בג”ץ בית משפט גבוה לטיוח. מדוע האמא לורי שם טוב אינה רואה את ילדיה 4 שנים?

ספטמבר 2011 – מדובר באמא לורי שם טוב, אשר ילדיה נחטפו מחזקתה לפני כ- 4 שנים מאחר ואתי דור דוברובינסקי, פקידת הסעד מלשכת הרווחה גבעתיים, טענה כי הילדים “בסיכון”. לימים נתברר כי פקידת הסעד שיקרה בבית משפט נגד האמא. הגישה תצהירי שקר, ואף עבדה בעבודה מקבילה אצל עו”ס ועו”ד ירדנה נילמן הגנבת המורשעת.

האמא אינה רואה את ילדיה מזה כ- 4 שנים למרות שהינה אשה עובדת, נורמטיבית, ללא רבב, וזאת בעקבות הליכים ביורוקרטיים בבית משפט לענייני משפחה.

פקידות הסעד מלשכת רווחה גבעתיים, מעלות דרישות ותנאים שונים ומשונים אשר מונעים לאורך שנים מהאמא וילדיה להיפגש. האמא עתרה לבג”צ לקבוע הסדרי הראיה בין העותרת וילדיה הרכים בשנים. האמא ביקשה כי בית משפט זה יוציא לאלתר צו המורה למשיבים להפגיש בין הקטינים לבין אמם.

בג”צ בראשות השופטים מרים נאור, אסתר חיות, וחנן מלצר דחו את העתירה בתואנה כי “כל השאלות שהיא (האמא) מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, ובמידת הצורך ניתן לפנות בערעור או בבקשת רשות ערעור על ההחלטות הניתנות על ידו”. למה קיים בית משפט עליון אם לא למקרים כאלה שבו אמא לא רואה את ילדיה ללא סיבה וכל בקשותיה נדחות?

בדיקת ה”נימוקים” הלקוניים של בג”צ מעלות תהיות וספק רב באשר לשיקוליו ודרכי פעולותיו והערכאות השיפוטיות בענייני רווחה.

מתקבלת התחושה כי בג”צ פוחד שמא תיפתח תיבת פנדורה של פשעים חמורים וקשים של רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער הנעשים מידי יום בדלתיים סגורות, ועל כן בג”צ מגבה פשעים אלו בדרכי טיוח.

בג”צ משית “סדר” שבו תעשיית עושק המוחלשים של עוס”ים, מאבחנים, עמותות מופרטות, מטפלים ושופטים מתפרנסים על גבם וזעקתם של ילדים ומשפחות.

תיאור חלקי של העתירה תוך השמטת נקודות מרכזיות

מדובר באמא וילדיה אשר רשויות הרווחה וערכאות שיפוטיות מונעות מהם להיפגש כ- 3 שנים.

בג”צ מתאר זאת בלקוניות:

“עניינה של עתירה זו בהסדרי הראיה בין העותרת וילדיה הרכים בשנים. העותרת מבקשת כי בית משפט זה יוציא לאלתר צו המורה למשיבים להפגיש בין הקטינים לבין אמם. עוד ביקשה להעביר את הקטינים למשמורתה”.

מן הראוי כי כאשר מדובר בפגיעה כל כך חמורה בזכויות אדם יסודיות, וצדק טבעי של ילדים לפגוש את אימם, יפרט בג”צ את הסיבה למניעת המפגשים.

שיטת הבג”ץ: “הכה את האמא ללא בסיס, ואל תאפשר לה להגיב”

בג”צ כאמור נמנע מחשש כי רשויות הרווחה ובתי המשפט יעמדו לביקורת בשל כך. עם זאת כפי שיפורט בהמשך בג”צ אינו חוסך מהטחת האשמות שווא נגד האמא, חרף העובדה שלא דן בעתירה, תוך תיאור תמונה חלקית ושטחית לרעת האמא.

בג”צ מתחמק מאחריותו לטפל בעתירה בנגוד לחוק יסוד השפיטה – ומקבע את אי מימוש אמנת זכויות הילד שישראל חתומה עליה מזה 20 שנה.

בג”צ תרץ החלטתו לא לדון בעתירה בתואנה כי “כל השאלות שהיא (האמא) מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, ובמידת הצורך ניתן לפנות בערעור או בבקשת רשות ערעור על ההחלטות הניתנות על ידו” – טענה זאת אינה נכונה.

