גנבו לי את החיים / נהורה שומלי, אפוק טיימס
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/12420/85/
משרד הרווחה והמערכת המשפטית העלו את פקידי הסעד לכמעט כל- יכולים. הורים מסורים ואוהבים הפכו בין רגע לאויבים המתנכלים לילדיהם בתסקירים של פקידי הסעד – אין מבקר ואין מפקח – מאין נובעת הזכות?
| 09/10/2009 | נהורה שומלי – אפוק טיימס |
 |
 |
 |
“בשנים האחרונות תופעת פקידי הסעד הפכה למכת מדינה”, אומרת עו”ד תמר טסלר, “יותר ויותר נשמעים קולותיהם של גברים ונשים כאחד, שאינם מסוגלים לעמוד מול המערכת והפקידים הממונים מטעמה”.
על כתפי פקידי הסעד מוטלת אחריות עצומה. עובד סוציאלי המקבל מינוי ממשרד הרווחה ותפקידו להיפגש עם הצדדים המעורבים ולהגיש לבית המשפט תסקיר אובייקטיבי המציב במקום הראשון את שלומו וטובתו של האזרח הנזקק, מבוגר או ילד.
תמר טסלר, עורכת דין עצמאית המתמחה בזכויות הילד טוענת שפקידי הסעד הפכו כבר לעניין שבשגרה בבתי המשפט לענייני משפחה, וכי בית המשפט נותן מקום של כבוד לדעותיו של פקיד הסעד ומייפה את כוחו להיות כמעט כל-יכול”.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא המקרה של ל’ ש’ מגבעתיים , אשר עובדת כפקידת קבלת קהל במרפאת שיניים של קופת חולים כללית.
ל’ מספרת: “ב-6 בינואר 2009 לקחו לי את הילדים. האבא הינו עבריין בארגון פשיעה. סירבו לתת לי הסדר ראייה כשהאבא כן מקבל. אין לי קשר עם הילדים, אני לא יודעת באיזה בית ספר ובאיזה גן הם נמצאים. הגילאים של הילדים שלי הם 5 ו-7.
פקידת סעד היא יותר חזקה מבית משפט. הילדים שלי הם בני ערובה בידיים שלהם. אני אמא שכולה לילדים חיים.
בית המשפט קבע שהטיפול לשיקולה הבלעדי של פקידת הסעד. פקידת הסעד כתבה שאני אישה מסוכנת, שאני אישה רעה, בניגוד למה שהעיד ד”ר כלב יוסף, פסיכיאטר, שהופיע בפני בית המשפט והעיד שאני אמא נפלאה ושאני זכאית למשמורת של הילדים שלי ואני מסוגלת להורות”.
בנוסף אומרת ל’: “משרד הרווחה הכניס את הילדים שלי למתקן חירום של שירותי הרווחה. האלימות של המדריכים כלפי הילדים שם היא איומה וקשה מאוד”, מספרת ל’.
“הילד שלי בן החמש אמר לי שהמדריך נתן לו אגרוף בעין. הגשתי תביעה נגד המדריך. הילד עם חבלות יום- יומיות. משרד הרווחה טען להגנתו של המדריך שלילד יש נטייה להיחבל, ושכל שתי דקות הילד נופל ונחבל. הילדים שלי היו מטופלים ב’מכון להתפתחות הילד’ בקופת חולים כללית ושם יש ראיות שהם היו בסדר גמור, ועד שהם הגיעו למתקן החירום הזה לא היו להם שום נפילות ושום פגיעות”. מאז הילדים הועברו ממתקן החירום וכיום היא אינה יודעת היכן הם נמצאים.
