בית חולים אברבנאל בת ים – ברוכים הבאים לזומבילנד – מחדל, הזנחה, רשלנות
אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים אברבנאל בת ים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת.
אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם.
במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", "רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.
לפני כמה שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר.
כל אחד מהמאושפזים ידע שמי שמתפרע – מסרב לקחת תרופות או נוהג באלימות – סופו שיעבירו אותו לאברבנאל. זה היה האיום. וזה הספיק בשביל לאלף ולביית 98 אחוז מהמטופלים שהקפידו להיות כמה שיותר צייתנים וממושמעים.
אף פעם לא ממש הבנתי את זה.
המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר הייתה מקום טוב להיות בו – מבחינה היגיינית והיחס בין מספר אנשי הצוות הרפואי למספר המטופלים – אבל לא ממש הבנתי מה כל כך נורא באברבנאל, מה הופך את המוסד הזה למקום מעורר אימה.
הספיק לי יום וחצי במרכז הרפואי לבריאות הנפש על שם יהודה אברבנאל בבת ים, בשביל להבין על מה הם דיברו אז בתל השומר. בארבעת החודשים האחרונים קמתי והלכתי לישון באברבנאל. בשביל הדיוק העיתונאי אומר שהייתי שייך למרכז גמילה פרטי ששוכן בתוך אברבנאל ולא לאחת המחלקות הישירות של המרכז.
ועדיין, בארבעת החודשים האלה אברבנאל היה הכתובת שלי.
בתקופה הזאת אכלתי את המזון של אברבנאל שלוש פעמים ביום והשתגעתי לאיטי על הספסלים מול הגריאטרית ועל הדשא מול המיון יחד עם עוד 300 משוגעים.
מכל האשפוזים שלי במרכזים פסיכיאטריים במהלך חיי, זה היה האפרורי, החלוד, והמשעמם מכולם. לא היה שום דבר פואטי בשהייה באברבנאל.
לו הייתי מבקר של מרכזים פסיכיאטריים הייתי נותן לאברבנאל ציון 2 מתוך 10, והייתי כותב שעל אף שהוא הוותיק מכולם, אברבנאל הוא מרכז טיפולי שמעליב ממש את המטופל בו ולא נותן לו את הזכות הבסיסית ביותר שלו: הזכות להשתגע כמו שצריך.
בהשוואה למוסדות פסיכיאטריים אחרים שבהם הייתי מאושפז, אברבנאל הוא מקום עצום בגודלו שנותן לך את ההרגשה שהגעת לסוג של בית חרושת לייצור משוגעים, או לחלופין – שהגעת ללונה פארק של הפרעות פסיכיאטריות.
כשהייתי במחלקה פסיכיאטרית ג' בתל השומר ובפסיכיאטרית של בית חולים העמק בעפולה, שררה גאוות יחידה בקרב המאושפזים.
אני חושב שבגלל העובדה שבשניהם המחלקות הפסיכיאטריות הן חלק קטן מבית החולים, נולדת ההרגשה המטורפת שאתה נמצא בסיירת מטכ"ל של בית החולים. כאילו העולם מתחלק להמון כללי פסיבי של חולים עם בעיות בריאותיות קלאסיות (אורתופדיות, כירורגיות, אונקולוגיות וכו') ולמיעוט אליטיסטי ואקטיבי מאוד של חולי נפש שאיש לא ממש יודע לאבחן.
אינני יודע אם מישהו שלא זחל על גחונו בין מחלקות פסיכיאטריות ופסיכיאטרים יוכל להבין זאת אבל לעומת המחלות הפיזיות הקלאסיות, שלהן הגדרות ברורות וגבולות קבועים, המחלות הנפשיות לא ממש ברורות – לא למטופל ולא לרופא המטפל – והן לא מוגדרות באופן סופי.
בהרבה מקרים מישהו שיאובחן אצל פסיכיאטר אחד כלוקה בפסיכוזה פרנואידית חולפת, יאובחן אצל קולגה כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, אצל אחר כסובל מהרעלה של חומר כימי כלשהו, ורופא רביעי יגדיר אותו כבעל הפרדת בורדרליין עם מאפיינים אישיותיים פרנואידיים.
