התעללות פיזית אכזרית כלפי חוסים במוסד "בראשית" בפיקוח משרד הרווחה
תחקיר / יאנה פבזנר – בשן, 7 ימים, ידיעות אחרונות 09.3.12
מוסד "בראשית" המיועד לבעלי הפרעות התנהגות קשות, מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".
אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות קשות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.
21 בפברואר 2012, 12 בצהריים. מתחם בית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה", בקרבת פרדס חנה – כרכור. ברחוב גוגן 5, מוקף גדר גבוהה ודלת חשמלית, עומד כמבצר קטן המבנה בן הקומה האחת של המרכז השיקומי "בראשית".
בתוכו כ- 30 דיירים המוגדרים כבעלי הפרעות התנהגות קשות, מפוזרים בין החדרים. בעוד כשעתיים, אפרת, אמו של דורון הנמצא שם בצו בית משפט, הולכת "לחטוף" את בנה בן ה- 28 בכוונה לא להחזירו למוסד לעולם.
אפרת (שם בדוי, כמו יתר שמות החוסים ובני משפחותיהם המוזכרים בכתבה) לא שמעה מדורון זה שעה ימים. זאת למרות שפעמיים בשבוע רשאים דיירי המקום להתקשר הביתה, כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד.
עכשיו היא יושבת מול האחראים במוסד ופורסת לפניהם את טענותיה הקשות – מכות, עונשים אכזריים המוטלים על דיירי המקום, מסגרת חוקים נושה – טענות שאותן שמעה לא רק מבנה, אלא גם מהורים של דיירים אחרים וגם מצוות מדריכים שהיו חלק מהמציאות היומיומית המורכבת של "בראשית".
כעבור שעתיים היא תכניס את דורון לרכב, כל חפציו האישיים יוותרו בחדרו ואיום שלילית האפוטרופוסות ירחף מעליה.
בזמן שמתנהלת הפגישה של אפרת, כמה קילומטרים משם, בבית קפה קטן בצומת כרכור, אני יושבת עם חוסה נוסף, מוני, בן 28, בעל פנים ילדותיות ויפות. לצדו אמו גילה ואחותו מירב. גם הן לא שמעו ממנו שבוע שלם. עברה שעה מאז שהן אספו את מוני מ"בראשית", והוא עדיין לא מצליח להפסיק לבכות.
אני לא רוצה לחזור. מרביצים לנו שם, מתעללים בנו, צריך להוציא משם את האנשים".
"אתה לא חוזר לשם, מוני. אל תדאג, חמוד", מנסה גילה להרגיע את בנה. "אמרנו להם שיש אירוע משפחתי", היא מספרת לי, "אבל אין שום אירוע".
אני שואלת במה מדובר. "לפני ארבעה שבועות אחד המדריכים נתן לי מכות בראש", משחזר מוני ומדגים. "היו לי כאב ראש וסחרחורת. מדריך אחר העמיד אותי ליד הקיר עם ידיים למעלה ועל רגל אחת. מאלף אותי. שעתיים הייתי צריך לעמוד ככה".
שטף דיבורו של מוני נקטע מפעם לפעם. הוא לוגם מילקשייק תות, מתענג על מתיקותו, כאילו מפצה את עצמו על מה שעבר בתקופה האחרונה. כל סיטואציה שהיה מעורב בה, הוא או חבריו למקום, מעוררת אצלו בכי וגופו מתחיל להתנדנד קדימה אחורה על הכיסא. אמו ואחותו מעשנות בשרשרת, ויושבי בית הקפה נועצים בנו מבטים. ואז נכנסים אפרת ודורון. דורון עושה את צעדי ירח המפורסמים של מייקל ג'קסון וממהר לחבק את מוני. "בן" – כך הוא מכנה את מוני, ומוני קורא לו אבא – "גם אתה ברחת?"
