בג”ץ: מלצר, דנציגר ולוי ביקורת נגד משרד הרווחה: “מנעו במכוון מתן הטבות כספיות למשפחה ששימשה בפועל כאומנה” בג”ץ 8794/10

Spread the love

הרכב שופטי העליון חנן מלצר, דנציגר ולוי בג”ץ 8794/10 ביקרו בחריפות את שר הרווחה ומשרד הרווחה וקבעו:

“משרד הרווחה ידע היטב שמשפחת העותר משמשים בפועל כאומנה, אולם במשרד הרווחה ראו למנוע מהמשפחה את ההטבות הכספיות הכרוכות בדבר”.

אחרי ביקורת נוקבות זו, השופטים דחו את העתירה, והמליצו לעותר לתבוע את משרד הרווחה בתביעה אזרחית, כשהם ממליצים לרווחה: “ביהמ”ש רואה לחזור ולהמליץ למשרד הרווחה לבחון שמא בכל זאת יש מקום לתגמל את הדודים על השקעתם”. לשם מה קיים בג”ץ אם לא להורות לרווחה לשלם להורים תגמול כספי? למה בעליון לא החזירו את האגרה לעותרים אם בסופו של דבר הם קובעים כי אין להם סמכות לדון בעתירה? שערוריה.

עניינה של העתירה בדרישת העותר כי משרד הרווחה יכיר בדיעבד בדודו ובדודתו, שגידלו אותו לאחר מות אמו עד הגיעו לבגרות וגיוסו לצה”ל, כמשפחת-אומנה. בעתירתו לבג”ץ הוא מלין על יחס אמביוולנטי של רשויות הרווחה – שלא היו מוכנות להכיר בדודים כמשפחת-אומנה בנימוק שהדוד איננו כשיר, אך היו נכונות לאפשר את המשך גידול העותר בידי הדודים.

בג”ץ דחה את העתירה בקובעו: מבחינה משפטית, אין מנוס מדחיית העתירה.יודגש, כי 99% מהעתירות לבג”ץ נדחות, כמו גם הערעורים לעליון, כך שאין צריך להתפלא.

אין לטעת מסמרות בשאלה מה היה עולה בגורל עתירה דומה אילו הייתה מוגשת בסמוך לאחר קבלת ההחלטה של משרד הרווחה, בשנת 2003, שלא להכיר בדודים כמשפחת-אומנה עבור העותר. משרד הרווחה הסתמך בסירובו על נוהל המחייב את מי שמבקש לשמש כחלק ממשפחה-אומנת – להצהיר כי הוא נעדר רישום פלילי. הוראת נוהל זו הגיונה ודאי בצדה ככלל, אף שבהיותה הנחייה פנימית ניתן לסטות ממנה במקרה חריג, המצדיק את הדבר.

במקרה הנדון אין בפני ביהמ”ש נתונים שיאפשרו בירור השאלה האם משרד הרווחה שקל באופן אמיתי אפשרות לסטות מאותה הנחייה, ואם קיבל החלטה מושכלת לדבוק בהנחיה – האם צדק בהחלטתו.

לא רק שאין לדעת מה היה עולה בגורל העתירה לו הייתה מוגשת בשעתו לפני כ-9 שנים, אלא שמורכבות נוספת יש בעובדה שהעתירה הנוכחית מבקשת לברר סוגיות אלו בדיעבד.

דבר זה יש בו משום שיהוי מהותי ומאיין, שכן במסגרת הדיונית הנוכחית (עתירה לבג”צ) – אין זה אפשרי לברר באופן יסודי ופרטני את כל השאלות הרלבנטיות השנויות במחלוקת.

בעתירה יש גם קושי רב נוסף הכרוך בבקשה להכיר בדודים כבמשפחת-אומנה, שעה שהעותר בגר זה מכבר. נוסף על הכל – יש להעיר כי נראה שאפילו היו הדודים זכאים להכרה, ספק רב אם זו יכולה לקבל בנסיבות תוקף רטרואקטיבי.

חרף כל האמור, הרי שמהות העתירה מציפה טרוניות של העותר ודודיו, שלא ניתן לשלול את צדקתן.

הפירכה איננה בכך שהדודים לא הוכרו כמשפחת-אומנה, אלא בכך שהמדינה ידעה היטב שהדודים משמשים בפועל כמשפחת-אומנה לעותר, אך ראתה למנוע מהם את ההטבות הכספיות הכרוכות בדבר.

יצוין כי הדודים לא הציגו עצמם כמי שמעוניינים להצטרף למאגר של אלו הכשירים לשמש לעתיד לבוא כמשפחת-אומנה.

