הפנים האמיתיות של בוגרי הרווחה – מה קורה לילדים רגע אחרי שהגיעו לגיל 18? נזרקים לרחוב מידרדרים לפשיעה והבנות נכנסות להריון וילדיהן הופכים לילדי דור שימור לקוחות הרווחה. תחקיר משה הרוש

צעירים וצעירות שנלקחו מהמשפחות שלהם בגיל הילדות, נשלחו למוסדות, לפנימיות, ובגיל 18 מוצאים עצמם פתאום ברחוב, בלי המוסד “שגידל” אותם מצד אחד, אבל גם בלי אבא ואמא, איתם ניתק הקשר לפני שנים רבות. לאן ילכו? מי ילווה אותם בחיים החדשים? איפה למשל הם ישנו כשיצאו לחופשות מהצבא? במה הם יעבדו? איפה הם יגורו?

כתבה שלישית על הילדים החטופים שנעזבו על ידי משרד הרווחה.

מה קורה לילדים שהוצאו מבתיהם רגע אחרי שבגרו והגיעו לגיל 18?

יותר משליש מתקציב הרווחה של ישראל, מיליארד ושלוש מאות מיליון ש”ח מושקעים בפנימיות, במוסדות, בבתי אומנה, אליהם נשלחים ילדים שנחטפו מהוריהם.

איפה נמצאים הילדים הללו שגדלו במוסדות של הרווחה?

סיפורם של דוד ובר – בוגרי מוסדות רווחה, וסיפורה של מלי שישנה במשך שנה שלמה בחדרי מדרגות.

מאורלי: היום אין לי בית. הדבר היחיד שיכולתי לקבל בצורה מזדמנת זה רק כסף קל.

יותר משליש מתקציב הרווחה של ישראל, מיליארד שלוש מאות מיליון ש”ח מושקעים בפנימיות, במוסדות ובבתי אומנה אליהם נשלחים ילדים חטופי הרווחה.

דוד ברנס ובר חיניץ נזרקו בגיל 18 לרחוב

דוד בן 23 ובר רק בת 20, חיים בגן מאיר. ברחוב. בר בהיריון ויודעת שאם תפנה למשרד הרווחה יקחו לה את התינוק. בר גדלה מגיל 12 בפנימיות, בהוסטלים. כשהייתה בצבא, לא היה לה היכן ללכת בסופי שבוע, והיא חזרה לרחוב. “הייתי גרה ברחוב. בחופשים שלי הייתי באה לפה. ישנה ברחוב, כי לא היה לי איפה לישון. הייתי ישנה ברחוב ואחר כך באה לבסיס. רחוב – בסיס”.

בר ודוד 3 שנים מכירים ו- 3 שנים ברחוב.

בגיל 18 בר מסיימת את הפנימיות של משרד הרווחה ואין לה לאן ללכת.

דוד נשאל איך זה שעם כל הקשיים הם לוקחים אחריות על 2 כלבים. דוד משיב, “זה השפיות שלי. זה האמון היחידי שנשאר לי. זה הדבר היחידי שאני יכול להאמין בו ולא יכול לפגוע בי בחזרה. בלי הדבר הזה לא היה לי טעם לחיים. בלעדיה לא היה לי כלום”.

הדרכים של בר ודוד הצטלבו בגן מאיר, אבל כל אחד מהם הגיע מרקע קשה ושונה. המשפחה של דוד למשל, עלתה לכותרות לפני שנים, כאשר אמא שלו הסגירה למשטרה את האבא החורג שלו. התברר שהאב החורג הוא רוצח שביצע את אחד ממעשי הרצח המחרידים ביותר במדינה. בעקבות ההסגרה האב נכנס לכלא לכל ימי חייו. האם נסעה לחו”ל ודוד הקטן נשאר לבדו. ילד מוסדות.

דוד ברנס: “מגיל 15 עברתי משפחות אומנה. ממשפחות אומנה למשפחות אומנה, משפחות מארחות, ובעצם פה התחלתי להשתגע. הרגשתי שאני לבד, ללא משפחה, ללא הורים. לא היה לי אחים. לא היה לי אף אחד. הרסו אותי. אני ילד שהמדינה הרסה אותו.

לא היה לי לא אבא ולא אמא. מדינת ישראל הייתה האבא והאמא שלי והייתי תלוי בה. הייתי תלוי ברווחה, הייתי תלוי בביטוח לאומי, הייתי תלוי בעובדים סוציאליים ומגיל 18 תפסו אותי כמו שקית זבל, הרימו אותי ושמו אותי בפח”.

פרופ’ אסתר הרצוג: מרגע שהמדינה מוציאה את הילדים, מרחיקה אותם מהבית, מהמשפחה, מהחברים, ושמה אותם במוסדות, אני רואה בזה זריקה, הרחקה, ניתוק, פגיעה מאוד קשה שלהבנתי אין לה תקנה.

