מחוברים לעטיני החונטה 7: איך נחלצו הדירקטורים מהבנק למסחר מתיק פלילי, ורק את אתי אלון הקריבו לעולה

כתבה של סטלה קורין ליבר בגלובס, 5.8.2016 על "יד רוחצת יד באוליגרכיה המשפטית-עסקית" (אוליגרכיה=חונטה). למה הרשיעו רק את אתי אלון במעילות בבנק למסחר, וכל הדירקטורים יצאו מזה ללא פגע?

המעילה בבנק למסחר התנהלה בשנים 1997–2002, ובמסגרתה מעלה עובדת הבנק למסחר, אתי אלון, בכספי הבנק בהיקפי ענק שהביאו לקריסתו. בסך הכל מעלה אלון בסך של 254,199,600 ש"ח. במסגרת המעילה פתחה אלון בבנק 206 חשבונות בנק פיקטיביים (לעומת כ-1,300 לקוחות הבנק), בהם העמידה הלוואות גב אל גב, את כספי ההלוואה משכה לרשותה. מ-202 חשבונות הבנק גנבה אלון ישירות כספים תוך שבירת פיקדונות הלקוחות ומשיכתם.

כספי המעילה התגלגלו ברובם לארגוני פשע באמצעות כיסוי חובות הימורים בלתי-חוקיים של אחיה של אלון, עופר מקסימוב, והובילו לשגשוג והרחבה שלהם בשנים הבאות.

בעקבות המעילה הנרחבת שנמשכה לאורך זמן רב בלא שהתגלתה, יזם בנק ישראל בתפקידו כמפקח על הבנקים שינויים רבים בפיקוח על הבנקים, בנוהלי העבודה של עובדיהם, ובאופן הדיווח ללקוחותיהם.

אתי אלון החלה לעבוד כפקידה בבנק למסחר בשנת 1990, ובמשך השנים קודמה לתפקיד של סגנית מנהלת מחלקת השקעות. לפחות משנת 1994 סייעה אלון לאחיה, עופר מקסימוב, מכור להימורים, בפרעון חובות ההימורים שלו לגורמים בשוק האפור. אלון הייתה מפקידה בידי אחיה המחאות (צ'קים) בסכומים שונים המשוכים על חשבונה הפרטי בבנק אשר שימשו כהמחאות ביטחון. דהיינו, מקסימוב היה מפקיד המחאותיה של אחותו בידי נושיו, וביום פרעון הצ'ק היה משלם את תמורתו ומשיב את הצ'ק אשר לא נפדה לאלון.

החל משנת 1996 התקשה מקסימוב לשלם חובותיו כנגד המחאות אחותו, והמחאות שמסרה לו אלון החלו להיפרע כמעט מדי יום מחשבונה בבנק. יתרת החובה הגדולה, בגובה מאות אלפי ש"ח, שהצטברה בחשבונה של אלון בבנק, הניעה אותה לבצע את מעשה הגניבה הראשון, מחשבון של לקוחת הבנק, ב-18 במרץ 1997.

נגד אלון ואביה הוגש כתב אישום חמור והם הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי עובד, גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ועשיית שימוש במסמך מזויף. אלון הורשעה גם בעבירות של גניבה בידי עובד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, פגיעה ביכולתו של תאגיד לקיים התחייבויותיו, אחסון מידע כוזב והפקת פלטים כוזבים. השניים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות: אלון נדונה ל-17 שנות מאסר, 3 שנות מאסר על תנאי וקנס של 5 מיליון ש"ח ואביה נדון ל-6 שנות מאסר, מאסר על תנאי וקנס של מיליון ש"ח. נגד אחיה של אלון, עופר מקסימוב, הוגש כתב אישום נפרד, והוא הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה, קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עשיית שימוש במסמך מזויף ועשיית פעולה ברכוש אסור, ונדון ל-15 שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. המדינה והנאשמים ערערו על גובה העונשים, ובית המשפט העליון פסק שיש להחמיר את עונשו של עופר מקסימוב ל-17 שנות מאסר, ולהותיר את יתר העונשים על כנם^].

כתב אישום הוגש גם נגד בני רביזדה על חלקו בפרשה. עשור לאחר מכן, ב-2012, נידון רביזדה לשבע שנות מאסר בפועל.

