אשפוז כפוי הוביל למותה של מרילין בורקט – בבית חולים הפסיכיאטרי באר יעקב “מחפש תשובות”

מחפש תשובות | ידיעות אחרונות • 24 שעות • 21.3.11 • יחזקאל אדירם, משה רונן

 ג’ון בורקט לא מבין איך זה קרה.

 כשהגיע עם אשתו מרילין לבית החולים כדי לטפל בסיבוכים של מחלת הסוכרת, הוא לא האמין שכך זה ייגמר.

 היא אושפזה בכפיה במוסד פסיכיאטרי, והלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן, מבלי שיהיה לצידה.

 “הם טוענים שניסו להציל אותה, אבל חייה הסתיימו”.

ג’ון בורקט יושב במטבח ביתו, לצידו מגש עליו עשרות בקבוקונים. עד לא מזמן הבקבוקים האלה, שמכילים תרופות אלטרנטיביות, שימשו את אשתו מרילין במאבקה בסוכרת.

הבית מבולגן מאז שמרילין איננה, והכורסה הגדולה בסלון שבה נהגה לשבת נותרה מיותמת.

הוא נראה שבור, גבר בן 61 שאיבד את אשתו, המשפחה היחידה שהיתה לו בארץ. אנחנו נפגשים שעות בודדות לאחר שחזר מהלוויה. הוא תשוש – לא רק מהלוויה אלא גם מהמאבק הקפקאי שניהל למען מרילין בשבועות שקדמו למותה. עכשיו היא נפטרה – בנסיבות לא ברורות – אבל הוא לא יפסיק להילחם עד שהצדק יצא לאור.

כיצד יתכן, הוא שואל, שאישה בת 57 מגיעה לבית החולים עם פצע ברגל, מאושפזת בכפיה במוסד פסיכיאטרי, וכשבוע לאחר מכן מקפחת את חייה?

ג’ון ומרילין בורקט נולדו בארה”ב ונישאו לפני 34 שנים. מרילין היא יהודייה. לפני 15 שנה עלו בני הזוג ארצה והתישבו במודיעין. מחלת הסוכרת התגלתה בגופה לפני כתשע שנים.

מרילין, שהזיכרונות אודות הוריה הסוכרתיים והשפעת האינסולין עליהם נשארו חקוקים בתודעתה, סירבה להזריק את התרופה והתמסרה במקום זאת לטיפולים אלטרנטיביים.

“ניסיתי לשכנע אותה לקחת את התרופות המקובלות, אבל היא היתה עקשנית”, אומר ג’ון.

הרפואה האלטרנטיבית לא הוכיחה את עצמה כיעילה במקרה זה. בינואר גילתה מרילין נמק פטרייתי על עקב רגלה הימנית. רופא בקופת החולים נתן לה משחה לטיפול בפטרת, אך אורתופד מומחה בטיפול בכף רגל סוכרתית, שבדק אותה בביתה, המליץ על אשפוז בבית המיון – ביקור שהיווה עבור מרילין את תחילת הסוף, החוליה הראשונה בשרשרת ההחלטות שהובילו למותה.

 זועקת יום ולילה

 “במיון הכירורגי היה מומחה לכלי דם שאמר לנו שאין ברירה: צריך לכרות את רגלה של מרילין עד הירך”, מספר ג’ון. כשרופא אחר באסף הרופא רמז להם שניתן לכרות רק את העקב שעליו נמצא הנמק, ולא את כל הרגל, החליטו בני הזוג לקבל חוות דעת נוספת.

 “אמרנו למומחה באסף הרופא שאנחנו מתכוונים לפנות לקבלת דעה נוספת בבית החולים איכילוב. הוא אמר שיש לנו זכות לחוות דעת שניה, אבל רצה ללכת ישירות לחדר הניתוח”.

בני הזוג חזרו לביתם במודיעין, אך הם לא עמדו להישאר שם לאורך זמן.

לדברי ג’ון, בחדר המיון נכחה פסיכיאטרית מבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב. “לא ידענו על קיומה עד לשלב מאוחר יותר. היא לא אמרה לנו דבר ולא הציגה את עצמה. הייתי עם אשתי כל הזמן, ואני יכול לומר בוודאות שאף פסיכיאטרית לא דיברה איתה”.