בענייני זכויות ילדים לפגוש הוריהם ישראל חתמה על אמנת זכויות הילד בספטמבר 1991 (לפני 20 שנה) אולם טרם חוקק חוק בנושא לכן האמנה אינה בסמכותם של בתי משפט. אמנת זכויות הילד סעיף 9 דן בזכויות ילדים להיות בקשר עם הוריהם. האמא לורי שם טוב הוסיפה טענות נוספות מן הצדק בעתירתה. מן הראוי היה כי בג”צ ידון בעתירה ולו רק בשל שהמדובר בהסדרי ראיה בין אמא לילדיה, בענייני אמנת זכויות הילד.

בג”צ לא קיים את חובת ההנמקה

בג”צ אינו מפרט השאלות שמעלה האמא בעתירה, אינו דן בהם וקובע כי דין העתירה להידחות מאחר ו”כל השאלות שהאמא מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה” – תשובתו של בג”צ לקונית ולא ניתן לדעת ולהבין מה הן השאלות שמעלה האמא בעתירתה ומה הן תגובות בג”צ – מן הראוי היה כי בנושא כל כך מהותי ועקרוני ממנו סובלות משפחות וילדים רבים מוחלשים רבים בישראל יינתנו תשובות ברורות ומפורטות במיוחד ממוסד רם כבג”צ.

בג”צ כחומת ברזל על מחדלי רשויות הרווחה וערכאות שיפוטיות

בג”צ כאמור דחה העתירה בתירוצים לקוניים מבלי שכתב את טענות העותרת. מצד שני תוקף בג”צ ומאשים את האמא העותרת, באי קיום הסדרי ראיה תוך השמטת עובדות מהותיות ומרכזיות. לשם כך משתמש בג”צ בציטוט ערכאה שיפוטית נמוכה יותר של בית משפט מחוזי.

מן הראוי כי כאשר קובע בג”צ נקודה הנראת לו יציין את גם את טענות העותרת. התנהלות זאת הנה הטיית ההליך השיפוטי לטובת רשויות הרווחה ובתי המשפט הדנים בעניין. בג”צ בפועל משמש כחומת המגנה על פשעי רשויות הרווחה בדלתיים סגורות נגד אזרחים טובים ללא רבב.

האשמות שווא ללא כל בסיס ובצורה חד צדדית

בג”צ כותב: “מן הדיון שהתנהל בפנינו ומן הכתובים שקראנו הבנו כי בין רשויות הרווחה לבין העותרת קיים סכסוך עמוק, בשל פגיעות שפוגעת העותרת בדרכים שונות בעובדי הרווחה שאינם מוכנים עוד לטפל בה. אין צריך לומר כי העותרת אינה זכאית לפגוע בעובדי הרווחה, בשום צורה ובשום דרך…”.

בג”צ חושב את האזרח לפתי ומצפה שיניד בראשו כאות הן עם רשויות הרווחה המציגות עצמן כאומללות ופגועות, בעוד שהעובדות בשטח, ותחקירי ועדות כגון סלונים נבו, גילת, מראים ההפך. רשויות הרווחה פועלות בצורה מופקרת (מקצת הפשעים, קצה הקרחון – ראה קישורים בסוף הפוסט) ומסבים נזקים לילדים ומשפחות.

מן הראוי כי בג”צ יפרט ויציג תמונה מלאה של הטיעונים והעובדות טרם הקביעה המסולפת כי “העותרת פגעה ברשויות”.

יוצא כי בג”צ במקום לדון בענייני העתירה מנצל את הבמה ליחצ”נות לטובת רשויות הרווחה המשומנות. בג”צ למעשה מעניש את האמא ונוקט עמדה נגד האמא וילדיה.

סוף דבר

בג”צ פעל בצורה מוטה נגד האמא העותרת ומעמיד את אזרחי המדינה כפתאים האמורים להאמין למוצא פיהם של שופטיו מבלי להתייחס לעובדות ולמסקנות.

בג”צ נמנע מעשיית צדק כנדרש ואף צדק מינימלי בענייני רווחה מחשש כי פשעי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער יחשפו וזה עלול לפגוע ב”סדר” הקיים שבו עו”סים ועמותות מופרטות ועמיתיהם מתפרנסים על גבם של ילדים ומשפחות הנפגעים ונעשקים.