מוני פורץ בבכי שוב. "אל תדאג, בן. אף אחד לא יפגע בך". דורון מצמיד את פניו לפני חברו, מביט היישר אל תוך עיניו כמבקש להפנט אותו ולשכנע.
שיחה אנונימית
לפני פחות משנה הוקם "בראשית", מוסד המופעל על ידי חברה פרטית ששמה "פרויקטים שיקומיים בע"מ", ועובד בשיתוף אגף השיקום במשרד הרווחה.
אל המקום מגיעים גברים ונשים מעל גיל 18 הסובלים מהפרעות התנהגות או אישיות קשות, בעלי תפקוד גבולי, שיפוט לקוי וסיכון עצמי וסיכון הזולת.
רבים מהם, כפי שמספרים עובדים לשעבר, באו מרקע קשה, מבתים מפורקים. חלקם עברו טראומות לא פשוטות, אחרים הסתבכו עם המשטרה.
לרובם המרכז הזה הוא המסגרת האחרונה שנמצאה מתאימה לצורכיהם. חלקם הגדול נמצא שם בצו של בית משפט.
אתר האינטרנט של "בראשית" מפליג בסגולות המרכז. חזון המרכז, כך נכתב באתר, הוא לקדם את הדיירים במיומנויות בתחומים שונים – תפקוד ביתי, מיומנויות חברתיות ותעסוקה, כך שיוכלו לקיים חיים עצמאיים, מספקים ונורמטיביים, במינימום תמיכה חיצונית ומתוך אחריות אישית".
עמוד "האני מאמין" של "בראשית" מלא בסיסמאות מבטיחות: "לכל אדם יש הזכות הבסיסית לחיות את חייו בקהילה מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית כדי שלא יפתח קריירה של 'נכה' / 'מוגבל' / 'חולה נפש'"; "אנו רואים כחובתנו את אימון הדייר להיות אדם יצרני בחברה ולמימוש זכותו לבחירה מושכלת, תוך קבלה בסיסית של זכות הדייר לקבל החלטות 'שגויות'"; הוסטל הינו דגם מוקטן של החברה שבה אנו חיים, הנעזר בגורמים ובתהליכים המתקיימים בקהילה על מנת לעצב התנהגות המותאמת לחיים מחוץ להוסטל"; "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".
בחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה אביאל, אחיו של ירדן אשר שהה במוסד יותר מחודש, לקבל מאוחר בערב שיחת טלפון אנונימית, שתוביל אותו במהירות ממרכז הארץ לחדרה לקחת משם את אחיו בן ה- 26.
"השעה היתה שמונה וחצי בערב ואני הייתי בישיבה", מספר אביאל, האדם הקרוב ביותר לירדן, "פתאום קיבלתי טלפון לא מזוהה וקול של אישה אמר לי, 'בימים האחרונים מתעללים בירדן שני מדריכים, משפילים אותו ומרביצים לו. אתה חייב להוציא אותו משם מהר". היא לא אמרה לי את שמה, לא רצתה להזדהות. עזבתי הכל וטסתי לשם. אותה עובדת התקשרה אלי שוב, אמרה שלא ישחררו את אחי אם לא אמציא משהו.
"כשהגעתי למוסד התקשרתי לאחראים. אמרתי שאבא שלנו נפטר ואני חייב להוציא את ירדן. אמרו לי 'אין בעיה, אבל רק שתדע שבימים האחרונים ירדן לא מתנהג טוב'. השבתי שחבל שאומרים לי את זה עכשיו, בעשר בלילה, כשאני זה שמתקשר".
"מצאתי את ירדן בחדר שלו, כשמדריכים מארגנים לו תיק. תפסתי אותו ויצאנו החוצה. אז התקשרתי שוב למוסד ואמרתי 'אבא שלנו לא נפטר, אנחנו הולכים למשטרה ותעשו בדק בית, כי המצב אצלכם גרוע'". לא ענו לי אפילו.
עוד באותו לילה נלקח ירדן על ידי אחיו לבדיקות בבית חולים. במקביל פנו השניים לתחת משטרת חדרה.