הדירקטורים של הבנק למסחר נמצאו אחראים למעילה שביצעה אתי אלון. כתב התביעה של כונס הנכסים מפרט כיצד גרמו הדירקטורים לקריסת הבנק, וכיצד התקבלו סכומים גנובים על ידי צדדים שלישיים בידיעה כי מקור הכספים הוא בכספי הבנק שנגנבו. נקבע כי הדירקטורים נושאים באחריות וכי אפשרו למעשי הגניבה להתרחש. התביעה נגד הדירקטורים הסתיימה בפשרה, לפיה חברת הביטוח של הבנק תשלם כ-2.5 מיליון דולר, ובנוסף לכך כל דירקטור ישלם כ-250 אלף ש"ח באופן אישי.

קסלמן וקסלמן, משרד רואי החשבון של הבנק, הגיע להסכם פשרה עם כונס הנכסים הרשמי לפיו ישלמו 23 מיליון ש"ח לקופת הכונס בגין אחריותם לאי גילוי המעילה. נדחתה בקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד המשרד.

במסגרת הכספים שהושבו והקנסות שנגזרו הוחזר מלוא סכום החוב לנושים הראשוניים (עובדי הבנק ורשויות המס), וכ־60% מהסכום שבנק ישראל השיב ללקוחות הבנק מכספו.

יד רוחצת יד

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001144258

כשכל הקשב הופנה לקצב ולאלון, היה ניסיון לשחרר את אחד המושחתים הגדולים

גם הפעם, על הגב של האסירה אתי אלון, ממשיכה האוליגרכיה המשפטית-עסקית לשמור על אנשיה ומקורביה. קודם, תחת עינה הפקוחה של קבוצת האינטרסים הזו, חמקו מאחריות כל בעלי-העניין והמנהלים של הבנק למסחר שהתמוטט – ורק אלון הואשמה. היום, כאשר כל תשומת-הלב הציבורית הופנתה למשה קצב ולאתי אלון, מפעילה המערכת את כל עוצמת כוחה לשחרר את אחד המושחתים הגדולים שקמו כאן, השופט לשעבר דן כהן. בניגוד לכל הסיכויים ההגיוניים, הענייניים והציבוריים, סימנה הפרקליטות לוועדת השחרורים שתסכים לקיצור מאסרו של השופט לשעבר. העילה: גילו, 75, ומצבו הרפואי.

חמש שנים גנבה אלון, עובדת זוטרה שהייתה לסגנית-מנהלת מחלקת השקעות, מהבנק למסחר. בדרכים מתוחכמות. עד שנשברה. לפני כ-14 שנה, ביום 25.4.2002, התייצבה אלון עם עורך-הדין שלה במשטרה והתחילה לדבר. חמש שנים הבנק נגנב, ואיש לא הרגיש? אף אחד לא שאל מה קורה? הפיקוח על הבנקים? כולם המשיכו למשוך משכורות גדולות, וכלום?

ראשי הבנק שמיל ובר ומשה לייבוביץ' נחקרו, וגמרו עם קנס כספי שאת חלקו הגדול שילמה חברת הביטוח. בקשה לתביעה ייצוגית נגד רואי-החשבון, אז קסלמן וקסלמן, נדחתה, לאחר שבית-המשפט קבע ש"לא הוכח כי הבנק קרס עקב התרשלותם". תיק החקירה נגד שלושה דירקטורים נסגר לאחר כמה שנים, בשקט, "מחוסר הוכחות".

"תרנגולת פלאית פלילית המטילה ביצי זהב"

המערכת, האוליגרכיה, המשיכה לשמור על אנשיה; וכי איך העזה אישה צעירה בתחילת שנות ה-30, ממשפחת מקסימוב, עם אח מהמר כפייתי, חסרת השכלה אקדמית, שצובעת שערות לבלונד, לעבוד על מכובדי המכובדים של כלכלת ישראל – הבנקאים, רואי-החשבון, עורכי-הדין והפקידים הבכירים. מי שישב אז בבית-המשפט בתל-אביב, מול השופטת עדנה קפלן-הגלר, מבכירי הממסד המשפטי, הרגיש שהיא מתעבת את אלון עד כי כינתה אותה "תרנגולת פלאית פלילית המטילה ביצי זהב" (תחשבו מה היה קורה אם משפט כזה היה נאמר היום..); והטילה על אלון את גזר-הדין הכי גבוה שהיה כאן אי פעם: 17 שנים.