ימים ספורים לאחר מכן נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם של בני הזוג בורקט. “דרך חור ההצצה ראיתי שני גברים גדולי גוף, לבושים בבגדים אזרחיים, שנראו לי כמו בריונים. אמרתי להם שאני לא יודע מיהם, ולא פתחתנו את הדלת עד שהם הזעיקו את המשטרה”, מספר ג’ון בקול רגוע.

  “השוטרים הציגו בפנינו מסמך בעברית. אני ומרילין דוברי אנגלית ולא הבנו מה כתוב. השוטרים הסבירו לנו שזהו צו אשפוז בכפיה של מרילין.“

שני “הבריונים” היו אחים פסיכיאטריים, ומרילין, שסירבה ללכת איתם וצעקה בהתרגשות עד שהתעלפה. “אבל הם לא התרגשו”, ממשיך ג’ון. “הם הושיבו אותה על כיסא הגלגלים שקיבלנו מיד שרה והכניסו אותה לאמבולנס שחנה בחוץ. הצטרפתי אליה, ולקחו אותנו לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב. כשהגענו לשם הכניסו אותנו לחדרים נפרדים וראינו את שנינו בנפרד”.

לדבריו, שניהם עברו בדיקות פסיכיאטריות. “לא היה לי ברור אם הצו מתיחס אליה או אל שנינו”, הוא אומר.

 לדברי משרד הבריאות, שיחה עם בני משפחה מהווה חלק מתהליך קבלת חולה.

 על הצו שהביאו האחים הפסיכיאטריים חתמה הפסיכיאטרית המחוזית, ד”ר מרילנה לבן. בכתב יד צפוף היא נימקה את הוראת האשפוז בכפיה: “על פי בדיקה פסיכיאטרית, מרילין בורקט שרויה במצב פסיכוטי פעיל, המתבטא במיעוט אכילה, בהזנחה, בהתנהגות דיסימלוטיבית ובסירוב לטפל בנמק. מקבלת טיפולים הניתנים על ידי בעלה, שהחמירו את מצבה. הפרעה בשיפוט, היעדר תובנה למחלתה. במצבה הנוכחי הנ”ל מסוכנת מיידית לעצמה וזקוקה לטיפול ולאשפוז”.

על פי החוק, לא ניתן לאשפז אדם בכפיה ללא בדיקה. האשפוז מתבצע עם נמצא שהאדם לוקה במחלת נפש ומסכן את עצמו או אחרים. רק אז יכול הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה או על טיפול מרפאתי כפוי. הפסיכיאטר המחוזי יכול לאשפז אדם בכפיה לשבעה ימים, ובסמכותו להאריך את ההוראה בשבוע נוסף, על פי בקשה מנומקת בכתב מאת הרופאים המטפלים.

לדברי ג’ון, מרילין מעולם לא נבדקה על ידי פסיכיאטרים בטרם הגיעו לביתם האחים עם צו האשפוז הכפוי. היא אושפזה ב- 8 בפברואר 2011. את הימים הטראומטיים שבילה עם אשתו בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, ג’ון בורקט לא ישכח לעולם. “לא הסבירו לי למה אשפזו אותה. לא מסרו לי שום מסמך, התנהגו כאילו הם לא חייבים לתת דין וחשבון לאף אחד”.

 במשך ארבעת הימים הראשונים בעלה הורשה לשהות לצד מיטתה, וראה כיצד מצבה מידרדר.

“זה מוסד פסיכיאטרי, לא בית חולים שמטפל במחלות פיזיות, אבל הם ניסו לטפל בה”, הוא מספר.

“היא לא ישנה בגלל הכאבים, והם נתנו לה אופטלגין. הם אילצו אותה לקבל תרופות שגרמו לה להקיא. הזריקו לה אינסולין למרות התנגדותה. מרילין זעקה יום ולילה מכאבים – היא סבלה מרעב ומחוסר שינה, ביקשה עזרה ולא קיבלה”.

 מבחן התוצאה

 ב- 17 בפברואר 2011 סגן בית החולים הפסיכיאטרי, ד”ר וייס, הודיע לג’ון שהוא שולל ממנו את הזכות לבקר את אשתו.

“הוא לא הסביר לי מדוע, אבל ניתנה הוראה לא להכניס אותי לבית החולים”.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי “מנהל מחלקה קובע האם בני משפחה יכולים להימצא במחלקה. בעלה של החולה התבקש לעזוב לאחר שנראה מכניס למחלקה עשבים ותרופות מוזרות ללא רשות, ומכיוון שניסה לטפל בפצע נמק באופן מסוכן”.