נ’ , מהנדס אלקטרוניקה הנמצא כבר שבע שנים במאבק גירושים, טוען כי התמשכות ההליכים נגרמה בחלקה בגלל פקידי הסעד. “אני דורש משמורת משותפת על הילדים וסעיף זה לא מופיע בחוק. חובות וזכויות של אבות הפכו להיות נזילים בתחום המשמורת של ילדים”, הוא אומר. כיוון שבמקרה של נ’ לא הייתה הסכמה בין בני הזוג למשמורת המשותפת ונ’ דרש זאת בתוקף, תהליך הגירושין נמשך כבר שבע שנים ונדרשה מעורבות של פקיד סעד. בתיק זה הוחלפו בין ארבעה לחמישה פקידי סעד. ולדברי נ’ שלושה התפטרו בגללו. “למזלי בגלל טעות של פקידת סעד אני יכול לראות את הילדים שלי היום”. נ’ מספר שיש תעשייה שלמה של גירושין המפרנסת עורכי דין ועובדי רווחה. לטענתו למערכת הרווחה ולמשטרה יש נטייה לעזור לנשים יותר מאשר לגברים. לדבריו משרד הרווחה הוא המשרד היחיד המסרב לקיים גוף בקרה ופיקוח בלתי תלויים .
מ’ , העובד כנהג מונית, טוען שהתערבות פקידי הסעד סכסכה בין בני משפחתו והחריפה את מצב אמו. “כל הנושא של האפוטרופסות היה לתומי וביוזמתי”, מספר מ’ . “כשראיתי שהמצב של אמי מתדרדר פניתי למשרד הרווחה לקבל סיוע סוציאלי כי לא היה מי שיטפל בה. הפסקתי לעבוד וטיפלתי בה, אבל לא יכולתי להמשיך כך. הייתי צריך להתחיל לעבוד”. אמו של מ’ הייתה אז, לפני ארבע שנים, בת ששים ובשלבים ראשונים של מחלת האלצהיימר. בהמלצת פקיד הסעד מונו אביו ואחיו של מ’ כאפוטרופוסים לאם. האבסורד הוא שהאם והאב היו אז בסכסוך כספי ביניהם, ולאב יש היום שליטה על כספיה ומצב בריאותה של האם. מ’ מספר שמאז האפוטרופסות התחילו לתת לה תרופות פסיכוטיות וכל צורת חייה השתנתה. היא הייתה אישה פעילה שיוצאת כל יום לטייל והיום היא יושבת על כסא גלגלים, לא מדברת, ומשקלה פחת בעשרה ק”ג.
“אם אדבר נגד אבא שלי, יוציאו אותה מהבית וישימו אותה במוסד סיעודי, ולכן אני שותק”, אומר מ’ . “מאז, המשפחה שלי מסוכסכת ואני לא נכנס הביתה, אלא פוגש את אמא שלי בשדרה עם המטפלת”.
פרופ’ אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית ממכללת בית ברל, עוסקת במחקר ובהוראה בנושאים של בירוקרטיה, מגדר, מדיניות חברתית, רווחה ועלייה, מסבירה: “החובה שלנו לילדים היא לפני הכול. ילד הוא אוצר, ציפור הנפש, שבעזרתה עושים עוול למשפחות ולילדים. מדיניות של טיפול בילד במצוקה היא מדיניות המרכזת את הכספים למוסדות. תקציב של כל ילד במוסד הוא בין 7,000–10,000 שקל לחודש”.
פרופ’ הרצוג אומרת שלקחת ילדים מקבוצות שוליים חברתיות – ממשפחות חד-הוריות, אמהות שעובדות בעבודה חלקית או חסרות אמצעים, עולים חדשים ומשפחות גרושות שאין להן אפשרות להגן על עצמן – זו ממש מניפולציה.
“מדובר בכשלוש מאות אלף ילדים על פי דו”ח של משרד הרווחה משנת 1997-1998 המוגדרים כ ‘ילדים בסיכון’, וזה הפך למטבע לשון. יצרו אמונה בציבור שזה מובן מאליו וזו חובה לטפל בהם.
פקידי סעד מבחינתם מצילים את הילדים המוזנחים ברמה הפורמלית המוצהרת”. אולם בפועל, פרופ’ הרצוג טוענת, זהו אסון חברתי. לדעתה חייבים להשקיע את הכספים בקהילה לא במוסדות, ושהילדים יהיו חלק מהקהילה ולא חפץ למשאב כספי, כלכלי או פוליטי המשמן את המערכת.
