מדיניות משרד הרווחה המופקרת: רעות איש שלום, סרט דוקומנטרי על כשלון והתעללות רשויות הרווחה בילדה מאומצת בטיפולם

הכתבה: לקראת שידור: רעות , אורית הראל, 27.07.11 , מערכת מוטק'ה

סרטה התיעודי של סיגל עמנואל "רעות" (היא דלית מספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד") מציג בפסיפס של עדויות את סיפורה המצמרר של רעות איש-שלום, שחיפשה לעצמה בית ובסופו של דבר נרצחה בבית בגלל רשויות הרווחה.

מקור עוצמתו של הסרט "רעות" של סיגל עמנואל הוא בסיפור המצמרר שהוא מציג. הסרט התיעודי מביא את סיפור חייה הקצרים והקשים, עד למותה האלים בגיל 21, של רעות איש-שלום. יש בסיפור הזה כל האלמנטים שאיתם אפשר היה בקלות לגלוש בסרט למחוזות מלודרמטיים דומעים-רגשניים: ילדות בצל אלימות וניכור, הזנחה, מוסדות, סמים, חיים ברחובות, אימוץ, מאבקים משפטיים, נישואים שלא מאהבה, יהודייה בכפר ערבי, שלוש לידות ורצח. אבל עמנואל בונה את הסיפור הזה דווקא מתוך עדויות מאופקות, עצורות וענייניות, שקובעות נקודות ציון בכרוניקה האיומה והאבודה מראש הזו, שמזעזעת את הצופה.

רעות איש-שלום לא חיה את חייה, היא שרדה אותם. עד שנרצחה בדקירות, בגיל 21. היא נולדה כדליה, ידעה מגיל שש שהיא מאומצת וחוותה ילדות קשה. בלקוניות מלווה בחיוך קטן וחלול היא מסכמת זאת כך: "התלהבתי מזה שאני מאומצת. חשבתי שאני יכולה להחליף את ההורים". כשהוכנסה לאחד משורה של מוסדות בגיל 11 וחצי, "התחלתי להכיר את הפשע", היא אומרת. בגיל 17 כבר בילתה את רוב זמנה בכיכר החתולות בירושלים, בתוך סביבה של סמים, פשע ומצוקה. "לא קיבלתי חום ואהבה בבית אז הלכתי החוצה, לכיכר, לחפש אותם", היא מסכמת.

בשלב כלשהו החליטה כי הדרך למנוע מרשויות הרווחה לאלץ אותה לחזור לאחד המוסדות שבהם שהתה, שאת כולם תיעבה, היא להיכנס להריון. והיא אכן הרתה וילדה, אך רשויות הרווחה החליטו כי התינוק יילקח ממנה לאימוץ. הוא נמסר למשפחה אומנת דתית, משפחה של מתנחלים בגוש קטיף. רעות לא באמת ויתרה על הילד, למרות שחזרה לכיכר החתולות. מי שחילץ אותה משם היה ג'ליל, ערבי תושב צור באהר, שעבד אז בשוק. כשהכיר אותה היא לא התקלחה ולא החליפה בגדים עשרה ימים. "המצב שלה היה על הפנים", הוא מעיד. הוא מודה שריחם עליה. הוא טיפל בה, התיידד איתה, עשה איתה ילד. כשרשויות הרווחה הודיעו לה שגם את התינוק השני בכוונתם לקחת ממנה, היא נמלטה לכפרו, לצור באהר. "רעות התחתנה איתי כי היא רוצה בית, לא כי היא רוצה להתחתן", מודה ג'ליל בסרט. "מה מעניין אותה לעבור לפה? זה כלא פה בשבילה".

לקראת שידור: רעות

עם בית וילד ובעל בכפר יצאה למאבק על בנה הבכור. עו"ד משה בראון ייצג אותה מול המדינה בבית המשפט והיא זכתה. בנה הבכור, בן שנתיים וחצי, לא הכיר משפחה אחרת לבד ממשפחת האומנה שלו. היום שבו אמור היה להיות מוחזר לאמו הביולוגית הוכרז יום אבל ביישוב המאמץ. עורך דינה של רעות מספר על "רגע של אופוריה עם עננה, עם תחושה שזה יותר מדי טוב, שמשהו בטח ישתבש". בגיל 19 רעות הייתה בהריון שלישי. בנה הבכור הוחזר אליה, הקשר עם המשפחה המאמצת, בעיקר עם האם, נמשך, אך משהו ברעות נשבר בהדרגה. "היא אמרה לי, נלחמתי עליו ובסוף הוא ימות אצלי", מספרת האם המאמצת. "היא הבינה שזה לא מתאים לו, ולכן נלחמה שיחזור אלינו".

לאחר התדיינות משפטית סוכם שהילד יוחזר למאמציו, אחרי שרעות תלד את בנה השלישי. האם המאמצת ליוותה את רעות בלידה. אחרי הלידה לקחה את הבן הבכור חזרה אל משפחתה. רעות חזרה לכפר. באחד הימים ביקשה להיפגש עם בנה הבכור ועם אמו המאמצת. אחיינה בן ה-16 ליווה אותה למפגש בקניון. כשנפגשו, הורתה לאחיין לקחת את הילד ולהימלט. "בתמימותה היא חשבה שתיקח את הילד ותצא", מספר עורך הדין.

כוחות משטרה גדולים הוקפצו למרדף. עם ג'ליל דיברו במונחי חטיפה. לא עזר לרעות שטענה כי היא האם. בסופו של דבר הבינה כי אין לה ברירה והחזירה את הילד. היא נעצרה ל-24 שעות ושוחררה בערבות. "אני מתה שחלאס, הכול ייגמר. שיתנו לי לחיות בשקט", אומרת רעות בסרט. בספטמבר 2005, כשהיא בת 21, היא נדקרה למוות בביתה בצור באהר. כשג'ליל חזר הביתה, מצא את בנם הצעיר, בן עשרה חודשים, יושב על גופת אמו. תיק הרצח שלה לא נפתר עד היום.

המצלמה של עמנואל מלווה את רעות לאורך שנים ברחובות, בבתי חולים, בבית בצור באהר, לבדה או לצד אנשים. היא מעשנת, מחייכת חיוך לא שמח, מתרפקת על ילדיה. היא מפוכחת ונאיבית כאחד, לכאורה מציאותית אך גם חולמנית באופן מכמיר לב (גם אם מדובר בחלומות קטנים). היא מנסה לשדר עצמאות וכוח, אבל בעצם משדרת כאב ותסכול וייאוש גדול. היא רוצה להיות חלק מעולם נורמטיבי, אבל לא מסוגלת להתנהל לפי כלליו. היא עושה בחירות לא נכונות מסיבות לא נכונות ומתרסקת אל חייה, שנגמרים בצורה הרבה יותר גרועה ממה שאפשר היה אולי להניח. והמצלמה מתעדת הכול, עד לסופו הלא סופי של הסיפור העצוב הזה, שהתקווה הייתה בו רק אורחת לרגע.