משטרת המספרים מעצרי שווא ומחיקת תלונות: כך התמכרה המשטרה לסטטיסטיקה – ערוץ 10
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3Tp
ערוץ 10, את המגזין שלנו פותחת תופעה מדאיגה נוספת, יש לומר, הקשורה לעבודת המשטרה, ארגון שנמצא בשנים האחרונות בשפל המדרגה, מוסרית ומקצועית. קוראים לזה התמכרות לסטטיסטיקה. הדוגמאות רבות מספור, מופרכות באופן קיצוני. מצד אחד, מעצרי שווא. אדם יכול להיעצר על עגלת רכוש גנוב, כי החזיק עגלת סופר-מרקט, אדם אחר נעצר, כי השליך גרב על אשתו, וזוהי רק טיפה בים.
מצד שני, מחיקת תלונות מוצדקות של אזרחים כדי שלא ייכללו בטבלאות הסטטיסטיקה במטרה להציג ירידה לכאורה בפשיעה. למה זה קורה? מפקדי תחנות משטרה ושוטרים ותיקים פרסו בפנינו השבוע את השיטה.
מחמוד אבו צעלוק, חווה מעצר שווא בידי המשטרה
"אני הלכתי להביא את בן הדוד שלי מהמוסך שלו. סגרו עליי, אמרו: "אתה היית בקטטה ותבוא". לשלושה ימים עצרו אותי. אני אומר לו שלא הייתי והוא אומר לי: "לא, אתה היית ואתה מצולם".
— זאת אומרת, בן אדם שבחיים לא נעצר, לא ראה משטרה, לא יודע מה זה, החליטו שאתה היית מעורב, הופה, אתה בכלא יומיים.
"כן".
כמה קל להיעצר כאן על אירוע שכלל לא השתתפתם בו. באיזו מהירות אדם מן השורה יכול למצוא את עצמו מסובך בתוך מערכת אכיפת החוק, אפילו כשכל העדויות לטובתו.
סרטון האבטחה שהוכיח את חפותו של מחמוד
מחמוד אבו צעלוק, ישב שלושה ימים במעצר למרות שהמשטרה החזיקה אצלה צילומים המוכיחים כי הוא חף מפשע.
— כשמביאים אותך לשופט, מה אומרים לו?
"אמר להם, תביאו, יש לכם מצלמה, מה שצילמתם אותו? מה שהוא היה?, הם אמרו: "לא". אמרו: "סתם אתם מחזיקים אותו".
— ונגמר הסיפור.
"נגמר הסיפור".
— אתה חושב שזה קורה הרבה?
אני חושב שזה לא הרבה, אלא גם הרבה הרבה. הרבה מאוד, איך שאומרים.
למתבונן מן הצד נראה שהאירועים האלה שחוזרים על עצמם לעיתים קרובות הם תולדה של טעות אנוש, אולי חוסר סבלנות, אפילו רשלנות. אבל דווקא מי שבאים מתוך המערכת, מתעקשים שפעמים רבות מדי זה מכוון לגמרי. אנשים שלא אמורים להסתבך עם המשטרה, מוצאים את עצמם על ספסל הנאשמים, עבירות זניחות תופחות לתיקים עבי-כרס, והכל נעשה בכוונת מכוון.
סנ"צ בדימוס יאיר רגב, לשעבר ראש אגף חקירות ביאחב"ל: המשטרה על מנת להוכיח פעילות איכותית, היא אומרת, כל מפגש של שוטר עם אזרח שיש חשד לביצוע עברה, בוא נגיש כתב אישום.
עו"ד דוד ויצטום, סגן הסנגורית המחוזית במחוז דרום: גניבה של סיגריות מרכב של קטין, נעצר לכמה ימים. אנשים מבוגרים עם אלצהיימר או דמנציה שיש איזושהי התערערות במצב המשפחתי ומדברים לא יפה, אפילו אלימות מינורית, נעצרים. שני אחים שרבים בבית על השלט.
שני אחים שנעצרים בגלל ריב על שלט, הם רק דוגמא אחת. יש עוד אינספור דוגמאות כאל, כמו למשל הבעל שזרק על אשתו גרב, ומצא את עצמו עומד בפני שופט שלא הבין למה המשטרה מבקשת לעצור אותו, או צעיר שנמצא מסתובב בחניה של קניון עם מספריים, והמשטרה טענה שמדובר בכלי פריצה. אינספור תיקים כאלה שפשוט תוקעים את מערכת המשפט, והכל בגלל שהמשטרה הפכה להיות אובססיבית לגבי דבר אחד, הסטטיסטיקה.
