. לפיכך, היה אך טבעי לצפות שארגוני הנשים ידגישו חזור והדגש בפני הנשים שהכוח בידיהן. שהן יפיצו ויפרסמו פסיקות של בתי דין רבניים שהן בעד הנשים. שהן יחזרו וידגישו שאין ביהדות כבר מעל 1,000 שנה גירושין בכפיה, ללא הסכמת האישה, ושהבעל זקוק להסכמתה לא פחות משהיא זקוקה להסכמתו.
במקום זה אנו נתקלות בהפצת שקרים ופרופגנדה של שנאה ע”י ארגוני נשים דתיות פמיניסטיות, אמונה, מרכז רקמן, מבוי סתום, לרבות סטטיסטיקות מזויפות שרק מחלישות את הנשים, ומייצרות תמונה של קורבנות ומסכנות שאיננה נכונה. רק לדוגמא, הן מפיצות את התעמולה כאילו גבר לא זקוק להסכמת האישה לגירושין, ושמייד 100 רבנים יחתמו לו אוטומטית על היתר נישואין שניים. למעשה, הנשים היחידות המועצמות כאן הן הנשים המתפרנסות מהארגונים האלו, ויש מעל 20 ארגוני פמיניסטיות שכאלו, שכל העסקניות שם ניזונות על חשבון הנצחת הסטיגמה של “נשים מוחלשות”.
מתי הבלגן בדיני המשפחה יסתיים?
כל העיסוק בתביעות נזיקיות נגד סרבני וסרבניות גט הוא למעשה מלחמה ציבורית שבה הרבנים מושכים לכיוון שלהם, הנשים מושכות לכיוון שלהן, והציבור אינו יכול לקבל שירותי סיום נישואין שהם נקיים גם ממגדר וגם מהדת, גם יחד. המלחמה הזו על גב האנשים מפילה חללים. בארגוני הנשים מודים שהשימוש בתביעת נזיקין בבית המשפט למשפחה נוצר על מנת לשמש “חרב ללוחמה בדיני המשפחה הדיכאוניים” כהגדרתה של יפעת ביטון. מדוע אם כן הלוחמה בבתי הדין נעשית על גבם של אנשים?
הפתרון הנכון לארגוני הנשים הוא לעבוד יחד עם ארגוני הגברים כדי לנקות את חוקי המשפחה הישראלים מכל סממני מגדר וסממני דת גם יחד. אז ממש לא יהיה לאף אחד או אחת סיבה לעגן את בן או בת זוגתו לשעבר. הגיע הזמן שהפמיניסטיות הדתיות ישרפו את הכתובה כמו שהן שרפו חזיות בעבר, ושהפמיניסטיות יכריזו שהם לא מוכנות לשלם מזונות לפי דין דתי, אלא לפי דין אזרחי שוויוני, ומידי פעם שגם ירשו לאבות לראות את הילדים שלהם מחוץ למרכזי הקשר, ובלי בדיקות פסיכו-דיאגנוסטיות. כשזה יקרה, לא יישארו מסורבות גט לכל אירגוני הפמיניסטיות שחוגגות על גבן.
ככל שהמטרה של ארגוני הנשים היא הבסת בתי הדין הרבניים, אין כמו הכרזת חרם חתונות ברבנות, והפגנות המוניות על מדרגות הרבנות על מנת להשיג את המטרה. אלא שהרשו לנו לפקפק אם זה באמת מה שנשים פמיניסטיות רוצות. בסופו של דבר בארגוני הנשים לא רוצים לוותר על הפטור ממזונות שמעניק הדין הדתי, והן גם לא רוצות לוותר על חזקת הגיל הרך. אף אישה לא רוצה לוותר על הכתובה. במבוי סתום ומרכז רקמן נוח להן שיש אויבים מדומים, הגברים, שאפשר להילחם נגדם, באמצעות הנצחת התעמולה הפמיניסטית.
מי יגן על הפמיניסטיות מדאע”ש כאשר יום אחד הגברים יסרבו לשמש בשר תותחים בצה”ל ולמלא את בתי העלמין הצבאיים?