דוד ברנס: “למה אותי, אחי? למה לממשלה יש זכות להרוג ילדים כמוני, אחי? ולא להרוג אותנו פיזית, להרוג אותנו נפשית! למה אני צריך לחכות עד עשר, תשע בלילה, כדי שהאישה שלי תאכל משהו? כל היום היא צועקת לי וואלה היא בהיריון, ואני הולך עושה מגביות, ופעם אני מביא לה חומוס ופעם אני מביא לה זה. למה אני צריך להתמודד עם מציאות שהמדינה הכניסה אותי אליה? למה? בוא תסביר לי במה אני חטאתי ומה אני עשיתי? לא פגעתי לא במדינה ולא פגעתי בשירותיה. לא עשיתי כלום אחי, אני ילד. הייתי ילד תמים שלא ידע כלום . אף אחד לא הסביר לי, א אחד לא אהב אותי, אף אחד לא עטף אותי, אז מה אתה רוצה שאני אעשה?”

אחרי שמשפחתו התפרקה, דוד נשלח למוסדות ומשפחות אומנה שהתחלפו כל הזמן, עד שכשהגיע לגיל 18 הוא פשוט נזרק לרחוב.

דוד ברנס: “למה להכניס ציפיות? למה להכניס חלומות? למה להכניס אותך למקום שאתה אומר “יש. סוף סוף מבינים אותי, סוף סוף ידאגו לי”, כי אין מי שידאג לך, ואתה אומר אולי המדינה תדאג לי פעם אחת בחיים, הם תוקעים לנו סכין בגב. אם ביבי מסוגל לשכור לאשתו באיטליה מטוס במיליון שקל, מה כואב לך לדאוג לילדים שלא קשורים אליך, אבל יכולים להיות בגיל של הילדים שלך”.

נורא קל להטיף מוסר לצעירים האלה כשרואים אותם ברחוב, לשאול: למה אתם לא הולכים לעבוד? האמת המרה היא שהמוסדות שבהם גדלו לא הכשירו אותם לחיים נורמטיביים.

ב- 2012 התפרסם מחקר שביצעה קבוצת חוקרים בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה “מעקב אחר ילדים ובני נוער המצויים בטיפול רשות חסות הנוער במשרד הרווחה והשירותים החברתיים” של בוגרי השמה חוץ ביתית של משרד הרווחה בדקו מה מצבם של בוגרי המוסדות מול נערים ונערות שבאו מאותו רקע, כלומר אותם שכונות ורקע סוציואקונומי דומה. מהמחקר עולה שמצבם של בוגרי המוסדות רע יותר כמעט בכל פרמטר. רק 15% מהנערים ו- 30% מהנערות סיימו 12 שנות לימוד, כאשר הממוצע בקבוצת ההשוואה של הצעירים מרקע סוציואקונומי דומה שנשארו עם ההורים שלהם, הוא בסביבות 70% לנערים ו- 82% לבנות.

על פי אותו מחקר 38% מהבנים הואשמו בפלילים ב- 4 השנים שחלפו מאז עזבו את המוסד, ו- 75% מהצעירות הסתבכו בפלילים באותו פרק זמן.

פרופ’ אסתר הרצוג: בבתי כלא, אתה תראה שם רבים מהם, כאלה שעשו קריירה של מוסדות רווחה. הבעיה היא שאבוד להם מלכתחילה. למעשה, ברגע שמכניסים אותם למוסדות העתיד שלהם, העתיד הרע מאוד נחרץ כבר.

נתון נוסף הראה שאימהות בוגרות חסות הנוער, הן אימהות לפני גיל 20. 27% מהנשים נכנסו להיריון עד גיל 20. 54% מבוגרות חסות הנוער עשו הפלה עד גיל 20.

אם לא יקרה משהו דרמטי, אפשר להניח שגם הילד ברחמה של בר, יגדל כילד מוסדות רווחה, ממש כמוה. בר נמצאת במעגל טרגי של שימור לקוחות רווחה. ככה זה גם אצל אורלי.

דור שימור לקוחות משרד הרווחה

אורלי: פניתי מספר פעמים למשרד הרווחה שיעזרו לי באיזה שהוא מקום בשיקום, אז אמרו לי פשוט: את כבר בת 18 ואין לנו שום דרך לתמוך בך. אז גם אחרי גיל 18 בעצם הייתי זרוקה ברחובות.

כמו דוד ובר, גם אורלי גדלה במוסדות רווחה עד גיל 18, ואז נפתחו שערי הרווחה והיא נזרקה לרחוב. לא היה לה שום מקום אחר לגשת אליו.

“לא היה לי כלום”.

— איך שרדת בכל זאת? מה עשית כדי לשרוד?

“מאוד רציתי למצוא מקום עבודה, אבל בשביל מקום עבודה אני צריכה בית, בשביל להמשיך איתו כל החודש, בשביל לקבל שכר. אבל לא היה לי בית. הדבר היחיד שיכולתי לקבל בצורה מזדמנת זה רק כסף קל, והכסף הקל הזה הוביל אותי למקומות לא פשוטים של זנות, של להכיר אנשים  שבעצם מכריחים אותך לעבוד בתחום כזה”.

בגיל 18 הילדים יוצאים לעולם הגדול. מה מחכה להם שם? שום דבר. חלקם הופך לילדי רחוב, בלי בית בלי תמיכה.