מי שמכיר את ה-DSM – התנ"ך של הפסיכיאטריה שמסווג את ההפרעות הנפשיות למחלקות ותתי מחלקות – יודע שרוב הדיאגנוזות הפסיכיאטריות הן סוג של הימור פרוע ושהפסיכיאטרים הם קצת כמו גששים בדואים שמנסים לפענח את עקבותיה של ההפרעה/תסמונת/מחלה שהם רואים לפניהם. שום דבר לא סופי, שום דבר לא ודאי.
בקיצור, בפסיכיאטריה הבלגן חוגג, איש לא ממש יודע להסביר את המטופלים, וזה מה שנותן לך, המטופל, את גאוות היחידה, את הרגשת העליונות הלא ברורה על החולים "הרגילים" – אלה עם ההפרעות "הברורות" בגב, בלב, במעיים.
מאחר שאברבנאל הוא קומפלקס משוגעים אחד ענק, ובגלל שהוא מטפל אך ורק בחולי נפש, הדבר הראשון שחשתי כשהגעתי לשם הוא החוסר העצום באותה גאוות יחידה שהייתה לי בבתי חולים אחרים.
באברבנאל אתה מרגיש שאתה חלק מפס ייצור ענק של מטורפים שבאו להירקב במקום על אש קטנה. רוח החופש הטוטאלי והכאוטיות המרדני שמאפיינת מרכזים פסיכיאטריים לא קיימות כאן.
אפילו המאנים וההיפומאנים – שהם תמיד החולים המטורפים והאקטיביים ביותר – לא ממש מפגינים נמרצות יתר במקום – פשוט מביש.
רוב המטופלים באברבנאל נראים כמו זומבים שהולעטו במינונים גבוהים של הלידול ונוזינן. באחד מתאי השירותים של המחלקה שלי ראיתי שמישהו כתב בעט שחור עבה: "ברוכים הבאים לזומבילנד". מצחיק כמה שזה נכון.
כמבקר מוסדות לבריאות הנפש שחווה אשפוז באברבנאל הייתי מסיים את הרשימה שלי במשפטים הבאים: "בתום האשפוז יצאתי מהשער הראשי של אברבנאל ונפלטתי אל עבר בת ים בכוח ובעוצמה. הבטתי אחורה, אל עבר בית החולים שאני משאיר מאחוריי, וחשבתי לעצמי: אכזבה, אכזבה, אכזבה".
[youtube http://www.youtube.com/watch?v=2GgQk_RvBPc&w=480&h=390]
הצפיפות, הדוחק, העובש
בשנת 2003 החליטה הממשלה לסגור את אברבנאל. האמת, נראה שהמקום באמת נסגר – רק שכחו להוציא ממנו את החולים.
המקום, אין דרך אחרת לתאר זאת, נראה כמו חורבה רדיואקטיבית.
עכשיו, כשאני כבר לא שם, אני יכול לומר בגלוי: בושה למדינת ישראל ולמשרד הבריאות שמקום כמו אברבנאל קיים.
אינני יודע מי האידיוטים שיושבים במשרד הבריאות ומחלקים תקציבים, אבל אני מנחש שהם רובוטים מכניים שמביטים על העולם מבעד לחלון המאזדה 6 הכסופה שלהם וצועקים בספיקר של האייפון כאילו מישהו חייב להם משהו.
את האידיוטים האלו צריך להכניס לקפסולות ענק, כמו אלו שבעזרתן משו את הכורים הצ'יליאניים ממעמקי האדמה, להחדיר אותן לתוך תחת של קרנף למשך שנה וחצי ולחייב אותם לקרוא מדי שבוע את הגיליון החדש של TIME OUT תל אביב.
הצפיפות, הדוחק, העובש, הקירות המתקלפים והסירחון הכללי שעולה מכל מרצפת וקיר בבית החולים מעלים את ההשערה שמשרד הבריאות החליט שעדיף לו להקצות משאבים לטובת בתי חולים יותר פוטוגניים. אחרת אני לא מבין מדוע בית החולים הזה נראה כמו מחנה עבודה צפון קוריאני למתנגדי המשטר.
אינני יודע כמה מהאחריות על ההזנחה הכללית – אם בכלל – מוטלת על כתפיו של ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים, אבל אני מנחש שלו היה ד"ר ברוך נאלץ לישון במשך שבוע באחת המחלקות והיה חווה על בשרו את אימת התשתית הרעועה, המצב היה נראה אחרת.