שי ויזלברג לשעבר קצין חקירות במחוז ירושלים
— אז כמה זמן היית שוטר בעצם?
בין 12 ל- 13 שנים.
הקריירה של שי ויזלברג במשטרה הייתה טיפוס עקבי ומהיר במעלה הדרגות. אבל משהו שם לא ישב לו כמו שצריך. בשלב מסוים הוא הבין שהוא מבלה הרבה מאוד זמן במרדף אחרי נתונים ומדדים שיוכיחו לפיקוד הבכיר שהשוטרים שלו עושים עבודה יעילה , ולא אחת קרה שבמקום לרדוף אחרי עבריינים, הוא הבין שהוא בעצם רודף אחרי מספרים.
— אתה, כקצין משטרה, איך אתה מרגיש את זה, את הלחץ הזה אחרי הנתונים?
יש לך ישיבות בוקר ובכל ישיבת בוקר או בכל ישיבה של, נגיד, בקרה על תוכנית היעדים "מה עשית היום כדי להביא אחת, שתיים, שלוש, ארבע…", וזה מגיע, אתה יודע, לאיזשהם מצבים אבסורדיים.
מצאו איזה בחור הולך עם עגלת סופר, עגלת סופר מטופשת, ואומרים לי, תפתח לו תיק על החזקת רכוש חשוד כגנוב. ואתה אומר לעצמך, תשמע, זה מה שאני, בתור שוטר, מתעסק איתו? עם עגלת סופר שהבחור לא יכול להוכיח מאיפה יש לו אותה? חלק עצום מהמשאבים המאוד מוגבלים של המשטרה מופנים כדי להקריב קורבן למולך הזה של הסטטיסטיקה.
ישיבת מעקב סטטיסטית של משטרת ניו יורק
אז כדי להבין איך התמכרה המשטרה לסטטיסטיקה, צריך לחזור אחורה לסוף שנות ה- 80 בניו-יורק. מדובר באחת התקופות הקשות ביותר שאיתן נאלצה העיר להתמודד במשך תקופה ארוכה. נראה היה כי משטרת ניו יורק, פשוט קורסת אל מול האירועים. "קומפסטאט" מחולל שינוי מעמיק בדרך שבה משטרת ניו יורק מפקחת על רחובות ניו-יורק. "קומפסטאט" כך נקראה המערכת הייחודית שהקימה משטרת ניו יורק למלחמה המשתוללת. המערכת שלקחה את נתוני הפשיעה של העיר ודחסה אותם לתוך קבצי אקסל, דרשה מכל אחד ממפקדי הרבעים בעיר לדחוף את המספרים למטה בכל מחיר. אחת לשבוע נפגשים קציני המשטרה הבכירים ומשווים מספרים. מי שלא מספק את הסחורה מוצא את עצמו בחוץ. המלחמה בפשיעה בניו יורק הייתה סיפור הצלחה פנומנלי, בעיקר מכיוון שלצד המדידה של כל אירועי הפשיעה, נוספו גם הרבה מאוד תקציבים ושוטרים שהוצבו בכל פינה בעיר.
בשנת 1999 משטרת ישראל מחליטה לייבא לכאן את השיטה, אלא שפה פסחו על תוספת התקציב למשטרה וגם על הצבת שוטרים ברחובות ואימצו רק את שיטת המדידה. התוצאה, החלה מלחמת המספרים.
פנחס יחזקאלי ניצב משנה בדימוס לשעבר מפקד תחנות ערד, אופקים ובאר שבע: ההנחה היא שמשטרה מורידה פשיעה. אז אם המשטרה מורידה פשיעה, אתה נמדד בהורדת הפשיעה. עכשיו, אתה לא יודע מה הפשיעה. אתה יודע כמה תלונות התלוננו אזרחים. זאת אומרת, אם האזרח לא התלונן, אין פשיעה. זאת אומרת, במובהק נוצר מצב שלמשטרה כדאי שאזרחים לא יתלוננו.
— אתה ראית את זה אצלך בתחנה?
אני עשיתי אחרת. אני התחנה השנייה אחרי מרחב חיפה שיצרה בבאר שבע מרכז שירות יפה. שמתי את השוטרים הטובים ביותר, ושמתי אווירה יפה, ותגברתי שוטרים בכל פעם שהיה תור כדי שלא יהיה תור. מה קרה? באו להתלונן. מה קרה? עלתה הפשיעה.