הדודים הבהירו הבהר היטב למשיבים כי הם משמשים למעשה כאומניו של העותר מזה כעשור, והסבירו כי הם מבקשים לקבל את המעמד הפורמאלי רק על מנת שיוכלו להמשיך ולהבטיח לעותר תנאי התבגרות הולמים עקב היקלעותם לקשיים כספיים.

בנסיבות אלה תשובתו הדווקנית של משרד הרווחה, כאז כן עתה, היא עוכרת שלווה.

המשרד התנהל באופן בלתי עקבי, עת עשה שימוש בהוראת הנוהל רק כדי למנוע מן האומן-בפועל את החזר ההוצאות והתשלומים המתחייבים, בעוד שהוא לא ראה קושי בכך שהדוד ימשיך לשמש למעשה כאומן.

הדברים אלו אינם יכולים להוות בסיס לקבלת העתירה, ואולם ביהמ”ש מצא לפרטם כדי להביע את חוסר הנחת שחש מעמדת המדינה במכלול.

לא מן הנמנע שהדרך פתוחה לפני העותר והדודים לפנות לערכאות אזרחיות ולנסות ולתבוע מהמדינה פיצויים ותשלומים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, או מכוח כל דין אחר.

לו היו מתעקשים ההורים האומנים של העותר על קצבה המגיעה להם על פי דין מאחר ושימשו בפועל כהורים אומנים, סביר להניח שמשרד הרווחה היה נכנס בהם חזית ושולח את העותר לגדול במוסדות משרד הרווחה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 8794/10

לפני:	כבוד השופט (בדימ’) א’ א’ לוי
	כבוד השופט ח’ מלצר
	כבוד השופט י’ דנציגר

העותר:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:	1. שר העבודה והרווחה
	2. משרד העבודה והרווחה

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותר:

עו”ד שרגא בלזר

בשם המשיבים:

עו”ד רועי-אביחי שויקה

פסק-דין

השופט ח’ מלצר:

עניינה של העתירה שלפנינו בדרישת העותר כי המשיב יכיר בדודו ובדודתו, שגידלו אותו לאחר מות אמו, כמשפחת-אומנה.

טענות העותר, שהגיש את עתירתו “באמצעות דודו וידידו הקרוב”, הן אלה: העותר נולד בחודש מאי 1992 בלידה מוקדמת. הוא סובל ממחלות נשימה קשות. אמו חלתה כתוצאה מן הלידה ונפטרה בחלוף כחודשיים. על ערש דווי ביקשה האם ז”ל מאחותה כי היא ובעלה (להלן: הדודה והדוד) יגדלו את העותר כילדם, וזאת כיוון שאבי העותר לא היה מסוגל לטפל בבנו עקב לקויות נפשיות ופיזיות חריפות. הדודה והדוד נעתרו לבקשה וגידלו את העותר כבנם עד הגיעו לבגרות, סיפקו לו את כל צרכיו, והוציאו מכיסם ממון רב לטיפול במחלותיו.
בשנת 2002 נקלעו הדודים לקשיים כלכליים חריפים. הם לא זכו עד לאותו מועד לתמיכה מן המדינה בגין העובדה שגידלו את העותר. אף קצבת הנכות, שלה היה זכאי העותר – הגיעה לידי אביו. נוכח האמור החלו הדודים בסדרת פניות לרשויות השונות ולמשיב 1 (להלן – המשיב) על מנת שמשרד העבודה והרווחה (להלן – משרד הרווחה) יכיר בהם כמשפחת-אומנה עבור העותר, מעמד שהיה מקנה להם זכות להחזר הוצאות ולתשלומים שונים ממשרד הרווחה. פניות אלו נענו בשלילה, וזאת בנימוק כי נמצא שלדוד יש רישום פלילי (שטיבו לא הוחוור). לשיטת המשיבים, מי שיש לו רישום פלילי שכזה – נהלי משרד הרווחה אינם מאפשרים לו להיות מוכר כחלק ממשפחת-אומנה. לא הועילו אף פניות חוזרות ונשנות של הדודים, כמו גם המלצתה של הלשכה לשירותים חברתיים במועצה המקומית, שבחוות דעתה סקרה את הרקע העגום לגידולו של העותר אצל דודיו ועמדה על מעלותיהם ומאמציהם הניכרים של הדודים.

הדודים לא זכו איפוא במעמד של משפחת-אומנה ובתמיכה הנלווית למעמד זה, אף שמנגד איש ברשויות הרווחה לא עשה דבר כדי למנוע את המשך גידולו של העותר בידי דודתו ודודו, בעל הרישום הפלילי הנטען. כך המשיך העותר וגדל אצל דודיו עד הגיעו לבגרות וגיוסו לצה”ל.

