ד”ר שושנה מדמוני גרבר: “פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן” היכן הילדים?
בהרצאה מרגשת סיפרה ד”ר שושנה על דודתה חמאמה, שעלתה מתימן לארץ ישראל בשנת 1949, בעליית “מרבד הקסמים“, והובאה עם בני משפחתה למחנה ראש העין.
ד”ר שושנה סיפרה את סיפור דודתה, שילדה את התינוק שלה מיד עם עלייתה לארץ ישראל, בבית חולים, ומיאנה להיפרד מהתינוק ולעזבו. את דודתה ליוו באמבולנס למקום מגוריה בראש העין רופא ואחות. כשהדודה יורדת מהאמבולנס, מושיטה היא ידיים לעבר האחות לקחת את התינוק שלה, לתדהמתה, ידיה נותרות ריקות, והאמבולנס נוסע, מותיר את האמא ההמומה זועקת זעקות שבר על תינוקה שנחטף מידיה.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=bQ7Q6dKQTws&feature=related]
זעקות אימה של האמא, הרודפת אחר האמבולנס, כשבני משפחתה רצים אחר האמבולנס שנעלם עם תינוקה של האמא, הותירו את משפחתה של חמאמה שבורים. את התינוק – לא ראו יותר. האמא הגישה תלונה במשטרה. שום דבר לא קרה.
ד”ר שושנה מספרת, כי לסיפור חטיפת התינוק הזה, היתה הוויה מכרעת לחייה. כל הזמן סיפרו במשפחתה את הסיפור הזה, והיא גדלה לתוך החוסר של התינוק. תמיד דיברו על חטיפת התינוק. עד לסיפורי “ארועי יהוד” מהתקופה של הרב עוזי משולם, לא היתה שום חשיפה לנושא חטיפת ילדי תימן. עוזי משולם קרא לסיפור חטיפת ילדי תימן: “פרשת ילדי תימן מזרח ובלקן”.
העיתונאית חנה קים, היתה היחידה שסיקרה נושאים חברתיים, ובשנת 1992 פרסמה וסיקרה את נושא חטיפת ילדי תימן. ברם על נושא חטיפת התינוקות הוטלה “צנזורה וולונטרית”. בוצעה חסימה אלימה, למניעת הפרסום, וטייחו את הפרשה בצנזורה קשה.
הדבר הכי “גדול” בעיתונות היה פרסום בעיתון “הארץ”, כתבה של יגאל משיח, וגם זה בעדינות. יגאל משיח קרא לכתבה שלו “חטיפה אפורה”.
הוקמו שני ועדות לבדיקת חטיפת ילדי תימן. מודגש ועדות בדיקה (לא חקירה). בועז סנג’רו, היחידי שהעז לנתח את הדוח בנושא פסק: “באין חשד – אין חקירה אמיתית“.
ציפי טלמור ז”ל, הפיקה את הסרט על חטיפת ילדי תימן “בדרך חד סטרית“.
ולסיכום, לאחר שד”ר שושנה הראתה לנוכחים, את תחקיר עובדה של אילנה דיין, סיכמה את פרשת חטיפת ילדי תימן, בצוטטה את דבריו של רפי שובלי: “היה שיח עלינו בלעדינו”.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=ARCVJDfdA5s]
