פרשת הבלוגרים: לורי שם טוב הגישה ערר לעליון על החלטת כב' השופט אברהם הימן לדחות בקשתה על אי הסכמתה לראיות לכאורה ומסוכנות
15.10.2018 – לורי שם טוב הגישה הבוקר ערר לבית המשפט העליון בש"פ 7235/18 . להלן קטע מהערר:
העוררת מתכבדת להגיש בזאת ערר על החלטת כב' השופט הימן מבית המשפט המחוזי בת"א מתאריך 03.10.2018 בתיק מ"ת 14280-04-17 אשר בה דחה כבוד השופט הימן וכן בקשת העוררת לחזור בה מהסכמה לכאורה תחת לחץ לראיות לכאורה, לעיין לראשונה בעילת המעצר, לעיין לראשונה בראיות לכאורה, ולעיין מחדש בקביעות המסוכנות.
העוררת ביקשה מבית משפט קמא לאפשר לה לחזור בה מהסכמה לראיות לכאורה, אשר נתנה תחת לחץ של בית המשפט והסנגור על מנת לנדב לבית המשפט הסכמה מאולצת ללא תמורה, בתאריך 10/9/2017, ולעיין מחדש בהחלטת המעצר עד תום ההליכים בהתחשב בכך שהעוררת כופרת בראיות לכאורה, בחלוף הזמן מאז הדיונים בראיות לכאורה, בכרסומים בראיות לכאורה שנתגלו באופן כללי ובפרט בקבילות הצווים שבאמצעותם אספה המשטרה ראיות, ובמסוכנות. יודגש שלגבי בדיקת בית המשפט את עילת המעצר והראיות לכאורה לא התקיימה בדיקה קודמת, וזוהי בקשה לבדיקה ראשונית. מאחר ובית המשפט כן קבע קביעות קודמות לגבי מסוכנות, הרי שרק לגבי כך מדובר בעיון מחדש.
כמו כן ביקשה העוררת להוסיף טיעונים שהסנגור מטעם הסנגוריה הציבורית לא טען בדיון הראשון (10.9.2017) כגון אכיפה סלקטיבית, ביקורת פוליטית, וכן שהעונש הצפוי לא יהיה יותר משנתיים. פסקי דין שניתנו או נתגלו מאז ההחלטה הקודמת פועלים לטובתה של העוררת.
לפיכך מתבקש בית המשפט העליון לקבוע שטעה בית המשפט קמא בכך שלא התיר לעוררת לחזור בה מהסכמתה הלכאורית לראיות לכאורה, טעה בהחלטתו שהסכמה לראיות לכאורה מחייבת את העוררת ללא יכולת לסגת ממנה, וכן טעה בית המשפט קמא בכך שלא הסכים לעיין לראשונה בראיות לכאורה, ולבדוק טענות שקיימות חולשות משמעותיות באיכות הראיות לכאורה, שהראיות אינן מקימות עילת מעצר (בפרט כשמדובר בחופש ביקורת על בתי המשפט עצמם, והזרוע הארוכה שלהם, עובדות סוציאליות).
טעה בית המשפט קמא בכך שסירב לדון בטענת העוררת כי הלכת זאדה פוגעת בנאשמים באופן אנוש, שכן הלכה זו מאפשרת חממה לסיפורי בדים, זכ"דים מגמתיים, מסמכים ספקולטיביים, ומסמכים חסרי פשר שאותם אפשר להציג באופן מסוף ולהשיג מעצר עד תום ההליכים. הגיעה העת שבית המשפט יאמץ את דעת המיעוט של השופטת דורנר בהלכת זאדה ויבדוק אן הראיות בעלות משקל של מעבר לספק סביר, ולא סתם ראיות גולמיות ומגמתיות.
כמו כן טעה בית המשפט בהערכת המסוכנות כשמדובר בעברות החוסות תחת חופש הביטוי, והנזק היחיד הנטען הוא נזק לשם טוב, לכאורה. בדיון הראשוני בית המשפט לא שקל נסיבות אישיות כי אלה לא הוצגו בפניו מחמת אי מוכנותו של הסנגור מטעם הסנגוריה.
הליך החקירה בעניינה של העוררת טרם מעצרה ובתקופת מעצר הימים לקוי ביסודו הואיל ונעשה ללא ביקורת שיפוטית הולמת. כל הצווים שמהם הופקו תוצרים וראיות לכאורה, לקויים. נראה כי השופטים המעורבים בחתימה על צווי בתקופת החקירה הסמויה שימשו סניף של התביעה וחתמו כחותמת גומי. כך גם קבע נציב תלונות הציבור על שופטים השופט בדימוס אליעזר ריבלין. הצווים נחתמו כלאחר יד ללא ביקורת שיפוטית מבלי שהיושב/ת על כס השיפוט בדק/ה על מה הוא חותם.
העוררת טוענת כי לא ניתן לייצר עילת מעצר סטטוטורית בגין שימוש במקלדת. מקלדת אינה שקולה לנשק חם או נזק גוף. נזק לשם טוב מקומו בבית משפט אזרחי, ואין עילת מעצר שכזו שלשם שמירה על שלום הציבור עוצרים את מי שמביע ביקורת פוליטית באמצעות שימוש במקלדת נגד המשטר ועושי דברו. מי שייצר את עילת המעצר בגין עבירות פרסום וביטוי היה כבוד השופט סולברג ביום ה 5 למעצר לפני 20 חודש, והוא עשה זאת בדרך של הטלת רפש בעוררת, הטרדתה המינית בפומבי, החפצתה, והכל באמצעות פתגם מספר משלי הממשיל את העוררת לזונה מופקרת ששפתיה נוטפות דבש, מסתובבת עם חרב דו כיוונית ונועצת את חרבה בגברים פתאים. כאשר שופט עליון מפליג בדמיונו לעולמות התנ"ך, ידיהם של שופטי המחוזי כבולות לאותו פתגם תנכ"י, וגם הם מחויבים לראותה כזונה אפיקורסית ופתיינית.
עוד יצוין שהעוררת עצורה 20 חודשים ולמעשה משלמת מקדמה על חשבון העונש. העוררת הביאה בפני כבוד השופט הימן רשימת גזרי דין המראים כי לא צפוי לה עונש של יותר משנתיים, כך שהיא עתידה להיות יצורה יותר מהעונש שתקבל. בית המשפט קמא לגלג על טענה זו וקבע כי זו השערה.
בנוסף, הסנגוריה נטשה את העוררת והודיעה על הפסקת ייצוג. היות והעוררת נשארה ללא ייצוג, לא ניתן להטיל עליה עונש מאסר וחובה לשחרר אותה, שהרי היא עצורה כאשר לא ניתן להטיל עליה עונש מאסר. הסנגור הציבורי הזדרז ומינה לעוררת סנגוריות חדשות מבלי שביקשה זאת, רק כדי להבטיח שניתן יהיה להטיל מאסר על העוררת. מכך ברור שהסנגוריה משתפת פעולה עם התביעה ושל בית המשפט.