כעבור יומים קיבל ג’ון שיחת טלפון מאשתו, שבה הודיעה לו שמעבירים אותה לאסף הרופא מחשש לדימום פנימי בבטנה. הוא מיהר להגיע לבית החולים ונשאר לצד מרילין עד שהחזירו אותה למוסד הפסיכיאטרי – ושוב, לא הרשו לו להתלוות אליה.

 הבעל אובד העצות פנה לפרקליטו, עו”ד יצחק חושן, ששלח מכתב בהול לסגן מנהל בית החולים הפסיכיאטרי. “מרשתי דורשת העברה מידית לבית החולים איכילוב, לקבלת חוות דעת נוספת בנוגע למצבה הרפואי. דרישתה עולה בקנה אחד עם חוק זכויות החלה, לפיו מטופל זכאי להשיג דעה נוספת בענין הטיפול בו, והמוסד הרפואי יסייע למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו. סגן המנהל יישא באחריות לכל נזק שיגרם למרשתי אם הטיפול בה יעוכב”.

המכתב לא הרשים כנראה את מנהלי בית החולים הפסיכיאטרי. ב- 15 בפברואר יצאה הוראת אשפוז כפוי נוספת נגד מרילין בורקט: “טרם חל שיפור מהותי במצב המטופלת”, כתבה סגנית הפסיכיאטר המחוזי, ד”ר אגתה שוצמן. “היא עדיין שרויה במצב פסיכוטי (…) ומגלה התנהגות מניפולטיבית. עדיין מהווה סכנה לעצמה (…) וזקוקה לטיפול”.

עו”ד חושן פנה לבית החולים בשיחות טלפוניות ובמכתבים ללא מענה. בסופו של דבר, ב- 16 בפברואר 2011, אחרי שעורך הדין איים בתביעה משפטית, נשלחה מרילין באמבולנס לבית החולים איכילוב.

“כשהיא הגיעה לשם היא נראתה אחרת, כחושה ותשושה”, אומר ג’ון.

“היא התקשתה לדבר וישנה רוב הזמן”.

 ביום חמישי, 17 בפברואר 2011, יום אחרי הגעתה לאיכילוב, נפטרה מרילין בורקט בבית החולים.

 ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “החולה הגיעה לאשפוז כפוי בתוקף הוראת הפסיכיאטרית המחוזית בשל עדות למצב נפשי שסיכן את חייה. רמת הסוכר בדמה היתה מסכנת חיים. פצעי נמק נגרמו עקב מחלת הסוכרת המוזנחת. היא טופלה באינסולין על פי המלצת היועצים הפנימאים לשם הצלת חייה”.

 באסף הרופא טוענים כי לא היה להם כל קשר לאשפוזה הכפוי של מרילין בורקט. “למיטב ידיעתנו היא אושפזה בבאר יעקב בעקבות אבחנה פסיכיאטרית שנעשתה ללא קשר עם המרכז הרפואי אסף הרופא”, אומרת ענת ליהי זקלר, דוברת בית החולים.  “היא הגיעה אלינו לצורך שלילת דמם ממערכת העיכול ואבחנה זו נשללה, לכן היא הוחזרה לבאר יעקב”.

זקלר מסבירה כי לפי החוק חולה שנמצא בהכרה מלאה ומתמצא בזמן ובמקום רשאי לסרב לטיפול, גם אם הוא מיועד להצלת חייו. “אם החולה איננו מתמצא בזמן ובמקום ומוגדר על ידי פסיכיאטר כלא אחראי למעשיו, רשאים הרופאים לבצע את הפעילות בניגוד לרצונו לאחר חתימה של שלושה רופאים בכירים”.

סיבת המוות לא נמסרה לבעל האבל. חודש אחרי, הוא עדיין ממתין לתוצאות הנתיחה שלאחר המוות, שנערכה לגופתה לפי בקשתו. בלוויה קטנה, כמעט ללא מלווים, נקברה מרילין בורקט בבית הקברות של מודיעין. ג’ון חזר לבדו לדירתם הריקה והתישב על כורסתו הגדולה בסלון. “הפסיכיאטרים טוענים שעשו הכל כדי להציל את חייה”, הוא אומר. “אבל במבחן התוצאה חייה הסתיימו”.