ילדים בגטאות בקהילה – האם המדינה אשמה במותו הטרגי של הנער ששאף את גז המזגנים?

  “עם הפנים לקהילה” של מוטי וינטר – אחיזת עיניים – פרוייקט לבטלה

 מידי פעם טוענים פקידי רווחה שונים כי נעשים מאמצים לטפל בנוער בסיכון, במסגרת הקהילה. מוטי וינטר – מנהל אגף שירותים חברתיים במשרד הרווחה ניהל את פרוייקט “עם הפנים לקהילה” של משרד הרווחה.

 עתה ברור כי הפרויקט כשל לחלוטין או שמעולם לא היה כזה. הנתונים המוצגים הם בעיקר “טיוב נתונים” ושינויי הגדרות וקריטריונים.

בפועל המצב בשטח שונה לגמרי. מספר הקטינים המוצאים מביתם ומשפחתם עולה, ואלו שנשארים בקהילה מופקרים, משוטטים ברחובות, משתכרים, מהמרים, ומבזבזים את זמנם.

האם המדינה אשמה במותו הטרגי של הנער ששאף את גז המזגנים?

סמדר פלד | אולפן שישי, חדשות 2 | 12/03/10

בני הנוער יוצאי אתיופיה מתוסכלים ומרגישים מוזנחים. את רוב זמנם הם מבלים על הברזלים בשכונה – מנותקים מהמורים, בזים להורים, ובעיקר מרגישים שהחברה הישראלית דחתה אותם. בכתבת התחקיר יצאו למסע בעקבות סיפורו של אשטו סיסאי ז”ל בן ה-16 מנתניה, שהעביר את הזמן יחד עם חבריו המתוסכלים על-ידי טיפוס על גג ביה”ס – שם נפל אל מותו

כתב אישום נגד החברה הישראלית: הנער ממוצא אתיופי שנפל השבוע מגג בית הספר לאחר ששאף גז מזגנים, עשה זאת מתוך שעמום ותסכול. הוא לא היחיד, בני הנוער של הקהילה האתיופית מרגישים מקופחים ומוזנחים – ובעיקר חלשים מול הגזענות הישראלית. התוצאה: כבר בגיל מאוד צעיר הם פונים לזרועות “המנחמות” של האלכוהול ועולם הפשע.

 גודו סיסאיי נשאר לבד. הבן שלו, יחיד, יתום מאמא, אשטו, הופל השבוע מגג בית ספר אל המוות. על הגג מצאו בקבוקים של ליטר וחצי ונייר כסף – כלים לשאיפת גז מזגנים. חבר של אשטו, גם הוא יוצא אתיופיה, הודה: “דחפתי אותו“.

 את אשטו קברו ליד פרדס חנה, רק שם מצאו חלקה לחסרי דת. האבא מנסה להתגייר, שומר מצוות אדוק, אבל העברית קשה והוא נכשל שוב ושוב במבחני הגיור. אשטו קבור בחולות, מחוץ לגדר.

 “אני חשבתי שאני חלק מהמדינה“, אומר האב האבל, “אני מזדהה עם המדינה, חשבתי שהמדינה איתי, אבל כשקרה לי את המקרה הטראגי הזה, אני מרגיש שאני בודד – מצאתי את עצמי לבד“.

 הסיפור הזה, אם תרצו, הוא למעשה סיפור של עדה שלמה, עדה מחוץ לגדר. הניסיונות הישראליים לקלוט את העדה הם בעיקר דרך עיניים צרות, מתנשאות. הרי אנחנו יודעים טוב יותר ממנה מה היא צריכה.

 בינתיים, מרגישים בני הנוער יוצאי אתיופיה מתוסכלים וממורמרים. וכך, יוצאים כל החבר’ה לרחוב, יושבים על הברזלים – מחפשים את התשובה כשהם מיואשים מלחפש את התקווה.

 שותים וודקה והולכים לבית הספר

 לילה אחרי לילה השבוע בשכונות של גדרה, נתניה, רחובות, ליד מרכזים מסחריים, בתוך חורשות, מצאנו אותם, מעבירים את זמנם בשעמום ובשתיית וודקה. יש ביניהם נערים בני 18, וגם ילדים בני 10, חלקם שתויים – וכל זה שעות אחדות לפני שצריך לקום לבית הספר.

 אז כמובן מגיעה גם האלימות. “שותים קצת כולם, טאק – אחד זורק מילה לא במקום, אחד בא מתקרב, כולם מכות“, מספר אחד הנערים. “יא שחור, מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך“, אנחנו שומעים לעיני המצלמה והניצים עולים.

 אז מי אשם במצבו העגום ובתחושותיהם המוצדקות של הנוער האתיופי? המדינה שלא מנתבת את התקציבים הנכונים אליהם או החברה הישראלית שמתייחסת אליהם בגזענות. הם מצידם מרגישים שהבורות היא ששופטת אותם. הבורות שלנו – צבע העור שלהם.