הייתי שמח לראות את ד"ר ברוך, את מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו ואולי אפילו גם את שר הבריאות בנימין נתניהו וסגנו יעקב ליצמן, נאלצים להתגורר במשך כמה ימים באחת המחלקות. אני מבטיח לכם שלאחר החוויה הזו כולם היו מאבדים סופית את שפיותם. במשחק האסוציאציות שאני מנהל עם עצמי, הערך "אברבנאל" מתקשר לי מיד למילים כמו "מחדל", " הזנחה", " רשלנות" ו"התפטרות". כל יום שהמקום הזה ממשיך להתקיים הוא יום שחור למדינת הרווחה שאנחנו חושבים שאנחנו.
לא פעם שכבתי על מיטתי באברבנאל, הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך לעזאזל אפשר להשתגע במקום כזה? איך אפשר לנהל שיחות לילה עם חברים דמיוניים כשהטיח מתפורר עליך ואין מים חמים? איך אפשר לשקוע בדיכאון אמיתי כשאין לך מיטה ראויה להיכנס אליה ולא לצאת ממנה במשך כמה חודשים רצופים? איך אפשר לטעון ולהאמין שאתה המשיח בזמן שהתנאים הסניטריים נותנים לך את ההרגשה שאתה אסיר בשבי החמאס? איך אפשר להצהיר שהמציאות שכולנו רואים לפנינו היא הולוגרמה שאתה יצרת בעצמך כשהיא כל כך מגעילה ומכוערת?
מי שמכיר אותי יודע שאני חובב גדול של מחלקות פסיכיאטריות, אספן כפייתי של חוויות ממחלקות סגורות.
פעם ביקשו ממני באחד מעיתוני הנשים להמליץ על יעד חופשה אידאלי ואני בחרתי ב"מחלקה ג'" בתל השומר.
אין כמו מחלקה פסיכיאטרית טובה בשביל להתרענן כמו שצריך מתלאות החיים. אני חושב שכל אדם צריך, לפחות אחת לחצי שנה, להיכנס לשבוע-שבועיים למחלקה פסיכיאטרית".
מאז שאני זוכר את עצמי אני חי עם מין רעש לוואי בראש שלא נפסק לרגע ולא נותן לי מנוחה. הפעמים היחידות בחיי שהרעש הזה נפסק – או לפחות נחלש בצורה משמעותית – היו כשהייתי מאושפז במחלקות פסיכיאטריות.
רוב האנשים מפחדים מאוד ממחלקות כאלה והרעיון שהם צריכים לישון תחת אותה קורת גג עם כמה עשרות משוגעים מדופלמים מכניס אותם ללחץ עצום. אצלי, משום מה, הקרבה אל המשוגעים דווקא מרגיעה אותי ואני ישן ביניהם כמו תינוק (תינוק משוגע כמובן). אני יודע שזה יישמע קלישאתי לחלוטין אבל אני מרגיש שההיגיון האמיתי, ההיגיון האבסולוטי, נמצא דווקא בחוסר ההיגיון של חולי הנפש.
הרבה יותר קל לי לדבר עם מישהו שמסביר לי שהסיבה שהוא לא מפסיק להזיז את הראש בתנועות מעגליות היא כי אם הוא יעצור הוא "יהרוס אנשים בכוח הטלפתיה", מאשר לדבר עם מנהל הבנק.
כוח הטלפתיה נשמע לי הרבה יותר הגיוני וחברותי מאשר כוח הכסף והריבית הצמודה למדד. בכלל, משוגעים הם המגזר היחיד של אנשים שמגיעים בפורמט "נקי", נטולי גינונים חברתיים והשפעות חיצוניות של המדיה ותרבות המותגים. הנאמנות היחידה שלהם היא לאמת הפנימית שלהם. אולי זו אמת מטורפת בעיניי רוב האנשים, אבל זו אמת והיא עדיפה על שקריות או זיוף. וזו האמת שלי: רוב הזמן אני מפחד לחיות.