בעתירה שלפנינו, שאותה הגיש העותר (באמצעות דודו, כאמור), חודשים אחדים לאחר הגיעו לבגרות, הוא מבקש כי דודיו יוכרו בדיעבד כמשפחת-אומנה. בעתירתו הוא מלין על אותו יחס אמביוולנטי, לגישתו, של רשויות הרווחה – שלא היו מוכנות להכיר בדודים כמשפחת-אומנה בנימוק שהדוד איננו כשיר, אך היו נכונות לאפשר את המשך גידולו של העותר בידי הדודים.

המשיב, בתגובתו המקדמית הקצרה, גרס כי דין העתירה להידחות על הסף. הוא הצביע על כך שהעתירה הוגשה בשיהוי, שנים רבות לאחר שפניות הדודים נדחו בראשונה. הוא הוסיף כי העתירה הפכה עיונית, שכן, לטענתו, לא ניתן להכיר עוד כיום בדודים – כמשפחת-אומנה של העותר, שהרי הוא בגר בינתיים וממילא לא ניתן לאשר מעמד זה בדיעבד.

בדיון שהתקיים בפנינו העמדנו את בא-כוח המשיב על הבעייתיות העולה לכאורה מהתנהלות המדינה, אשר נכונה היתה לקבל בפועל את היות הדודים מעין משפחת-אומנה לאחיינם, אך לא להעניק להם את ההטבות הנלוות למעמד זה.

כן ביקשנו כי המשיב יבחן את האפשרות לגמול לדודים ולו חלקית, בגין התנהלותם במכלול והשקעתם בגידולו של העותר. ברם בא-כוח המשיב הודיענו, במעמד הדיון ואף בהודעה, שנמסרה לאחר בדיקה נוספת של הדברים בעקבות הדיון, כי משרד הרווחה איננו סבור שיש מקום לשלם לדודים תשלומים כלשהם.

מכאן שעלינו להכריע בעתירה ולכך אפנה מיד בסמוך.

מבחינה משפטית, הנני חושש כי אין מנוס מדחיית העתירה.

אין בידי לטעת מסמרות בשאלה מה היה עולה בגורל עתירה דומה אילו היתה מוגשת בסמוך לאחר קבלת ההחלטה של משרד הרווחה, בשנת 2003, וזאת תוך הרחבה וביסוס של טענות העותר שעלו באופן בלתי ממצה לפנינו. משרד הרווחה הסתמך בסירובו על נוהל המחייב את מי שמבקש לשמש כחלק ממשפחה-אומנת – להצהיר כי הוא נעדר רישום פלילי (בעלי הדין כלל לא ציינו באיזה נוהל בדיוק מדובר, אך ניתן להניח שהכוונה היא להוראה 8.2 לתקנון העבודה הסוציאלית, שבגרסתה הנוכחית, אותה פירסם המשיב בתאריך 7.4.2011, נקבע בסעיף 5.1, כי תנאי להתאשר כמשפחה אומנת הוא היעדר רישום פלילי של האומנים המוצעים). הוראת נוהל זו הגיונה ודאי בצדה ככלל, אף שבהיותה הנחייה פנימית ניתן לסטות ממנה במקרה חריג, המצדיק את הדבר (ראו: בג”ץ 653/83 מבע מוציאים לאור בע”מ נ’ סגן נציב מס ההכנסה, פ”ד לט(3) 29, 36-35 (1985); רע”א 6846/03 רואי נ’ משרד הביטחון, קצין התגמולים, פ”ד נט(5) 178, 182 (2005); בג”ץ 2390/10 חליחל נ’ שר הפנים (טרם פורסם, 23.5.2010); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי, כרך א’ 202-201, 257-248 (2010); יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב’ 1092-1090 (מהדורה שניה, 2011)). במקרה זה אין לפנינו נתונים שיאפשרו בירור השאלה האם משרד הרווחה שקל באופן אמיתי אפשרות לסטות מאותה הנחייה, ואם קיבל החלטה מושכלת לדבוק בהנחיה – האם צדק בהחלטתו. כך לדוגמה: ייתכן שהיה מקום ליתן משקל יתר לכך שהדוד איננו מי שמבקש להתחיל לשמש כאומן במשפחה-אומנת, אלא עושה כן כבר בפועל במועד הגשת הבקשה; או לכך שמוטב שהעותר יגדל אצל משפחתו הקרובה, כצוואת אמו ז”ל, וכי שיקולים אלה גוברים אולי אף על משקל עברו הפלילי של הדוד (שאיננו יודעים מהו). טענות אלה לא פותחו כלל בעתירה, וממילא לא בתשובה לה ולכן הן אוזכרו פה רק בהקשר לטענה המשפטית שהועלתה ועל פיה הוראת הנוהל חוסמת, כביכול, כליל את אפשרות ההכרה בדודים כמשפחת-אומנה.

