שופטת ביהמ”ש מחוזי ת”א עפרה צ’רניאק ביקורת נוקבת על הרשם אמיר צ’כנוביץ: פעל ברשלנות וחסר אמות צדק רע”א 40741-01-16
אברהם פריאל תבע תביעת לשון הרע בארץ את גל שבח, תושב ניו יורק ואזרח אמריקאי, בטענה שהוציא נגדו לשון הרע בקבוצת וואצאפ אמריקאית. התביעה נדונה בפני הרשם אמיר צ’כנוביץ.
גל שבח, הגיש בקשה למחיקת כתב התביעה כשהוא מצרף תצהיר עליו חתם בקונסוליה הישראלית בניו-יורק, וצירף מסמכים המעידים כי הוא תושב ניו יורק ואזרח אמריקאי, ואין לו זיקה מספקת המצדיקה כי ייתבע בישראל, להבדיל מתביעה במקום מושבו.
שבח פירט 3 סיבות מדוע יש למחוק את כתב התביעה.
ראשית, המציאו לו את כתב התביעה לניו יורק מבלי לקבל אישור בית המשפט לפי תקנה 500.
שנית, גם על פי החלופות שבתקנה 500 אף אחת לא מתקיימת. בין התובע לנתבע אין כל חוזה. החלופה המתייחסת לנזיקין, תקנה 500 (7) מאפשרת המצאה לחו”ל אם המעשה או המחדל בוצע בארץ, אבל לא אם רק הנזק הנטען צמח בארץ. במקרה זה גם לא מדובר על נזק ממשי שצמח בישראל, כמו נזק בגין הפסד פרנסה, אלא רק על פיצויי עלבון “ללא הוכחת נזק. כלומר, אפילו נזק לא “צמח” בישראל, אלא הזיקה היחידה היא שבישראל קיימת לתובע רק זכות לתביעת פיצויים ללא נזק.
שלישית, מכיוון שהנתבע כתב את מה שכתב בקבוצת הוואצאפ, כשהוא פיסית בביתו בניו יורק, ועשה זאת במכשיר סלולרי אמריקאי המשדר בתדרים של רשת טלפונית אמריקאית מניו יורק אל שרתי חברת וואצאפ שבקליפורנציה, עם מספר בקידומת של ניו יורק, הרי שכל הפרסום התבצע בארה”ב, ולא בישראל, ולכן חלים על הפרסום הגנות חופש הדיבור של החוקה האמריקאית ודיני הנזיקין הספציפיים של ניו יורק לגבי דיבה.
שבח הוסיף, היות ודין זר יש לפרט כעובדה בליווי חוות דעת לעניין הדין הזר, והדבר לא נעשה בכתב התביעה, הרי שיש למחוק את התביעה, כי איננה מגלה עילה ואיננה מפרטת את הדין הזר. בענייני לשון הרע, ודאי שלא ניתן להחיל את חזקת שוויון הדינים, כי בארה”ב חופש הדיבור הוא בנשמת אפה של החוקה האמריקאית, ובישראל, להבדיל, כמעט לא קיים חופש דיבור והתבטאות באותה רמה של הגנה כמו בארה”ב. חופש הדיבור בישראל כמעט תמיד נסוג מפני טענות של “פגיעה בפרטיות” או העלבה. בישראל כמעט ולא ניתן לשאול שאלות או לרמוז רמזים, מבלי להסתכן בתביעת לשון הרע.
מי שמנהל שיחה עם אנשים כוחניים, עוד יותר חשוף לתביעת לשון הרע, כי בישראל ניתן הרבה יותר בקלות להגיש תביעת לשון הרע לצורך סתימת פיות או נקמה, מהסיבה שאין זכות חוקתית המגנה על הדוברים.
ההבדל בין שתי שיטות המשפט בנושא לשון הרע הם תחומיים. הנתבע במקרה זה זכאי להישפט על פי דיני מקום מושבו, ולטענתו כל הביטויים שהתבטא הם ראויים ומותרים על פי דין ניו יורק.
אילו בית המשפט ימצא כי קיימת סמכות שיפוט בישראל, הרי התוצאה תהיה אבסורדית. תובעים בישראל יגרמו לכך, שכל אזרח זר הבא איתם במגע מחו”ל, כמו למשל הנתבע, אפילו אם האזרח הזר מתבטא מהסלון שבביתו בחו”ל, ייאלץ לחייג לעו”ד ישראלי כדי לקבל אישור משפטי מראש, או להצטייד בפרה-רולינג בכל פעם שהוא מעוניין להתבטא בשיג ושיח עם תושב ישראל שעשוי לתבוע בגין לשון הרע. כנ”ל גם אם התושב הזר רק רוצה לשאול שאלות תם בקבוצת דיון בווצאפ.
הנימוקים הנכונים הללו, לא עשו רושם על הרשם אמיר צ’כנוביץ, והוא פסק לרעת גל שבח.
