מוסד בית שבתי לוי בחיפה – בית יתומים הרסני לתינוקות וילדים

עם הגידול שחל לאורך השנים בחטיפת ילדים ע”י עובדים סוציאליים לבתי יתומים דוגמת בית שבתי לוי בחיפה, נחשפת מערכת הבריאות בישראל לבעיות נפשיות של ילדים שנפגעו מהשהות במוסדות הללו, במימדים שטרם התמודדה עימם בעבר.

בתי היתומים בישראל שונים זה מזה במראה האסתטי, בתנאי המגורים (כגון צפיפות), ובהתייחסות הגופנית, הנפשית והחינוכית לילדים החוסים. צוות העובדים שונה אף הוא מבית יתומים אחד למשנהו, הן בהכשרתו המקצועית והן במספר העובדים ביחס למספר הילדים החוסים.

מוסד בית שבתי לוי בחיפה – ילדה בית 6 ישנה במיטת תינוקות כמו בכלוב

תיאורית ההתקשרות

ההתקשרות בין ההורה לתינוק (parent-infant attachment) מהווה אבן יסוד משמעותית ביצירת מערכת יחסים חברתית ומשפחתית תקינה, והשפעתה מכרעת על עיצוב אופיו של התינוק ועל התפתחותו בעתיד כאדם בוגר. בהתקשרות תקינה לומד התינוק לתקשר עם הסביבה, ומפתח אמון עם דמות משמעותית וקבועה בחייו.

בולבי פיתח את תיאורית ההתקשרות בנסיון להסביר תופעות של יחסי אהבה, חרדת נטישה, אבל, טראומה ודכאון המתרחשים בילדות המוקדמת. לדעתו, לכל תינוק יש נטיה מלידה לחפש קרבה וקשר עקבי עם דמות מסוימת, בדרך כלל עם אימו. ההתקשרות ברורה מאד בילדות המוקדמת, נמשכת משך כל החיים ובולטת במיוחד בעיתות חירום.

תחילת ההתקשרות מוגדרת ומוגבלת, והתקופה המשמעותית והגורלית היא עד גיל שנתיים. אולם תינוקות מסוגלים להבחין בין הורים לזרים כבר במחצית השנה הראשונה לחייהם. תינוקות החוסים בבתי יתומים חווים פרידות ונטישות, התקשרויות משתנות עם דמויות ארעיות ובלתי נגישות כבר מתחילת חייהם.

במהלך שהותם במוסדות הם זוכים במקרה הטוב להזנה ולטיפול בסיסי, אולם אין מי שיגיב לאותות מצוקה או לצורך שלהם בקרבה ובטחון. במשך הזמן פוחת והולך הבכי שלהם, עד שהוא נפסק לחלוטין. הם הופכים אדישים, חסרי הבעה ותנועה, ואינם מתעניינים בסביבתם. הבעיות השכיחות ביותר הנגרמות בהפרעת התקשרות הן בהתפתחות השפה, ביצירת קשרים חברתיים וביציבות הרגשית. ילדים אלו, לאחר שהוצאו מן המוסד לוקים בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress disorder)

המגע הגופני בין התינוק למטפל בבית היתומים הוא נדיר, ומצטמצם לעיתים לזמן הארוחות והרחצה. ככל שקיימת תחלופה גבוהה יותר של מטפלים זה משפיע לרעה יותר על מצבו הנפשי של התינוק.

תינוקות רבים השוהים בבתי יתומים לוקים בפיגור התפתחותי. הסיבות לכך רבות, ביניהן שעות רבות של שכיבה במיטה ללא קשר עין או מגע גופני עם מטפל, שינה ממושכת עקב חוסר גריה ועוד. רבים מהם לוקים באיחור התפתחותי בתחום אחד לפחות: מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, הבנה, שפה, תחומים חברתיים רגשיים, עצמאות בחיי היום יום ואיחור כללי. הפגיעה בהתפתחות השפה היא משמעותית ביותר, מכיוון שהמטפלים בבית היתומים אינם מדברים אל התינוקות, אלא משוחחים בינם לבין עצמם. חוסר שיחה עם התינוק בתקופה כה קריטית להתפתחות השפה, עלולה להיות הרסנית ובעלת השפעה מכרעת על התפתחותו השכלית ומיומנותו החברתית.