"שני מדריכים הוציאו אותי החוצה, הפילו אותי והרביצו לי", טוען ירדן בפנינו. "אחר כך הם הכניסו את שתי הידיים שלי בתוך הגדר ובעטו בי, משכו אותי. אחר כך הכניסו אותי לחדר. התפוצצתי מכאב ראש. זה היה משפיל מאוד, לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה".
ניסית להתקשר לאחיך?
"לא יכולתי, כי הייתי בעונש. ביקשתי מאחד המדריכים שיתקשרו לאחי ויגידו לו שיבוא לקחת אותי, אבל הוא אמר לי שהוא יחליט אם להתקשר או לא".
"הילד הפך לזומבי"
סיטואציית היום – יום ב"בראשית" מורכבת למדי. צוות עבדי המרכז מתבקש להתמודד עם התנהגויות חריגות, לעיתים קרובות אלימות או מסוכנות. לא פעם נאלצים אנשי הצוות לרסן חוסים באמצעות מה שהם מכנים "אחיזה מכילה", כדי שלא יפגעו בעצמם או בסביבה (הולדינג – לורי שם טוב). אלא ששטף מדאיג של עדויות הזורמות מתוך המוסד, לא רק על ידי חוסים, מעלות את החשש כי סיפורו של ירדן אינו חריג.
מדריכים לשעבר במרכז טוענים בפנינו כי אותה "אחיזה מכילה" התגלגלה לא פעם לאלימות מצד אנשי צוות מסוימים. "את צריכה לראות את זה כדי להבין", מעידה עובדת לשעבר, "בלא מעט מקרים אני לא ראיתי שיטת נטרול, אני ראיתי פשוט אלימות. לעקם ידיים ולדחוף פרצוף של חוסה לתוך הדשא, זה לא הפעלה של כוח סביר. ראיתי מדריך תופס חוסה מהצוואר, משכיב אותה על המיטה ודוחף לה את הראש לכרית".
"באחת הפעמים", מעיד מדריך לשעבר נוסף, "ראיתי במו עיניי את אחד המדריכים דורך עם שתי הרגליים שלו על הראש של חוסה בשירותים".
דורון ומוני היושבים זה לצד זה מספרים כעת בהרחבה על אורח חייהם ב"בראשית". ראשו של דורון מלא בזכרונות ובפרטי אירועים והוא קופץ מדבר לדבר, נזכר בעוד ועוד מקרים, ואלה גוררים תגובה זהה אצל מוני ומפעם לפעם זה מתפרץ לדבריו של זה.
דורון היה רק בן 11 כשחצה את הכביש ורכב נכנס בו. במשך חודשים הוא היה בין חיים למוות, כשהפגיעה הקשה ביותר היתה בראשו. בחלוף הזמן גופו התחזק והבריא, אבל פגיעת הראש נותרה ואליה נוספו תוצאות לוואי כמו אימפולסיביות, רגזנות והתפרצויות זעם. מהר מאוד הגיעו גם הסתבכויות עם המשטרה.
בהיעדר מוסד בארץ המתאים למצבו, נדד דורון ממסגרת אחת לאחרת. בסופו של דבר, תחת צו בית משפט, הגיע למוסד "בראשית" החדש.
"יום אחד אספתי את דורון לחופשה בבית" מספרת אמו אפרת, "ושמתי לב שכשאני מדברת אליו, הוא לא שומע אותי. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא חטף מכות מאחד המדריכים וכבר תקופה שהוא לא שומעט טוב באוזן ימין. לקחתי אותו מיד לבית החולים הלל יפה, ושם הרופא קבע שיש לו אדמומיות והצטברות נוזלים. עד היום השמיעה שלו פגועה".