— אז מה, חטפת על הראש מהמפקדים שלך על זה שהפכת את התחנה שלך לנגישה לציבור?
בוודאי.
— והם עוד באו להתלונן על זה?
בוודאי, בוודאי.
עמיר קמחי, מפקד משטרת קריית מלאכי שהודח מתפקידו
כן, המסר הזה התפשט די מהר בקרב מפקדי התחנות. בשנת 2008 נתפס עמיר קמחי, מפקד משטרת קריית מלאכי משפץ נתונים בדוחות השבועיים שלו.
מפקד התחנה עמיר קמחי, וסגנו דורון דנינו, נתפסו כמטאורים בארגון עד שהתברר שהמספרים שלהם פשוט זוייפו. תושבי קריית מלאכי הבינו פתאום למה התלונות שהם מגישים לא מטופלות. המפקד בעצמו פשוט העלים את התיקים.
פחס יחזקאלי, מי שפיקד על לא מעט שוטרים בחייו, טוען שזה לא היה אירוע חד פעמי. אלה דברים שכל מפקד משטרה מכיר. שנים, כשהסיווג היה ידני, יום ראשון בבוקר, לא היו קצינים בתחנה. כולם היו סגורים מ- 6 בבוקר בחדר מפקד התחנה והמפקד עצמו, מידי יום, היה מסווג אירוע-אירוע כדי שחלילה שום תיק פלילי שלא צריך לא יתגנב לתוך הסטטיסטיקה בטעות.
אבל הבעיה האמיתית החלה לא כאשר במשטרה העלימו פשיעה, אלא כאשר החלו ליצור אותה.
ד"ר פנחס יחזקאלי, פיקד על תחנות במשטרת ישראל: הגיעה אליי אישה בוכה, וטענה שהבן שלה, ילד מצטיין שבחיים לא התרועע לא עם עבריין ולא… נתפס על ידי הבילוש המשטרתי והוא הודה בכך שהוא ירד לגן העירוני ולקח איתו את הסכין כי יש לו ריב עם ילדים מהשכונה והוא פחד שמישהו יתנכל לו. שלתי אותו: "באמת אתה פוחד? יש ילדים?", הוא אומר: "אני לא מכיר פה אף אחד. אני הלכתי עם חבר כדי לחתוך עלים, לייבש אותם", לחוג שלו בביולוגיה באוניברסיטה. "ולמה אמרת?", אז הוא אומר, לקח אותי הצידה אחד הפקחנים, אמר לי, בוא, אני אעזור לך. יש דרך הכי קלה לצאת מזה. חבל כי אף אחד לא יאמין לך. תפסת סכין. אתה תאכל אותה. אתה תיעצר. תגיד שלקחת להגנה עצמית. כולם יודעים בסרטים שהגנה עצמית זה נהדר. אז הוא אמר ותפרו אותו.
— רק בשביל שלשוטר הזה יהיה דוח סטטיסטיקה על זה שהוא תפס מישהו עם סכין?
כן, כי זאת העברה. העברה המועדפת היא החזקת סכין. תזכור את הימים. שנת 2010, דקירות של נערים בקניונים וכל משטרת ישראל צדה סכינים. אבל מה לעשות שהסיכנים לא מחכות למשטרת ישראל? נוצר מצב שאני צריך לייצר סכינים.
הפוליטיקאים לחצו על המשטרה. הקצינים לחצו על השוטרים, התוצאה, ובכן, כמעט מופרכת.
שי ויזלברג, לשעבר קצין חקירות במחוז ירושלים: בפועל, מה שהיה קורה במקום לפחות שבו אני עבדתי שהיה מופעל כזה לחץ להביא עברות של נשיאת סכין, גם כשברור לך שזה טיפשי וזה מיותר. למשל היה לנו מצב של מישהו שנעצר עם מזמרה מהסוג שאתה גוזז איתה צאן, והופעל עלי לחץ מפה עד מחרתיים מקצין הסיור ומפקדים אחרים לפתוח לו תיק ולא הסכמתי.
— על נשיאת סכין?
על נשיאת סכין.
