המחוברים לעטיני החונטה 2: יוחנן לוקר אלוף שפרש מצה”ל מוכר קשרים לחונטה במיליונים לכי”ל ועושק הציבור עידן עופר
הקוראים הנאמנים קראו את הכתבה הראשונה בסדרה “מחוברות לעטיני החונטה” ושאלו אותנו מדוע “מחוברות” ולא “מחוברים”. כלומר, האם הסדרה תעקוב רק אחר נשים מושחתות, וכמובן שלא. הנה דוגמא למושחת שיצא מצה”ל אלוף במילואים שהתחיל לעבוד בחברה שהופרטה כימיקלים לישראל, וכל מה שיש לו להציע זה קשרים לחונטה – “הון-שלטון” במיטבו. יוחנן לוקר שמו. השוו לכתבה הראשונה: המחוברות לעטיני החונטה 1: שלוש עורכות דין יקבלו 146,000 ש”ח כל אחת כל חודש עבור גירבוץ משפטי תמר הקר, נגה ענתבי ושריל קמפינסקי.
שאלה של 5.6 מיליון שקל בשנה: מה יוחנן לוקר יספק לעידן עופר?
http://www.themarker.com/news/1.3019437
אסמכתא וקרדיט: איתן אבריאל 27.7.2016
המינוי מעביר לכל בכירי המגזר העסקי והצבא את המסר הבא: שיח ציבורי חדש? שטויות, הכסף על השולחן. בואו קחו אותו, ומהר, כי לכו תדעו מה יהיה אחר כך.
מזל טוב לאלוף (מיל’) יוחנן לוקר: בשבועות הקרובים תיכנס לתפקיד יו”ר חברת כימיקלים לישראל (כיל), תפקיד שבו כיהן עד היום ניר גלעד, אחד השכירים המתוגמלים ביותר במשק הישראלי. גם אתה לא קופחת: לפי ההודעה שכיל שלחה למשקיעים אמש, אתה צפוי לקבל 5.6 מיליון שקל בשנה – אם תעמוד ביעדים שנקבעו לך. 1.9 מיליון שקל מסכום זה הם שכר רגיל, והשאר בונוסים, אופציות ומענקי מניות. מזל וברכה.
לוקר אמנם לא יקבל את הסכומים שמהם נהנה גלעד – שקיבל בשנה שעברה יותר מ-10 מיליון שקל. אבל הוא בכל זאת יביא הביתה יותר מפי שניים ממנהל בנק, במונחים שלאחר רפורמת שכר הבכירים במגזר הפיננסי, ובדרך ייכנס למקום ה-70 לפחות בטבלת מקבלי השכר הגבוה בישראל.
לאחר קדנציה של עשרות שנים בשירות הציבורי, לוקר ובני ביתו יכולים לעשות את ההכנות הראשונות לעלייה ניכרת ברמת החיים. אבל מה בדיוק יספק לוקר לעידן עופר ולבעלי המניות בכיל תמורת השכר הזה? והאם הסכום שיקבל הגיוני?
יוחנן לוקר הוא טייס שבילה את רוב הקריירה בחיל האוויר. הוא היה ראש מטה חיל האוויר, ממלא מקום מפקד החיל והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עד סוף 2012. הוא עמד בראש ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, ובאחרונה שימש יועץ ודירקטור בכמה חברות בקבוצת כלל תעשיות.
רזומה כזה מבהיר כי אין עוררין על הניסיון הרב של לוקר בתחומי הביטחון, ואולי גם המינהל הציבורי. מנגד, הוא מעולם לא ניהל חברות עסקיות, אינו מכיר את עסקי הכימיה והדשנים ולא עמד בראש מועצת המנהלים של קבוצה עסקית בעלת פעילות בינלאומית רחבה עם מחזור הכנסות של יותר מ–6 מיליארד שקל.
נכון, בניגוד למנכ”ל, יו”ר של קבוצת אחזקות אינו חייב להיות כימאי או סוחר. אבל ללוקר אין אפילו ניסיון בניהול דירקטוריון של חברה ציבורית (40% ממניות כיל נמצאות בידי ציבור החוסכים) – ובוודאי שלא חברה כמו כיל. אז מדוע בעל השליטה, עידן עופר, מינה דווקא אותו?
לא הפעם הראשונה של עופר
התשובה נמצאת בדיוק בתחום שללוקר יש מה להציע: קשרי שלטון. לאחר שנים בראש חיל האוויר, ועוד יותר מכך לאחר שלוש שנים של כהונה בלשכה המצומצמת של נתניהו, לוקר יכול להביא לעופר את כל מה שנוהגים להכניס במלה הלועזית “אקסס” — גישה. גישה לשלטון, גישה לראשי הצבא, גישה לפקידות הבכירה במשרדי הממשלה, גישה אישית לראש הממשלה.