לא, אלון לא הייתה היחידה שמעשיה הפליליים חיסלו בנק. ב-1974 התמוטט בנק ארץ-ישראל-בריטניה בגלל מעילה מתמשכת. המנכ"ל הגנב נידון ל-12 שנות מאסר – ושוחרר אחרי שלוש שנים, בגלל בעיית בריאות (וכן, הוא חי טוב שנים אחרי). ב-1985 קרס בנק צפון-אמריקה בגלל מעילה וזיוף, בראשות שני מנהלים שהיו בעלי-השליטה בבנק. בית-המשפט גזר עליהם שבע שנות מאסר. הם יצאו הרבה יותר מוקדם.

ב-1983 מוטטו המנהלים של הבנקים הגדולים, לאומי, הפועלים, דיסקונט והמזרחי, את הבנקים שעמדו בראשם. רק אחרי לחץ ציבורי הם הועמדו לדין, יחד עם רואי-החשבון הגדולים והמכובדים שלהם. אף אחד לא ישב בכלא, אפילו לא יום אחד.

הנקמה באישה שהעזה להיות בנקאית, אף שלא נראתה כבנקאי מקובל: גבר, אירופאי, עם תואר בכלכלה ו/או בראיית-חשבון (רובם עשו ועושים את זה על-חשבון הבנק, בכסף ובימי עבודה). במועד המקובל, ב-2013, הגיעה אלון לוועדת השחרורים. שירות בתי-הסוהר העיד כי האישה שוקמה, ומתנהגת כיאות, אבל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לשחרור. היא לא הביעה מספיק חרטה, לטעמו. כך קרה גם שנה ושנתיים אחרי. עד שהציבור הבין שהעונש כבר מוצה, אבל הנקמה של המערכת עדיין חמה, וקמה קריאה ציבורית לשחרורה.

התחבר לבכירי הארץ ההיא, הכיר להם בכירי הארץ הזו

אבל מול דן כהן, הכול הפוך. עורך-דין, למד באוני' העברית בירושלים, התמחה אצל נשיא בית-המשפט העליון. כשהיה בן 36 מונה לשופט בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. אבל כשנחשפה השפה המקולקלת שלו נשלח אחר כבוד לבית-המשפט בנצרת. הוא כעס ופרש. לימים נישאה בתו לבנו של נשיא בית-המשפט העליון. משרד עורכי-הדין שלו, שהתמחה בעסקים, התמזג ביוזמתו עם משרדם של שני בנים לשני נשיאים-לשעבר של ביהמ"ש העליון.

האגדה מספרת, שכאשר כהן זומן לחקירה ראשונה, הוא היה עסוק באירוח מפואר וראוותני של בכירי חבריו, ראשי המשפט,הפרקליטות והעסקים. בהם משופטי העליון עד למנהלי הבנקים והחברות הגדולות. בחקירה ההיא, הוא "שמר על זכות השתיקה". אחרי החקירה השלישית, לפני 11 שנים, ברח כהן מהארץ, לפרו. פה הוגש כתב אישום, אבל הוא נשאר שם, התחבר איכשהו לבכירי הארץ ההיא, הכיר להם את בכירי הארץ הזו.

רק לפני כשלוש שנים, באמצע מרץ 2013 הוא נחת כאן באילוץ, בהסגרה. עם אותו חיוך שחצני. הוא ידע כנראה שהוא לא ישב הרבה זמן.

דן כהן קיבל שוחד בהיותו דירקטור, נציג הציבור בחברת החשמל. אבל עד היום לא באמת ברור כמה. גם אחרי שהוסגר, הוא זילזל בחוקריו ולא מסר את הידוע לו על מערך חלוקת השוחד הנדיבה של סימנס בישראל. נזכיר: סימנס הודתה בבית-משפט אמריקאי כי במסגרת חלוקת השוחד הגלובלית שלה, היא נתנה בישראל אתנן כולל של 20 מיליון דולר. כהן קיבל משהו בין 2-4 מיליון (תלוי מה הפרקליטות רוצה לשדר לציבור).

שמר על חבריו המושחתים

הרבה שנים אחרי, הסתבר שבין מקבלי השוחד היו עוד כמה מנהלים בחברת החשמל, וכבר הוגשו נגדם כתבי אישום. ובכל-זאת – שום דבר עדיין לא נסגר ל-20 מיליון דולר. וכהן יודע איפה נמצא לפחות חלק מזה. אבל הוא שמר על חבריו המושחתים.