הסיפורים האלה עברו מפה לאוזן לא רק בתוך שורות השוטרים בשטח. גם מי שעקב אחרי הנתונים לא הבין מה בדיוק קורה כאן. במסמך שהנפיק אז מדור המחקר של המשטרה ונחשף כאן כעת לראשונה אנו למדים וחוששים כי תיקים רבים נפתחים שלא כשורה על זוטות דוגמת החזקת אולר, זאת אך ורק כדי להציג נתונים טובים ולהשיג ציונים גבוהים במערכת. אחוז גבוה של תיקים נסגרו בעילה של "אין אשמה פלילית", הכיצד ומדוע נפתחו? או במילים אחרות: כולם הבינו שהמשטרה תופרת תיקים לאזרחים.
יאיר רגב, ראש אגף חקירות ביאחב"ל לשעבר: תחשוב כשמגיעים לבית משפט השלום המשטרה כתביעה ומולה עבריינים, ופתאום אתה רואה אנשים נורמטיביים. החזיק סכין, היה לו באוטו, חזר מאיזה פיקניק ושכח להוציא את הסכין וזה היה בבאגז'. כל מיני עבירות פשוטות וקלות, יום-יומיות, שאתה אומר לעצמך, אבל איפה העבריינים?
נאום דנינו
יחד נפעל לביצוע עוצמתה של המשטרה, נבטיח את ביטחונם ואת שלומם של תושבי המדינה ונהיה ראויים לאמונו של הציבור, כך שתתקיים בנו התפילה, היא התפילה לשלום המדינה. וזה האיש שחשב שמצא את הפתרון המושלם. בשנת 2011 יוחנן דנינו מתמנה למפכ"ל ומשנה את הדרך שבה המשטרה מודדת את שוטריה. הוא מכריז על תוכנית "נקודת מפנה", ששמה את הדגש על מספר המעצרים עד תום ההליכים. ההיגיון אומר שרק מי שנעצר עד תום ההליכים הוא אכן עבריין מסוכן. הרעיון עצמו נשמע מוצלח. היישום בשטח? הרבה מאוד אנשים גילו פתאום שהם עבריינים מסוכנים.
שי ויזלברג, לשעבר קצין חקירות ותובע משטרתי במחוז ירושלים: לפני שלושה שבועות היה כאן אירוע של חשיפת סוכן של ימ"ר ירושלים. כשאתה שומע על דבר כזה, עולה לך בראש, אתה יודע, אנשים עם לבנות של קוקאין ופבלו אסקובר. בפועל, אתה רואה כאן אנשים, דגי רקק, הכינוי הזה גדול עליהם שמכרו פה שני גרם, פה שלושה גרם, פה ארבעה גרם. עלובי חיים הלוא שהצליחו להשיג קצת חומר מפה קצת חומר משם. וזאת חשיפת הסוכן הגדולה שלכם? ואז יוצא שבבת אחת עם סוכן כזה, עמדת כאן בצורה טובה מאוד ביעד שלך, בלי שום קשר לשאלה עד כמה באמת אפקטיבי זה בהקטנת נגע הסמים, בהקטנת נגע הסחר, המשתמשים. רוב האנשים שאני מדבר איתך עליהם זה מכירות של גראס.
המפכ"ל החדש, רוני אלשיך, כבר הודיע על תוכנית חדשה למשטרה. "הרעיון המסדר", כך הוא קורא לה. בפעם הראשונה מאז החלה המשטרה למדוד את עצמה לדעת, האזרחים הם אלה שיכתיבו אילו בעיות דורשות טיפול בכל עיר ולא המטה הארצי. לטובת כל הגורמים המעורבים בתוך הקלחת הזאת, מי ייתן שהמרדף הנועז אחרי גרפים ומספרים יגיע סוף סוף לקיצו.
נורא נוח לנו כציבור להגיד "המשטרה ככה, המשטרה ככה". בפועל, כמה מאיתנו באמת, נגיד, מוכנים ביום שישי בארבע לפנות בוקר להגיע להר הבית בתפילות יום השישי של הרמדאן? אלה אנשים, אני אומר לך באמת, רובם אנשים טובים שעושים הרבה למען אזרחי מדינת ישראל, אבל כשאתה לא נותן להם את האמצעים, אתה לא נותן להם בעצם שום אפשרות אחרת, הם כל פעם נסוגים לאיזושהי העמדת פנים. "כאילו אנחנו עושים משהו".
קרדיט:
עורך וידאו: אסף אופיר, צילום: אופיר רותם, טיראן גואטה. מקליט: דובי דובשני.
