לפנינו עוד החלטה מופרכת של שופט העליון מזוז, האומר שההחלטה להעביר מקום דיון מעיר לעיר תלוי בהודאת הנאשם. אם הנאשם מודה באשמה, יועבר התיק, ואם הוא לא מודה באשמה התיק יישאר באותו בית משפט. מופרך? לא כשמדובר בבית משפט עליון. כל מה שהזוי שם מתקבל כפסק דין. בעליון הכל הפוך והחוק הופך להמלצה בלבד. נימוק מטופש כזה לא קראנו המון זמן, אבל מה אפשר לצפות ממערכת משפט מעיקה הכופה על נאשמים להודות באשמה גם שהם לא אשמים, רק בשביל שאולי יזכו למידת הרחמים בבית המשפט.
אם הנאשמת ממילא מתכוונת להודות באשמה, אז למה שלא תודה באילת? מה היו השיקולים של השופט מזוז כשקבע שהתיק יועבר לתל-אביב לאחר שהנאשמת כתבה שהיא מתכוונת להודות? האם המשמעות היא שבבית משפט לתעבורה בתל-אביב, העונש מופחת? תהיה עיסקת טיעון? כמו שהחלטה זו נראית, מי שיוצר את העומס על מערכת המשפט הם השופטים עצמם.
<spanstyle=’text-decoration:none’></spanstyle=’text-decoration:none’>
- לפני בקשה להעברת מקום דיון בתת”ע 6219-08-15 מבית משפט השלום לתעבורה באילת לבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו.
- לטענת המבקשת, נוכח העובדה שהיא מתגוררת בתל אביב ובשל היותה אם חד הורית לשלושה קטינים, יהיה לה קשה להגיע לדיון באילת, ולכן יש להעביר את הדיון לבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו.
- המבקשת מציינת בבקשה כי היא “כופרת באשמה” נגדה.
- דין הבקשה להידחות. בית משפט זה קבע לא אחת כי ככלל לא ייעתר לבקשות להעברת מקום דיון בתיקי תעבורה כאשר המבקש אינו מודה במיוחס לו, וזאת מאחר שבהעברת הדיון יהא כדי להכביד על התביעה ועדיה (ראו לדוגמה בש”פ 6416/15 קובני נ’ מדינת ישראל (29.9.2015); בש”פ 9009/15 לאופר נ’ מדינת ישראל (20.1.2016)). לפיכך ומאחר שהמבקשת לא הצביעה על טעם המצדיק סטייה מהכלל האמור, אין להיעתר לבקשתה להעברת מקום דיון.
ניתנה היום, ה’ באדר א התשע”ו (14.2.2016).
