איילת שקד עובדת על הציבור: מהפכה בדיני ראיות: שופטים יוכלו להכשיר כל ראייה וכל הודאה בעינויים אם רק יקבעו שלא ראו ראיות לעינויים

שינוי נוסף המצוין בהצעת החוק הוא הקלה לנאשם בכל הקשור לראיות שמוצגות נגדו בבית המשפט כאשר האישום מתבסס בעיקר על פי הודאתו. "מסירת הודאות שווא עלולה לשמש אמצעי מפלט להימלטות מסיטואציות מלחיצות ולא נעימות עבור בני נוער למשל", אמרה שרת המשפטים שקד. "הצעת החוק תדאג לעבות את ההגנה הניתנת לאותן אוכלוסיות רגישות בסיטואציות שעלולות להכריע את עתידן וגורלן, ותקדם את בירור האמת".

פסק הדין התקדימי של נשיאת בית המשפט בדימוס דורית ביניש ב"פרשת יששכרוב" קבע עילת פסילה שנועדה למנוע פגיעה בזכות להליך הוגן. עד כה הדברים היו מעוגנים רק בפסיקת בית המשפט העליון ועתה תעוגן בחוק של הכנסת.

עילת הפסילה מתבססת על התפיסה כי קבלתה במשפט של ראיה שהושגה שלא כדין עלולה להכתים את ההרשעה ולפגוע בלגיטימיות שלה. ההסתמכות על ראיה כזו בבית משפט עלולה לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, באמון הציבור בו ובהגנה על כבוד הנאשם וחירותו. כמו כן היא תרתיע מלתמרץ עבריינים בעתיד לפעול באופן בלתי כשר.

היום מספיק להסתמך על עדות נאשם ועל תוספת ראייתית המכונה "דבר מה נוסף" כדי להרשיעו. "דבר מה" כיום נחשב תוספת ראייתית הכי נמוכה. התיקון לחוק יקבע כי בשלושה מקרים תידרש ראיה גבוהה יותר לצורך הרשעה ("ראיית סיוע"): במקרה שבו מדובר בקטין בעת גביית ההודאה, מקרה של אדם פגוע שכלית או נפשית, או במקרה של הודאה שנלקחה בעינויים או לחצים נפשיים.

סעיפים אלו נוצרו מתוך המחשבה שאוכלוסיות מסוימות פגיעות בחקירות באופן מיוחד, ולכן הסיכון להודאות שווא ביחס אליהן גבוה באופן יחסי.

הצעת החוק היא פרי המלצותיה של הוועדה המייעצת לשרת המשפטים לעניין סדר דין פלילי וראיות בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, עדנה ארבל. מדובר בוועדה שמונתה בידי שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן לפני כשלוש שנים.

בדברי ההסבר לחוק נכתב: "הרשעת אדם ללא עוול בכפו, ובוודאי כזו הגוררת עמה עונש כבד, היא מן העוולות הנוראיות ביותר שעשויה מדינה לעולל לאזרחיה. תכלית ההליך הפלילי, וכפועל יוצא תכליתם של סדרי הדין וכללי הראיות, היא לזכות את החפים מפשע ולהרשיע את האשמים. הרשעת חפים מפשע על סמך הודאה – קשה להפריז בחשיבותה של הוראת החוק המסדירה את קבלתן של הודאות במשפט פלילי.

"במשך שנים רבות נוסחו הצעות חוק בנושא אך הן לא הבשילו לכדי חקיקה. יחד עם זאת, הצורך בחקיקה התבקש בשל חששות מפני הרשעות שווא ומידע עדכני שנצבר בעניין זה, מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים".