אושר מימון המשחק בסדרה “להרוג את הסבתא” מספר על התקופה שהיה הומלס וחי ברחובות: “היו לי ציפיות שהמדינה תסייע לי, אבל ברווחה לך נותנים לא לעבור אפילו את סף השומר” העו”ס אמרה לי: “אתה כבר ממילא ברחוב אז עוד יומיים, מה זה משנה?” מי שלא חי ברחוב לא מבין כמה כל יום כזה קשה

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3SI

בתוך הכתבה “חי את החלום”, מסתתר סיפור מחריד של השחקן אושר מימון, שהיה ראוי לתת לו כתבה בפני עצמה. זה החלק שבו אושר מימון, מספר על תקופת היותו הומלס, פניותיו למשרד הרווחה שלא נענו. זה התיאור מהכתבה של שיר-לי גולן, ידיעות אחרונות:

“אנשים התחילו להתרחק ממני, פתאום הייתי לבד בעולם, החובות הלכו ותפחו, לא יכולתי לשלם שכר דירה, לא הייתה משפחה לפנות אליה, ומצאתי את עצמי ברחוב. כל יום הפך למלחמה”.

שלושת החודשים הראשונים שעשה כהומלס היו קשים מנשוא.

“הייתי מתקלח בים, רץ לראיונות עבודה, מסתובב בקניון ומחפש שאריות אוכל בבתי הקפה, ומשתדל רק לעבור את היום”.

אז אימץ את הכובע איתו הוא מסתובב עד היום ואת הזקן, “כדי להתחבא מהבושה”.

“היו לי ציפיות שהמדינה תסייע לי, אבל ברווחה לא נותנים לך לעבור אפילו את סף השומר“, הוא מספר.

“אני זוכר עו”ס שאמרה לי ‘אתה כבר ממלא ברחוב, אז עוד יום, עוד יומיים, מה זה משנה?’ מי שלא חי ברחוב לא מבין כמה כל יום כזה קשה“.

מימון נדד בין דירות בערים שונות, והמשיך להילחם בכל כוחו על הקשר עם בנו.

“כאב לי לקחת אותו אליי, לחורבות שחייתי בהן, אבל הייתי אבא נוכח, גם כשחייתי ברחוב. תמיד דאגתי שהבן יידע שאבא שלו פה ואבא שלו אוהב אותו, גם אם היינו נפגשים ויושבים על ספסל בגן ציבורי”.

“החיים הוכיחו לי שאני חזק. גם ברגעים הכי קשים לא הסתבכתי עם החוק ולא אושפזתי בבית משוגעים. תמיד האמנתי שאני אוטוטו חוזר לחיים הנורמליים. לא הייתה אופציה אחרת מבחינתי. אני לא מביט אחורה בזעם, אלא בקבלה. אני רק רוצה להמשיך לשחק, ללמוד, להתפתח ואהבה. קודם כל אהבה”.

וכנראה שאהבה שהכי חשובה לו, היא זו שהוא זוכה לה מבנו. “לאורך השנים”, הוא אומר, “נוצר בינינו ריחוק. כל אחד מאיתנו ניסה לחסוך לאחר עוגמת נפש ונפגשנו פחות, אבל עכשיו הוא מגיע אליי עם האופנוע שלו כשהוא יכול, ואנחנו מדברים כל הזמן באווטסאפ. אני מקווה שאגיע למקום של יציבות כלכלית ואוכל לפנות את הזמן כדי להתקרב אליו מחדש”. ולפי הדרך שהדברים בחייו של מיימון מסתדרים בזמן האחרון, אפשר להאמין שזה יקרה.