חוסר גריה הוא מצב בו התינוק אינו מקבל גירויים מן הסביבה משום שהוא חי במקום סגור. כל חודש בו התינוק שוהה במוסד ואינו מקבל גריה גורם נזק עצום להתפתחותו הנפשית והשכלית. בגלל חוסר הגריה וההזנחה מפתחים הילדים התנהגויות האופייניות לילדי מוסדות, כגון תנועות סטריאוטיפיות של נדנוד ראש, הטחת ראש, ביטוי פחדים שונים ועוד. נוסף על כך מפתחים ילדים אלה אי יציבות תחושתית, המתבטאת בחוסר סבילות למגע ובקשיי סבילות למרקמים שונים של מזון שהפה אינו מורגל להם, לגירויים בלתי מוכרים כמו הדלקת אור ולקולות שונים.

תחושת אי הנוחות שלהם עקב חוסר סבילות זו גורמת לבעיות הסתגלות מחוץ לבית היתומים ובעקבות זאת לבעיות התנהגות המתבטאות בדרך כלל בצרחות והתפרצויות זעם.Frank וחב’ מצאו בסקירתם שכיחות גבוהה יותר של בעיות נפשיות בקרב בוגרים ששהו בבתי יתומים לפני גיל 6.

עכשיו זה מדעי – פעוטות החיים בבתי יתומים חשופים לנזקים קוגנטיביים קשים

תינוקות בבית יתומים ברומניה

משך שנים פסיכולוגים וחוקרים ממדעי ההתנהגות גרסו כי השהייה של ילדים בבתי יתומים גורמת להם נזקים עצומים, הן קוגנטיביים והן רגשיים, אך מעולם לא הצליחו לאשש השערה זו מדעית במסגרת מחקר מסודר, משום הקושי באיתור הילדים והמעקב אחר התפתחותם לאורך זמן.

לפני כשנתיים פורסמו ממצאי מחקר ראשון מסוגו בעולם, שהקיף מדגם ילדים ולאורך זמן, מדגם אשר היה גדול דיו לאשש מובהקות  סטטיסטית של השערת החסך הקוגניטיבי. לגבי החסכים הרגשיים נדון במאמר אחר.

המחקר מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטת הארוורד בארה”ב, בשיתוף עם הממשלה הרומנית, בוצע במקביל על 3 קבוצות ילדים – פעוטות שהוצאו מבתי יתומים ברומניה והושמו במשפחות אומנה טובות (נדגיש כי חלק ניכר ממשפחות האומנה אינן טובות, ועל כך במאמר אחר) או חזרו למשפחתם, פעוטות שנשארו בבית היתומים ופעוטות שחיו במסגרת משפחתית רגילה כקבוצת בקורת.

המחקר החל בשנת 2000. בזמן זה לא היתה מדיניות אומנה ברומניה. המחקר בוצע על 136 ילדים שהוגדרו כבריאים יחסית, ב 6 בתי יתומים בעיר בוקרשט, בהנחייתו של דר צ’ארלס נלסון.

צוות המחקר בדק את הילדים מדי תקופה, בכלל זה בדיקות התפתחות של המוח.

ממצאי המחקר מראים כי פעוטות שהוצאו למשפחות אומנה השיגו במבחני IQ תוצאות גבוהות באופן דרמטי מפעוטות שנשארו בבית היתומים. הפער היה גדול ביותר עבור קבוצת הפעוטות שהוצאה מבית היתומים לפני גיל שנתיים, מה שתומך עוד יותר בעובדה כי ככל שהפעוט נשאר זמן רב יותר בבית הילדים, הנזק גדול יותר. המחקר הראה כי הפער בין הקבוצות גדל והולך ברזולוציה של חודש. כל חודש בו הילד נותר בבית היתומים מקטין את ציון ה IQ שלו.

בעקבות המחקר, החלה UNICEF להפעיל לחץ מאסיבי על ארצות שונות לעבור למשפחות אומנה. תוצאות המחקר אינן מפתיעות. גם בשנות ה 90 בוצעו מחקרים על כך, אך הם לא היו מספיק מקיפים ורובסטיים כדי לאשש את ההשערות.

למרות האמור לעיל, פעוטות במשפחות אומנה לא הצליחו לסגור את הפער עם פעוטות שגדלו במשפחות רגילות והשיגו את התוצאות הגבוהות ביותר.

המחקר אינו יכול לתת אומדן למידת הנזק שנגרמה לילדים עקב ההזנחה וחוסר הגרייה במוסדות, משום שלשם כך יש צורך במעקב אינטנסיבי ורצוף עד לבגרותם, תהליך שהינו מורכב מבחינה לוגיסטית. המעקב אחר הפעוטות בוצע מגיל 0 ועד גיל 4 וחצי.