בדרך שבה עופר מנהל את עסקיו, הוא חושב שהוא צריך את הגישה הזאת: כיל צריכה להתמודד על הארכת זיכיון כריית המלחים בים המלח, יש לה מאבקים בתחום המיסוי והמעניקים מהמדינה, יש לה מאבקים לזכויות כרייה במקומות אחרים, וזו רשימה חלקית. הבחירה מעידה: עופר מעדיף למנות אדם עם “אקסס” לשלטונות, על פני מקצוען בתחום הכימיה או הניהול הבינלאומי.
זו כמובן לא פעם הראשונה שעופר וטייקונים אחרים נוהגים כך. לוקר מחליף בתפקיד את גלעד, שהיה החשב הכללי באוצר. גלעד, כנציג האוצר, הוא זה שמכר למשפחת עופר נכסים ממשלתיים, והוא ידע להתנהל היטב במסדרונות השלטון. עופר גם מעסיק את אלי גולדשמידט, פעם חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה וכיום האחראי בקבוצת החברה לישראל, בעלת השליטה בכיל, על התקשורת והרגולציה — כלומר יחסי הציבור וקשרי השלטון. הבחירות של עופר מלמדות שאידאולוגיה פוליטית אינה גורם שמנחה אותו, אלא ביזנס בלבד: גולדשמידט הוא ממפלגת העבודה, ואילו לוקר מגיע ממשפחה של אנשי ימין ועבד צמוד לנתניהו. שמאל, ימין, לא חשוב. העיקר שיוכלו ללחוש על האוזן של מי שצריך כדי לקבל את התנאים הטובים ביותר.
מהות צמד המלים “הון־שלטון”
מעצבן? תנשמו עמוק. המינוי של לוקר אינו יוצא דופן. חברות רבות שגורל תוצאותיהן הכספיות תלוי בטיב קשריהן עם השלטון נוהגות לגייס אנשי ממשל ושלטון לשעבר, ורבים מהפוליטיקאים והפקידים הבכירים לשעבר, אולי אפילו רובם, מועסקים בדיוק בחברות כאלה.
הרמטכ”ל לשעבר, גבי אשכנזי, הלך לעבוד בקידוחי נפט, עד שהקידוח כשל. שר האוצר לשעבר, אברהם (בייגה) שוחט, הוא יו”ר של חברת סיטיפס המפעילה תחבורה ציבורית, וגם הוא דירקטור באותה כיל. אודי ניסן, הממונה על התקציבים באוצר לשעבר, שהיה חבר בוועדת ששינסקי שקבעה את שיעור המסים שישלמו חברות הגז, משמש כיום יו”ר בחברת דלק של יצחק תשובה.
אין טעם להמשיך את הרשימה הזאת, כי גם אם נקדיש את מלוא 40 העמודים של עיתון זה לעניין, לא יהיה בו מספיק מקום כדי לפרט את העבר והווה של אנשי הציבור שעברו לעבוד אצל החברות שעליהן הם פיקחו, שבענייניהן הם עסקו, או שאת האינטרסים השלטוניים שלהן הם ידעו לקדם.
במידה רבה, זה בדיוק מה שמתכוונים אצלנו בצמד המלים “הון־שלטון” או “דלת מסתובבת”: טייקונים כמו עופר ותשובה משלמים הון עתק, מנותק מהמציאות הישראלית, לפורשי המערכת השלטונית – וכך הם מקבלים אפקט מרובע. הם מקבלים מנהלים עם גישה לשלטון, הם מקבלים לויאליות מוחלטת שרק שכר של חצי מיליון שקל בחודש יכול להעניק, הם מקבלים דמות ציבורית שאפשר להטיל עליה את האשמה ביום צרה, והם מעבירים מסר לפקידים, לשרים ולחברי כנסת: אם תהיו טובים אלי — אולי אגייס אתכם בעתיד, אחרי שתסיימו את הפרק הציבורי בחייכם.
אז האם המינוי של לוקר טוב לכיל? ציניקן חסר תקנה יקבע שבג’ונגל צריך להתנהג כמו בג’ונגל, ואם לוקר יכול לסדר לכיל הטבות ממשלתיות שמנהל מקצועי לא יכול לארגן – הוא שווה כל אגורה בחבילת ה-5.6 מיליון שקל לשנה שהובטחה לו.
לעומתו, כל מי שעדיין לא התייאש ושואף בכל זאת לתקן את מחלת ההון־שלטון הקטלנית שפשתה בישראל, צריך להבין שהמינוי מעביר לכל בכירי המגזר העסקי והצבא את המסר הבא: מחאות? עליהום בתקשורת? שיח ציבורי חדש? תחילתו של סוף הטירוף בשכר המנהלים? הכל שטויות.
הכסף על השולחן, בואו קחו אותו. ומהר, כי לכו תדעו מתי יבוא חבר הכנסת הפופוליסט הבא שירחיב את מגבלת השכר שהוטלה על הבנקאים – על כל הבכירים בחברות הציבוריות בישראל.