האם איש כזה ראוי לשחרור מוקדם? האם איש כזה ראוי לתמיכת הפרקליטות לשחרורו לפני שמיצה את הדין עד תומו? האם הוא משוחרר רק כי הוא חולה ומבוגר? לא הגיוני ובטח לא שוויוני ולא צודק. הוא הגיע לכלא בגיל מבוגר – כי הוא ברח. ולעניין המחלה, שירות בתי-הסוהר מעסיק רופאים וחובשים. הוא מטפל גם בחולים בתוך הכלא, ואם צריך מעביר אותם לבתי-החולים הכלליים.

כל האסירים החולים מקבלים טיפולים רפואיים וסיעודיים במסגרת הכלא. רק המיוחסים לא. כי כאשר המערכת רוצה לשמור על הדומים לה, ועל האינטרסים שלה, יהיו אשר יהיו, אז בית-המשפט העליון בירושלים מוחק לאורי לופוליאנסקי, פעם ראש עיריית ירושלים, איש "יד שרה", שנמצא אשם בפרשת הולילנד, את שש שנות המאסר שגזר עליו בית-המשפט בתל-אביב, וקובע לו שישה חודשי עבודות שירות בלבד, מחשש שתוחלת חייו תתקצר.

כמה מילים על חרטה. אתי אלון הביעה את חרטת החרטות: היא באה למשטרה, וחשפה בפירוט את מעשי הגניבה שלה. טכנית, ולא משנה מה אומרים גופי פיקוח כאלה או אחרים, היא יכלה להמשיך לגנוב עוד כמה שנים. אחר-כך, במשך שנים, היא התחרטה כל בוקר וכל ערב, כשילדיה גדלו רחוק-רחוק ממנה, כשהוריה חלו, והיא לא יכלה להיות שם בשבילם. מה עזרה החרטה? כלום. היועץ המשפטי והפרקליטות לא התרשמו. ושנה אחר שנה דחו את בקשת השחרור המוקדם.

דן כהן, כשהוא כבר הביע חרטה, כדי לעזור לפרקליטות לתת את הסכמתה לשחרור המוקדם – זה כבר היה שנים אחרי שמעל, ברח, הוסגר, בזבז, השתמש ונהנה ממיליונים רבים מדמי השוחד, ועוד נשאר לו עבור הקנס. האם אפשר להאמין לחרטה אמיתית מצד אדם כדן כהן? גם אם הביע – אפשר שאלה מילים מהפה אל החוץ. ובכלל, מה ולמי זה יעזור.

קצב יכל להמשיך לשחק את המשחק

אצל משה קצב הפך עניין החרטה וההודאה באשמה לעניין מרכזי: הוא מתעקש לא להביע חרטה, לא מודה באונס, בהטרדות ולא בניצול סמכות. המתעבים והמתעבות אותו הפכו את זה לעיקר העיקרים. כאילו החרטה משנה סדרי עולם ומפחיתה מכאב הנפגעות. כאילו אם לא יודה במה שעשה – הוא עלול לחזור לסורו מיד כשישתחרר.

אילו היה האיש הזה מסוגל להודות, הרי אז, בחודש יוני 2007, כשהיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, הציע לו הסדר טיעון, היה קצב אומר את המילים, מעביר פיצוי כספי של 30 אלף שקל לכל נפגעת – ונחלץ מיד. מילה אחת, משפט קצר, והוא היה חוזר הביתה, חצי- זכאי, ממשיך לשחק את המשחק. אבל הוא לא היה מסוגל. באפריל 2008 הוא חזר בו מהסדר הטיעון, והשאר היסטוריה.

האם נכון להמשיך להתעקש כל-כך על המילים המפורשות? על הבעת כניעה פומבית מהפה אל החוץ? האם זה באמת יעזור לנשים שבהן פגע? הרי את העונש הכי גדול שלו, ההשפלה והבוז, הוא יישא עד יומו האחרון. לאן שיילך, הוא יהיה האנס, המורשע, המטריד, הכושל, שלא ידע לשאת את הצלחתו. הוא יראה את זה מסתתר גם על פני אשתו, פני נכדיו, שכניו, חבריו לבית-הכנסת ולשכונה. הסכין כבר נמצאת מזמן עמוק בבטן – לא חייבים לסובב אותה כל פעם מחדש.

וש"ר 55650-02-16 אתי אלון נ' מדינת ישראל, החלטה, קובץ pdf