אפרת מספרת שבדרך החוצה מהמוסד פגשה את אחד מעובדי המקום והתלוננה בפניו. הוא אמר שהענין יבדק. לאחר שבוע, היא מספרת, קיבלה תשובה שלא היו דברים מעולם. מאוחר יותר יתברר לה כי אותו מדריך שנגדו התלוננה פוטר מהמרכז.
זמן קצר לאחר מכן הגיע דורון שוב לבית החולים. הפעם לא היה מדובר באלימות פיזית כלפיו. שבועיים וחצי הוא הקיא והתלונן על כאבים בבטן, אבל רק כעבור שבועיים לקחה אותו אחת המדריכות כי לקה בכיב קיבה קשה. "את רואה את הצלקות האלה", אומר דורון ומרים אל חולצתו, חושף בפניי את סימני הניתוח על בטנו.
אצל אפרת התחזקה התחושה שמשהו רע קורה במקום שממנו אינה יכולה לקחת את בנה. היא התחילה ליצור קשרים עם מדריכים העובדים במקום ועם כאלה שעזבו. חילקם הסכימו לשתף אותה במה שראו עיניהם, ולפני אפרת נפרסה תמונה קשה מנשוא.
היא מיהרה לפנות לבית המשפט וביקשה להוציא את בנה מהמקום, אלא שזה דחה את הבקשה.
בסופו של דבר החליטה לקחת את החוק לידיים.
אצל מוני הסיפור קצת שונה. לפני שבע שנים הוא אובחן כסובל מהפרעות התנהגות. הוא הוכנס להוסטל פתוח, אבל לא ממש הסתדר שם וחזר הביתה.
"בראשית", נאמר להוריו, זה המקום בשבילו. הוריו מספרים כי הובטח להם שאחרי חודש – חודשיים במקום, מוני יוכל לצאת לעבוד. "סיפרו לנו סיפורים", אומרת אמו. "בפועל הפכו את הילד לזומבי מבוהל ופגוע".
"אחד המדריכים היה מרביץ לי", אומר מוני. "הוא היה מעקם לי את האצבעות, מרביץ לי בצוואר, בראש. זה קרה הרבה פעמים. ניסיתי לספר לאחראים. אמרו לי שיטפלו בזה, אבל לא עשו כלום".
לפני שבוע וחצי הובהלה לבית החולים ניצה, חוסה אחרת מ"בראשית", לאחר ששברה את ידה. היא טוענת כי נפגעה על ידי אחד המדריכים. אביה זועם. "בביקור שלי במקום", הוא מעיד, "ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות וזורק אותה על הרצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד שאני משקר. מיד התלוננתי על כך לאחראים".
חצר המשמעת
באחד מבתי הקפה באזור השרון מתכנסים כמה מדריכים לשעבר של "בראשית" כדי לספר לי את מה שסיפרו לאפרת. הם לא הגיעו יחד אלא בקבוצות, אך הסיפורים שסיפרו חזרו על עצמם לא פעם – התעללויות, השארת חוסים שעות ארוכות בחצר בקור או בחום כבד. תשעה מעובדי "בראשית", כמעט כולם כבר לא עובדים במקום, מעידים על התנהגות בעייתית כזו או אחרת במוסד. הם מבקשים ששמותיהם לא יפורסמו.
"הייתי בין הראשונים שעבדו במקום", מספר אסף (שם בדוי). "החזקתי מעמד חודשיים בלבד ועזבתי. לא יכולתי יותר. אז חילקו לדיירים אוכל בצורה מאוד מדודה.
חלק מהדיירים נוטלים תרופות מגבירות תיאבון וכל הזמן ביקשו עוד, ואנחנו היינו נותנים להם מאחורי גבם של האחראים.
"זה לא רק שלא קיבלו מספיק אוכל", מוסיפה יפעת, מדריכה לשעבר, "היו גם מענישים באמצעות האוכל. נותנים רק סנדוויץ' במקום ארוחת ערב. את סשה, חוסה שסבל מבעיות משקל, היו מענישים ככה לא פעם. דורון, הבן של אפרת, היה צועק מרעב, נעמד ליד המטבח וצועק, 'אני רעב, בבקשה, תנו לי לאכול', וגדי היה מגניב לו אוכל".