כבר שנים שכל יום שלי הוא מאבק בלתי נגמר בעשרות מצבי רוח ועשרות מחשבות לא הגיוניות (רובן חרדתיות וכפייתיות) שרצות בקצב של סכין קצבים. רוב הזמן אני מרגיש שאני בובה שמונעת על ידי מערכת רגשות שיצאה משליטה. את רוב הרגשות שחולפים עליי אני מעכל בצורה לא טובה ולא בריאה וכמעט מדי בוקר, כשאני פותח את העיניים, אני חושב לעצמי שאולי עדיף להישאר במיטה מאשר לקום לעוד יום שהולך לנער אותי ולטלטל אותי באכזריות של מתאבק ממולדובה.
אני בטוח שזה הולך להישמע קצת מגוחך אבל לעתים אני פשוט רוצה לקפוץ ראש למכונת גריסה ענקית ולתת לעצמי להיגרס לרצועות.
כאדם שמרגיש כך רוב הזמן, רק כשאני נכנס לסביבה "מבוקרת" של בית חולים פסיכיאטרי, עם עוד עשרות חולים שגם הם רוצים לזנק למגרסות – אני מרגיש מוגן מאימת הקיום האנושי ומאימת הרגשות האנושיים.
זו הסיבה שבגללה עוד לפני ששבתי ארצה מארצות הברית, החלטתי לעשות את החודשים הראשונים שלי במולדת בסביבה המבוקרת של אברבנאל. ידעתי שרק מקום כזה יכול להציל אותי מצונאמי של רגשות שהיה שולח אותי לכל מיני כיוונים – כולל תחנות מרכזיות ישנות ובתי מרקחת בכפרים ערביים.
ונכון שזה הציל אותי ובמשך ארבעת החודשים שלי באברבנאל הצלחתי לשמור על איזון כלשהו ולא מצאתי את עצמי צועד את צעדות המוות בין בתי מרקחת וסוחרים, אבל אלוהים, זה היה משעמם.
הדבר האחרון שחשבתי שיקרה לי כשאכנס לאם כל המרכזים הפסיכיאטריים בארץ ישראל, זה שאשתעמם – אבל כך קרה. שום דבר מטורף באמת וחסר היגיון לחלוטין לא קרה שם. שום דבר שאני יכול לספר לכם עליו בגאווה של מטורף עם רישיונות וקבלות.
לפני חמש שנים, כשהתאשפזתי בתל השומר בפעם הראשונה, הייתי נוהג לקחת את המטופלים מהמחלקה לסיורים מודרכים בבית החולים.
באחד הימים הגענו, אני ופלוגת המשוגעים, לביתן ההוספיס.
האחות בכניסה שראתה אותנו – עם הפיג'מות של בית החולים – שאלה מאיזו מחלקה הגענו. מיד קפץ עליה אחד המשוגעים בפלוגה – עטיה, בחור מתוק מבאר שבע – ולחש לה שאנחנו מהפסיכיאטרית.
היא הסבירה שההוספיס זה לא מקום לשוטט בו, אמרה שיש כאן אנשים שבאו לבלות את השבועות האחרונים בחייהם, והציעה שנחזור למחלקה שלנו.
עמי – משוגע מתוק נוסף מהפלוגה – אמר לה שזה בסדר ואין לה מה לדאוג.
"אנחנו באנו לכאן לעזור להם ולהגיד להם שיש דברים יותר גרועים מהמוות, כמו למשל לחיות כל החיים תחת זהות בדויה ולא לדעת שאתה בעצם ילד מעבדה מערבוב זרע של שמונה שייחים מהמפרץ הפרסי ולהקת מדוזות מהים השחור".
ואז שלומי – שהיה רב משוגע, אחד כזה שהספיק להיות מאושפז בכל בית חולים ומחלקה בישראל – הוסיף בטון סמכותי של קצין בצבא הרוסי: "דרך אגב, אם כבר אנחנו מדברים על המוות, אז אני רוצה להבהיר לך שכולנו כאן בני אלמוות. אנחנו משוגעים, אנחנו לעולם לא נמות".
האחות השיבה: "אני יודעת". "אם כך", הוא חייך אליה ואמר ברצינות תהומית: "אז אל תגלי לאף אחד, אני לא רוצה שאנשים יקנאו".
באברבנאל דברים מהסוג הזה לא קרו. יכולתי רק להתגעגע.
