פגוש את העיתונות: פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן, מה המדינה מסתירה ומתי האמת תיחשף?

עו”ד יעל נגר, מובילה עתירה לבג”ץ בשם משפחות חטופי ילדי תימן מזרח ובלקן בראשית שנות החמישים. בג”ץ שלח עותרים שביקשו לפתוח את החיסיון שהוטל על עדויות וועדה ממלכתית משנת 1995 על פרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן עד שנת 2071, למצות הליכים.

כרגע הוקמה ועדה חדשה שבראשה יעמדו השרים שטייניץ ומירי רגב. שרת המשפטים איילת שקד שוקלת האם להסיר את החיסיון על הפרשה.

— במסקנות של וועדת החקירה שבראשה עמד השופט קדמי, נאמר שרוב המקרים היו שילדים נפטרו, לחלק 65 הילדים שנותרו, לא ברור  מה קרה. מה יש פה בעצם למדינה להסתיר?

יעל צדוק: זה מה שהוועדה פוסקת בדוח שלה וכולם מצטטים: “הוועדה פסקה שרוב הילדים מתו”, אבל מה שקרה שוועדת החקירה שבעצם הוקמה על מנת לחשוף את האמת – לא חשפה את האמת. מה שהיא חשפה באמת זה מנגנון חשאי, אנחנו לא יודעים מי הידיים שבוחשות מאחורי הקלעים, שכל הזמן עסק בהשמדת ראיות והסתרת עדויות.

כשהוועדה קמה:

• הושמד הארכיון של מחנה העולים עין שמר, שהוא אחד המחנות העולים הגדולים ביותר של יוצאי תימן, העולים מתימן משם נחטפו חלק גדול מהילדים.
• הושמד הארכיון של בית חולים הלל יפה, למרות שהוועדה אמרה תשמרו על הארכיון.

— ציטוט מהדוח של הוועדה בעמ’ 129 “השמדת ארכיון עין שמר” שכתוב בו: חומר המתעד את פעילות ההנהלה של מחנה עין שמר, שהוחזק במשך שנים במבנה נטוש בשטח המחנה לאחר סגירתו, הושלך לאשפתות בסופו של דבר, ואילו חומר שהוחזק בארכיון מחלקת הקליטה בתל-אביב נשלח בשנת 1996 לביעור, על אף שצריך היה להיות ברור לכל שחוקרי הוועדה, שדבר מינויה לא נעלם מאיש, ייזקקו לו”.

יעל צדוק: יומני קבורה שונו ושוחזרו על ידי אלמונים, משרדי ממשלה סירבו להעביר חומר לוועדה. הכל מתוך הדוח, זה לא שיש לי משרד חקירות פרטי. הוועדה אומרת את זה. הוועדה מצאה מאגר של תעודות פטירה ללא פרטים מזהים.

מתוך דוח ועדת החקירה הממלכתית: “הוועדה מצאה באחד הארכיונים מאגר של תעודות פטירה ולידה ריקות משמות ופרטים, אך חתומות בחותמת ובחתימה של פקיד ממשרד הפנים”, כדי שיהיה אפשר להצמיד את זה רטרוקאטיבית למישהו שרוצים לטעון שהוא מת בשנות החמישים.

עדים התפתלו על דוכן העדים ואף סיפרו שאיימו עליהם כדי שלא יגידו את האמת.

יו”ר ויצ”ו צפת מוסד מאוד מרכזי בכל הפרשה הזו לחטיפות אמרה לחוקר הוועדה: “אמרו לי לא לדבר”, והיא אכן יצאה ולא העידה.

רות ברוך הממונה על האימוצים בקיבוצים אמרה בוועדה “איימו עלי”. כשכל הדברים האלה מתרחשים בוועדת חקירה, את מתחילה להבין שמישהו מאחורי הקלעים בוחש ומנסה להסתיר דברים.

— מה שאתם מצפים שבאמצעות החומר החסוי הזה תתגלה האמת שלא נמצאת בדוח הזה. אנחנו מבינים שראש השב”כ העיד בדלתיים סגורות והעדות שלו חסויה בדוח הזה. מה לראש השב”כ ולילדים שנפטרו ממחלה בבית חולים?

ד”ר רפי שובלי חבר פורום “אחים וקיימים”: אנחנו שואלים את השאלה הזו ואנחנו גם רוצים לדעת במידה ויש לו קשר, מדוע הוא חסוי? למה אני לא יכול לראות את זה, במיוחד כשעברו כל כך הרבה שנים מזמן האירועים עצמם. הם מסתירים שם את העובדה שחטיפות הילדים היו תופעה נרחבת, תופעה שיש לה אידיאולוגיה. תופעה שהיתה לה הצדקה מוסרית במרכאות, תופעה שיטתית, תופעה מוסדית, תופעה שאותם המערכות שגם ממונות על הצדק היו מעורבות בה בשני הרגליים בפנים כולל המערכת המשפטית שנדרשה כאן במובן מסויים לבדוק את עצמה וכשלה.