"לפני שדורון הגיע לאשפוז עם הבטן שלו", ממשיך גדי, מדריך לשעבר, "הוא היה רעב וביקש לאכול. בלילה נתתי לו פרוסה וחטפתי על זה על הראש. לא פעם דיירים היו מתחננים בארוחות לתוספת. על כל דבר קטן, צחוק לא במקום, שיחה באמצע הארוחה – היו מענישים".
כשאני שואלת את דורון, ירדן ומוני על העונשים שקיבלו, חוזרים אותם סיפורים.
"כשמענישים אותנו, אנחנו מקבלים פרוסה אחת עם גבינה. זה אמור להספיק", מספר מוני. "פעמיים – שלוש נתנו לי כעונש לאכול פרוסה עם גבינה במקום ארוחת צהריים", אומר דורון.
מדריכי "בראשית" לשעבר מספרים בזה אחר זה על דרך ענישה נוספת – דיירים שחרגו בהתנהגותם נשלחו לחצר הקטנה, שבה כר דשא מצהיר, ואולצו לשהות שם לעתים שעות ארוכות.
"את סשה היו מענישים המון. יש לו הרבה בעיות, אבל הוא לא בחור אלים. כל הזמן היו מוציאים אותו החוצה ליום שלם, בשמש, מריצים אותו בחצר, והוא שוקל המון וגם חולה אסתמה. היו גומרים אותו", מספרת נדיה, עובדת לשעבר במרכז. "יום אחד הוא היה בחוץ יום שלם, בחום, בקושי שתה או אכל".
"סשה היה עד הלילה בחצר, בשמש הקופחת, מעידה בשיחה אחרת המדריכה לשעבר יפעת. "אחד המדריכים היה מריץ אותו. הוא היה הכי מסכן שם, הפכו אותו לשק חבטות".
מירי, מדריכה לשעבר, מתארת את התמונה הבאה: "באחת הפעמים שהריצו את סשה בחצר, הוא התחנן לכוס מים. ראיתי את אחד המדריכים לוקח כוס חד פעמית מלאה במים, עומד מול סשה, מחזיק אותה מול הפנים שלו ואז מתחיל לשפוך. הוא השאיר לגימה קטנה ונתן לו אותה".
גם החוסים זוכרים היטב את אותה חצר. "השאירו אותי בחצר עד הלילה", מספר ירדן. "פעם בשעה מביאים כוס מים, ואם אתה רוצה עוד, אז אולי יביאו ואולי לא".
"הכריחו אותי ואת דורון לעמוד שעות ארוכות צמוד לקיר", אומר מוני, ודורון היושב לידו מהנהן בראשו ומוסיף, "פעם אחת אחד המדריכים אמר לנו לשבת על כיסא בלי לזוז, בלי לקום, שעות. כשרצינו ללכת לשירותים, אמר לנו, 'תתאפקו'. מוני התחיל לבכות. זוכר, בן, איך בכית ועודדתי אותך?" הוא פונה למוני ששוב מתחיל לבכות.
"חודש לא נרדמתי"
גורם הקשור למרכז "בראשית" מסביר כי המרכז מיועד לאוכלוסיה קשה במיוחד.
לצורך כך נבנתה מסגרת בעלת חוקים נוקשים.
התנהגות טובה מזכה בזכויות, התנהגות רעה שוללת אותן. ההגבלות השונות, הוא מסביר, נועדו בסופו של דבר לסייע לחוסים, אולי גם לשמור עליהם או על אחרים.
אלא שלעובדי "בראשית" לשעבר המשוחחים איתנו יש ביקורת רבה על חלק מאותן הגבלות. כחלק מחוקי המסגרת, הם מספרים, מותר לדיירים להתקשר הביתה פעמיים בשבוע. כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד, ובדרך כלל אחד המדריכים עומד ליד המתקשר ורושם את תוכן השיחה. לא פעם, הם מספרים, כשחלפה הקצבת הדקות נותקה גם השיחה.