הנה כי כן – לא רק שאין לדעת מה היה עולה בגורל העתירה לו היתה מוגשת בשעתו לפני כ-9 שנים, אלא שמורכבות נוספת יש בעובדה שהעתירה הנוכחית מבקשת לברר סוגיות אלו בדיעבד. דבר זה יש בו משום שיהוי מהותי ומאיין, שכן במסגרת הדיונית הנוכחית (עתירה לבג”צ) – אין זה אפשרי לברר באופן יסודי ופרטני את כל השאלות הרלבנטיות השנויות פה במחלוקת. בעתירה שלפנינו יש גם קושי רב נוסף הכרוך בבקשה להכיר בדודים כבמשפחת-אומנה, שעה שהעותר בגר זה מכבר. נוסף על הכל – יש להעיר כי נראה שאפילו היו הדודים זכאים להכרה, ספק רב אם זו יכולה לקבל בנסיבות תוקף רטרואקטיבי.

כשלים אלה מחייבים איפוא את דחיית העתירה, במתכונת שהוגשה.

חרף כל המוסבר לעיל, הרי שבצד הפגמים, אשר נמנו לעיל והמחייבים את דחיית העתירה כאמור, הרי שהמהות שבעתירה – מציפה טרוניות של העותר ודודיו, שלא ניתן לשלול את צדקתן. הפירכה איננה בכך שהדודים לא הוכרו כמשפחת-אומנה, אלא בכך שהמדינה ידעה היטב שהדודים משמשים בפועל כמשפחת-אומנה לעותר, אך ראתה למנוע מהם את ההטבות הכספיות הכרוכות בדבר. יצוין כי הדודים לא הציגו עצמם כמי שמעוניינים להצטרף למאגר של אלו הכשירים לשמש – לעתיד לבוא – כמשפחת-אומנה, שאז תשובת משרד הרווחה כי הם מנועים מלעשות כן – נוכח רישומו הפלילי של הדוד היתה אולי מספקת. הדודים, וכמותם לשכת הרווחה בעירם, הבהירו הבהר היטב למשיבים כי הדודים משמשים למעשה כאומניו של העותר מזה כעשור, והסבירו כי הם מבקשים לקבל את המעמד הפורמלי רק על מנת שיוכלו להמשיך ולהבטיח לעותר תנאי התבגרות הולמים עקב הקלעותם לקשיים כספיים. בנסיבות אלה תשובתו הדווקנית של משרד הרווחה, כאז כן עתה, היא עוכרת שלווה. המשרד התנהל באופן בלתי עקבי, עת עשה שימוש בהוראת הנוהל אך ורק כדי למנוע מן האומן-בפועל את החזר ההוצאות והתשלומים המתחייבים, בעוד שהוא לא ראה קושי בכך שהדוד, שהיה לטענתו בעל רישום פלילי – ימשיך לשמש למעשה כאומן. הנה כי כן נראה שהנימוק העיקרי שהניע את המדינה בסירובה היה רצונה לחסוך מעצמה את ההשקעה שנדרשה לגידולו של העותר, ואת התשלומים שבהם הייתה חבה לו היתה מעבירה את העותר למשפחת אומנה אחרת.

כל הדברים שנאמרו בפיסקה 8 שלעיל אינם יכולים להוות בסיס לקבלת העתירה, ואולם ראיתי לפרטם כדי להביע את חוסר הנחת שחשנו מעמדת המדינה במכלול. זאת ועוד – נוכח האמור לא מן הנמנע שהדרך פתוחה לפני העותר והדודים, אם יבקשו לעשות כן, לפנות לערכאות אזרחיות ולנסות ולתבוע מן המדינה פיצויים ותשלומים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, או מכוח כל דין אחר (ויודגש כי אין פה נטיעת מסמרות בצדקתה של תביעה מעין זו, אם תוגש, הן נוכח השאלות המורכבות שהיא מעלה, הן בשים לב לתמונה העובדתית, החלקית בלבד, שנפרסה בפנינו).

לסיום ומבלי לגרוע מן האמור עד הנה הנני רואה לחזור ולהמליץ למשיב את שהחלטנו בתאריך 13.6.2011, דהיינו כי הוא ישוב ויבחן שמא בכל זאת יש מקום לתגמל את הדודים על השקעתם הרבה, ולו באופן חלקי – זאת עובר להליכים משפטיים נוספים, ככל שיינקטו – מתוך הכרה בשניות שבהתנהלות רשויות המדינה, שנסקרה לעיל. מחווה שכזו צפויה להביא לסיום צודק, משום דרכי שלום, של המחלוקת רבת השנים שנתגלעה פה – ולפיכך היא ראויה.