עו”ד טסלר נתקלה במקרים שפקידי סעד סילפו את האמת או גרמו להחלטות שבסופו של דבר היו בניגוד מוחלט לטובת הילד. “יש לי תיק שבו פקידת הסעד החליטה להוציא ילד בן עשר המרטיב במיטה לפנימייה בזמן שהייתה אפשרות להעביר את הילד למשפחה המורחבת, לסבתא, מהנדסת בעלת תואר שני העובדת בחברת היי-טק ללא כל עבר בעייתי ועם המלצות מצוינות ממקום העבודה וממקומות התנדבות ושהילד יישאר בקהילה”. עו”ד טסלר מסבירה ש- 75 אחוז מהכספים המוקצבים לטיפול בילדים בסיכון במשרד הרווחה מיועדים להעברת ילדים למסגרות סגורות מחוץ לבית ולקהילה. “בגלל התקציב הזה פקידי הסעד מרגישים מחויבים להוציא את הילדים לפנימיות. הדאגה היא לפנימיות ולא לטובת הילד”, היא טוענת, ומוסיפה שלפקידי הסעד וגם למשרדי הרווחה אין גוף מבקר המעניש או מרתיע את העובדים. “האם פקידי הסעד הם מעל החוק? ואם כן – מי עושה אותם כאלה”, היא שואלת.
“עובדים סוציאליים בעלי מינוי של פקידי סעד עובדים בדרך כלל עם אוכלוסייה חלשה וחסרת אמצעים, חסרת ידע וכלים לעמוד על זכויותיהם”, אומרת עו”ד טסלר, “פקידי הסעד מנצלים מעמד זה בצורה שאינה הולמת את החוקים מטעמם הם פועלים, ובאופן הנוגד את כללי האתיקה המהווים את עמוד השדרה של העבודה הסוציאלית בישראל. פועלים בצורה לא מוסרית”.
עו”ד טסלר מוסיפה כי “יחד עם אמירה נוקבת וקשה זו, יש להדגיש שיש ללא ספק פקידי סעד אשר רואים בעבודתם יעוד. פקידי סעד אלה הם בעלי רגישות יוצאת דופן, בעלי דאגה כנה לשלומו של החלש, אשר למרות השכר הנמוך ושעות העבודה הרבות עובדים ללא מנוח כדי להיטיב ולשפר את מעמדה של האוכלוסייה החלשה בישראל. לפקידי סעד אלה אני מצדיעה, ומורידה בפניהם את הכובע. אלו הם האנשים העושים את השינוי המהותי ביותר בחברה הישראלית”.
תגובת משרד הרווחה: בית המשפט הוא זה שמחליט על הוצאת ילדים מהבית ועל קביעת הסדרי ראיה ולו נתונה הסמכות לכך . פקידי הסעד הם רק הגורם המייעץ ומי שבסופו של דבר מקבל את ההחלטה הם בתי המשפט.
דבריהם של דוברי משרד הרווחה זו התנערות מהתנהלותם השערורייתית, שכן בית המשפט מסתמך על תסקיר פקידת הסעד כראיה ולוקח את הכתוב בתסקיר כסוף פסוק.
זעקת אם – חטיפת ילדיה של אמא בועדת החלטה משרד הרווחה
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=6w1p4Iw57w8]
הגיע הזמן שמישהו יעמיד את ליאת שפירא לדין על הדברים המזעזעים שהיא עושה, הגיע הזמן להתארגן ולהגיש תביעה מרוכזת וגם ללכת לכלבוטקשידור חוקרשומר מסך או כל תכנית טלויזיה שתחשוף את מעשיה של ליאת שפירא פקידת הסעד מרמת גן.
מי שמעוניין נא להשאיר מיילדואר אלקטרוני כאן בתגובה ואצור עימו קשר לפרטים.
חובה להתייעץ עם עורך דין בעל ידע בנושא ולהקליט שיחות עם פקידות סעד , כתהב מאירת עינים עוו”ד טסלר ואסתר הרצוג נשים טובות הפועלות למען ילדי ישראל ירבו נשים טובות כמוכן ויפתחו את עיני העם כולו למצוקת ילדי ישראל למען זכיותיהם ולטבת הילד שיגדלו במשפחותיהם עם הוריהם תודה לל . על התמיכה את אמא חזקה ואמיצה כן ירבו זכיותיך
למען ילדי ישראל ואמן שתזכי במהרה בימינו לקבל את ילדיך לחיקייך , אמן .