כאמור, לא ניתן לדעת בשלב זה אם הנזק הוא תמידי, ולכן עתה החלו במחקר חדש על אותם ילדים, כאשר בעת ביצוע המחקר היו בני 7-8, לראות אם בכל זאת הדביקו את הפער השכלי.

הממשלה הרומנית אשר הזמינה את המחקר, אימצה את מסקנות המחקר והחלה ביישום מדיניות סגירת המוסדות והעברה למשפחות אומנה או לחילופין, החזרה של הילד למשפחתו האמיתית.

למרות שהמחקר בוצע בבתי ילדים בארץ נחשלת, הוא משמש כקו מנחה לארצות המערב, בשאיפה להוריד את מספר החוסים לאפס.

ומה קורה בארץ?

עפ”י נתונים של מכון ברוקדייל משנת 2003, כ-75,000 ילדים בישראל מתגוררים מחוץ לביתם, וזה אכן תואם את ממצאיו של יעקב אליה. (מסמך של טלל דולב)

מתוכם, בשנת 2003 חיו בישראל 82 פעוטות כביכול “בסיכון” מתחת לגיל 5 בבתי יתומים.

במחקר ארצי אחר על ועדות החלטה נתגלו ממצאים מדאיגים גם לגבי בדיקת מצבם של הילדים שכבר שוהים במוסד.

המחקר העלה כי ועדות ההחלטה בודקות את מצבם של הילדים לעתים רחוקות בלבד, וכאשר הן עושות זאת, רק שיעור מזערי מהילדים מוחזרים לביתם (Dolev, T., Benbenisti, R. & Timer 2000). ממצאים חדשים מתוך ההערכה של פנימיות קהילתיות ופנימיות יום מעידים גם הם שבדיקה מחודשת של מקרים, כבסיס לאפשרות להחזרת הילד הביתה, איננה הליך סטנדרטי ברוב המסגרות הפנימייתיות. חווית היציאה למסגרת חוץ ביתית הנה אחת החוויות העדינות, המורכבות והקשות ביותר עבור התא המשפחתי אשר מהווה ערך יסוד בחברה.

אנשי המחקר בישראל ואף עובדי הרווחה מכנים בתי יתומים אלו כפנימיות כדי לעדן את ההגדרה, אך למעשה מדובר בבתי יתומים לכל דבר (orphanage ) ולא בפנימיות (dormitory, boarding school ).

פנימיה היא מוסד שונה לחלוטין בהגדרתו מבית יתומים.

ככלל, השם פנימיה מתייחס יותר לילדי אצולה שנשלחו לחינוך ולימודים גבוהים, כמו באנגליה, כאשר המשפחה הביולוגית שלהם עמדה מאחוריהם כגב כלכלי ונפשי חזק. בבית יתומים חיים ילדים תלושים שאין להם אבא ואמא כלל וכלל, אם בשל מוות, ואם בשל הוצאה כפויה של הילד ממשפחתו הביולוגית וניתוק טוטאלי ממשפחתו, מורשתו ושורשיו.

את תוצאות הנזקים ניתן לראות בתפקודם של החוסים כאנשים בוגרים. עובדי הרווחה מתנערים לאורך כל הדרך מאחריות לגורלם המר של אותם תינוקות אומללים שנזרקו על ידם לבתי יתומים, ומגלגלים את הנזק שהם עצמם יצרו למשפחות המקור, אותן משפחות ביולוגיות “מתעללות”, מהן הוצאו הילדים בכפיה. עוד נציין, כי עוצמת יחסי הציבור שפקידי הסעד עושים לעצמם באמצעי התקשורת היא בלתי תיאמן. למשפחות האומללות והשכולות אין את האמצעים התקשורתיים להביע דעתן על העוול שנעשה להן ולילדיהן בידי אותם פקידי סעד.

בבליוגרפיה:

Bowlby J, The nature of child’s tie to his mother. Int J Psychoanal,1958; 39: 350-373.

Singer LM, Brodzinsky DM, Ramsay D & al, Mother-infant attachment in adoptive families. Child dev, 1985; 56: 1543-1551.

Frank A, Klass PE & Eisenberg L, Infants and young children in orphanages: one view from pediatrics and child psychiatry.Pediatrics, 1996; 97: 569-578.

Aronson J, Medical evaluation and infectious considerations on arrival. Pediatric Annals, 2000; 29: 222-223

Cermak SA & Daunhauer LA, Sensory processing in the postinstitutionalized child. Am J Occup Ther