"יום אחד עניתי לטלפון", נזכרת נדיה, "זה היה אבא של אחד הדיירים והוא כעס מאוד, סיפר שהיה באמצע תפילת שבת דרך הטלפון עם בנו ומישהו ניתק את השיחה. "איך עושים דבר כזה?"
"הייתי צריכה לרשום את השיחות שלהם" מספרת יפעת. "אם דייר היה מוענש, לא היו נותנים לו להתקשר הביתה". מדריכים נוספים מעידים כי התבקשו לרשום את תוכן השיחות.
"הייתי שם חודש. חודש אחד הספיק לי כדי להבין שאני לא מוכנה לראות את מה שעושים להם שם", מספרת לילך, שלא עובדת במקום זה חודשים, "העליי את הטענות בפני האחראים, על כל מה שראיתי סיפרתי, אבל ביטלו את דבריי".
מדריכים נוספים מספרים כי דיווחו לאחראים על אירועים שונים. "אין עם מי לדבר", אומר גדי. "באחת הפעמים, כשהתקשרתי לדווח על משהו, כעסו שהתקשרתי בשבת".
"ניסיתי לדווח הלאה, מספר משה, עובד לשעבר במרכז, "הבטיחו שיבדקו אבל הרבה לא קרה".
"עבדתי שם חודש וחצי בלבד ועזבתי", מסכם אסף, "אבל חודש שלם אחרי זה לא הצלחתי להירדם בלילות. הלב שלי נשבר. לא כך מתייחסים לבני אנוש ועוד כאלה שלא יכולים להגן על עצמם".
החקירה בראשיתה
כבר עברו ארבע שעות מאז שהקבוצה המשונה שלנו, החוסים ובני משפחותיהם, התיישבה בבית הקפה. "עכשיו ניסע למשטרה להגיש תלונה", אומרת אפרת, וכולם קמים מהשולחן, נדחסים ברכב שלה ונוסעים לתחנת המשטרה של חדרה.
"אני חייב לשמוע שיר של מייקל ג'קסון, יש כאן למישהו?" שואל דורון, "שם כמעט לא יכולתי לשמוע מוזיקה", הוא מתייחס למקום שבו אחראי הדייר על הגשמת חלומותיו.
מאוחר יותר, בתחנת המשטרה, הוא יספר לחוקר שוב את כל מה שכבר סיפר קודם, אחר כך ייצא, ידגים שוב את כישורי הריקוד שלו ויגיד, "חייב קצת מוזיקה, חייב לשכוח".
"בן", הוא פונה למוני, "בואו, תראה לה את הצעדים שלימדתי אותך. נו, אל תתבייש". ומוני נעמד מולנו ורוקד לשניה. יותר משבועיים עברו מאז נלקח דורון על ידי אמו מ"בראשית".
ירדן חוייב לחזור לשם על ידי בית המשפט.
ניצה, ששברה את ידה, נמצאת בביתה כיוון שהיא נזקקת לטיפולים רפואיים, אבל אביה אומר שיילחם שלא תחזור ל"בראשית".
בינתיים חוקרת המשטרה את שהתרחש בין כותלי המוסד הזה. "במשטרת חדרה התקבלו זה מכבר כמה תלונות בגין חשד להתעללות", נמסר לנו משם באמצע השבוע. "התלונות נבדקות והחקירה בראשיתה. בשלב הזה לא ניתן לפרט מעבר לכך".
"בכל יום שעובר הילדים סובלים שם וזה חייב להיפסק", מסכמת לילך בפגישת המדריכים. "שנים עבדתי עם ניצולי שואה ואני לא מסוגלת לחשוב על צעירים וצעירות שבימינו עוברים התעללות כמו שהם עוברים ב"בראשית".