ההורים לא ויתרו על הילדים שנחטפו. אני לא יכול לדבר בשם כל הורה והורה. כתופעה, ההורים מעולם לא ויתרו ורבים מהדור השני, באים ואומרים שזו הייתה צוואה של ההורים שלהם.

מגיעות אלי עדויות במשך שנים רבות שאני עוסק בפרשה, עוד ועוד עדויות שמפתיעות אותי, וקשה להפתיע אותי. למשל, על אופן החטיפה. אני נחשפתי השבוע במקרה של אישה שחוזרת עם אמבולנס מבית החולים למחנה. היא יורדת מהאמבולנס ופונה לקחת את התינוק, ואז סוגרים את הדלת ובורחים עם התינוק באמבולנס. התינוק שוחרר מבית החולים אחרי לידה. הנה עוד מקרה.

שושי זייד, מחברת הספר “הילד איננו”: החתן שלי שהוא יוצא פרס, נעלם להם אח. המשפחה לא פנתה לאף ועדה, כי הם מראש לא מאמינים למדינה שגנב יודה בגניבתו. ביקשתי רשות שאני מחפשת את הילד הזה. אני אוהבת את המדינה שלי, אני ציונית אבל הפרשה הזו מוכרחה להיחשף. הייתי אצל עמי חובב במשרד והוא הראה לי את הנתונים. קיבלתי תעודת פטירה שוועדת שלגי גמרה לעבוד. קיבלתי תעודת פטירה שאכן הילד נפטר עם תאריך בשנת 1955. כמעט בן שנתיים הוא היה. אבל ראה זה פלא, ועדת שלגי סיימה את עבודתה כשכבר היה אחרי “אירועי יהוד”, ודרשו ועדת חקירה ממלכתית, ואז ועדת שלגי כנראה חששה שהתשובות שהם שלחו יתבררו כלא נכונות, אז חודשיים אחרי קבלת תעודת הפטירה, קיבלתי מסמך שמבקשים ממני לא להתייחס לתעודת הפטירה, שהתוקף שלה מושהה.

— הביא לנו סיפור יוסי גמליאל על אחיו יוחנן, שגם זה מדהים. בכרטיס החולה שלו, אנחנו יכולים לראות את זה, כתוב הוא נשלח “הביתה” במרכאות, ואז כתוב “לאן??”. ברור שזה לא הביתה להוריו. אחר כך אנחנו רואים עוד תעודת פטירה שבה כתוב שהוא נפטר בשנת 1954. אחר כך אנחנו רואים הודעה בעקבות ועדת שלגי, שתעודת הפטירה הזו מושהית, אבל אז יש עוד תעודת פטירה, שבה תאריך הפטירה הוא תאריך אחר: 1964. יש כל הזמן טעויות בדיווחים מה שמראה שיש כאן משהו לא תקין.

ד”ר רפי שובלי: לא רק זה. ההסתמכות העיקרית של הוועדות זה על מסמכים. הם הרי פסלו את סיפורי ההורים. אמרו שההורים לא זוכרים. אם זה מפוקפק אז מה כבר יש לנו?

יעל צדוק: מדברים על להגיד את האמת. דיברתי עם משפחות שחטפו להם את הילדים. חלקם חטפו להם את הילדים במרמה ובשקר, חלקם ממש חטיפה פיזית אלימה, וכל הזמן, כדי להוסיף חטא על פשע, טענו שהם הזויים, שהם טיפשים, מטומטמים, פרימיטיבים, לא מבינים מה אומרים להם. מספיק עם ההתעללות הזו! מה שצריך, שהמדינה תתייצב באומץ מול המשפחות קודם כל. החוב המוסרי הראשוני שלנו זה למשפחות. תודו. תודו באמת. מספיק עם השקרים. המדינה משקרת למשפחות, לאזרחי מדינת ישראל כבר 66 שנים.

ד”ר רפי שובלי: אין פיוס בלי אמת. הנושא הזה, ההקשרים שלו הם רחבים. זה לא עניין למי חטפו ולמה חטפו. יש כאן סיפור כואב. יש כאן כאב גדול. צועקים כאן עשרות שנים וצריך להבין, מי שחושב שצריך ללכד את החברה הישראלית, אנחנו בטח חושבים ככה, זה לא יכול להיות מבוסס על שקרים. זה חייב להתבסס על אמת. בלי אמת אין פיוס.