שבח הגיש בר”ע שלמזלו הרב, הגיע לידיה המנוסות של כבוד השופטת עפרה צ’רניאק, שקיבלה את הערעור.
השופטת צ’רניאק קיבלה את כל טענותיו של גל שבח ופירטה את חוסר הבנתו הבסיסית של אמיר צ’כנוביץ, כשהיא קובעת שהשליח רועי בן ברוך הבעלים של “גל-אופ שליחויות” מיבנה, שיקר ורימה תחת שבועה את בית המשפט:
“התצהיר עליו נתבססה המסירה ושאותו אימץ בית המשפט קמא, מפוקפק על פניו. לא רק שאינו מדייק בפרטים כי אם מעלה שאלה אם השליח ידע בכלל לאיזו דירה עליו להגיע והעיקר, כיצד ידע שמאחורי דלת סגורה עומד לא אחר מאשר מר יורם רום? גם לא ניתן להגיע על פיו למסקנה כיההדבקה נעשתה לאחר שקידה יתרה.”
ביקורת חמורה על הרשם אמיר צ’כנוביץ על קבלת המעשיות של השליח
השופטת צ’רניאק קובעת שהרשם צ’כנוביץ התרשל בבדיקה בסיסית על המסירה שביצע השליח:
“מקום שבהדבקה עסקינן ועוד כשמדובר בתובענה נגד מי שאינו גר בארץ, על ערכאה קמא לחקור ולדרוש היטב בציציות, נסיבות ההדבקה בטרם תאשר על פיה מסירה, אם בכלל.
לצערי, ערכאה קמא אף לא דייקה בעובדות בקבעה בהחלטה כי בשני המועדים בהם ביקר השליח “הנמען הציץ דרך עינית הדלת וסרב לפתוח את הדלת לקבלת התביעה”.
למרות שהמצהיר עצמו לא העז לטעון בתצהירו כי במועד השני מי שהציץ הוא הנמען כי אם כתב “ניגשתי לדירה האמורה גם שם הציצו דרך עינית ולא פתחו לי את הדלת”.
גם הקביעה בהחלטה כי “השליח כפי המצוין בתצהירו אימת דבר מגורי אחיו של הנתבע במקום”, חסרת בסיס עובדתי שהרי אין בתצהיר כל אמירה או ציון עובדה בהקשר זה.
אדרבא, הנטען בסעיף 4 לתצהיר השליח, מעורר תמיהה אם בכלל האח גר במקום.
ואם כן, באיזו דירה גר האח, האם בזו שאת דלתה פתחה גברת אלמונית שתפקידה בסיפור השליח נשאר עלום או שמא בדירה למעלה. האם שוהה פירושו גר? ואם רק “שוהה” מדוע הודבק כתב התביעה על דלת זו? ואולי בכלל לא ניתן להבין מהתצהיר על איזו דלת הודבקו “המסמכים”?
לסיכום, ההדבקה ככל שבוצעה לא תיכון ולא היה בסיס לאשר מסירה של כתב תביעה כלשהו בדרך זו”.
חשבתם שעד כאן הביקורת החמורה על הרשם הרשלן? זה רק הסיפתח.
“ועוד, טענות המשיב על מסירה כדין של כתב התביעה למבקש באמצעות האח, הועלו לראשונה בפני ביהמ”ש בתגובה לעתירת המבקש, באופן סתמי, ללא תצהיר ומבלי לפרט על איזו הוראת חוק היא מבוססת וכיצד הוא עומד בתנאים הנדרשים על פיה, כל זאת כאשר הנטל רובץ עליו.
בנסיבות אלה היה מתבקש לדחות אותן על הסף במקום לבוא בטרוניה אל המבקש”.
השופטת עפרה צ’רניאק קובעת שהרשם צ’כנוביץ חסר אמות צדק
“והנה נמצא שבהחלטה מילא בית המשפט מיוזמתו את מה שהחסיר המשיב מבלי שיש לפניו מקרה מיוחד או דרישות של צדק המחייבות זאת.
בדרך זו קופח המבקש משלא ניתנה למבקש האפשרות ההולמת לטעון כדבעי לעניינו.
ההחלטה נושא הבר”ע מבוטלת.”
יישר כוח לשופטת עפרה צ’רניאק. השופטת חייבה את המשיב, אברהם פריאל בהוצאות בסך 10,000 ש”ח.
טוב תעשה מערכת המשפט אם תדיח את הרשם הרשלן אמיר צ’כנוביץ, שאיננו בקיא בחוק, איננו מכיר את סדרי הדין האזרחי, איננו מכיר את הפסיקה הנוהגת בדיני לשון הרע לא בארץ ולא בחו”ל. מדובר ברשלנות קיצונית, של רשם שהוציא תחת ידיו החלטה מקפחת, כשכל כולה מסתמכת על שקרים שלא נתמכו בתצהיר, ואילו תצהיר השליח התגלה כבלתי אמין, מופרך וסותר את עצמו.
לקריאת פסק הדין בקובץ pdf הקליקו כאן:
