מסקנות ועדת סילמן: יש להעצים את מעמד העובדת הסוציאלית ולרסק את מעמד המשפחה

Spread the love

ועדת סילמן מטעם משרד הרווחה, אשר דנה בפשיעה הבלתי נסבלת של הרחקת ילדים מהוריהם בידי פקידות סעד, היא דוגמא קלאסית לועדת כסת”ח אשר מתנהלת בחוסר יושרה וחוסר אתיקה מקצועית.

זו ועדה שהורכבה ברובה מאנשי משרד הרווחה במקום מגורמים מקצועיים חיצוניים ואוביקטיביים.
הדעת אינה סובלת כי אדם החשוד במחדלים שביצע בעצמו, יבדוק את עצמו, ויתן ציונים לעצמו על המחדלים של עצמו, במיוחד כשמדובר בדיני נפשות.

ועדת סילמן בחרה להתעסק בפוסט מורטם במקום ברפואה מונעת

ועדת סילמן בחרה לעסוק בטיפוח תרבות הוצאת ילדים מהבית, במקום לגבש תכנית לטיפוחם של הילדים בקהילה ובמשפחה.

היא בחרה לעסוק בהקמת ועדות ערר להורים מותשים שילדיהם נחטפו ע”י עובדות סוציאליות, והקמת וועדות על ועדות כדי להוסיף עוד מבוך ביורוקרטי להורה הסחוט, ועוד פרנסה לבטלה לעובדי הלופטגשפט של משרד הרווחה על חשבון משלם המיסים, במקום לגבש תכנית מפורטת לטיפול בילדים בקהילה.

היא בחרה להתעלם מתוצאות מחקר מכון חרוב שקובעות חד משמעית, שפנימיות ומשפחות אומנה הן אלטרנטיבה גרועה לילדים, הן מהוות חממות פשע, ועדיף שילדים יגדלו במשפחה “הרוסה” כהגדרתם, מאשר במסגרת מחוץ למשפחה, זאת למרות ששר הרווחה, מאיר כהן קיבל את הדוח המלא של מכון חרוב, והחליט להתעלם ממנו.

ועדת סילמן התעלמה לחלוטין ממעשי האונס וההתעללות הפיזית והנפשית היומיומית שעוברים ילדים חסרי ישע בפנימיות ומשפחות אומנה.

ניפוח מספר הילדים בסיכון כדי לסחוט כסף מן הקופה הציבורית

דוח סילמן מנותק מן המציאות ומתבסס על נתונים שקריים. אחד מהם הוא המספר מנופח על נתוני הילדים “בסיכון”.

משנה לשנה מנפח משרד הרווחה את מספר הילדים “בסיכון” כדי לסחוט יותר ויותר כספים מכספו של משלם המיסים, על מנת לממן את שכרן של עובדות הסעד ועובדי הפנימיות.

מספר הילדים ב”סיכון” עומד כיום על יותר מ- 400,000 ילדים, שהם כ-16% מכלל אוכלוסיית הילדים, אך אל תטעו לרגע, רובם המוחץ כלל לא נמצאים בשום סכנה. זו הגדרה מלאכותית של משרד הרווחה כדי לסחוט תקציבים ממשלם המיסים.

מסתבר שככל שיש יותר עובדות סעד, כך עולה מספר הילדים “בסיכון”. מה הפלא? כשיש יותר עובדות סעד צריך שתהיה להן קליינטורה שתצדיק את השכר המיותר שלהן, אז מנפחים את מספר הילדים “בסיכון”, ומרחיבים את סקאלת ההגדרות.

על פי דוח שמיד מבית היוצר של משרד הרווחה, גם ילד עם בעיית קשב הוא ילד “בסיכון”, גם ילד שילדים בבית הספר מציקים לו ומתעללים בו הוא ילד “בסיכון” (לא הילדים שמציקים), וגם ילד שלא חוסן מוגדר כילד “בסיכון”.

שימו לב לאירוניה, לצביעות ולאיפה ואיפה:

למשל, ילדי קיבוץ הרדוף לא מוגדרים ילדים בסיכון, למרות שמטעמי אידיאולוגיה של “הכל מן הטבע”, הם כלל לא מחוסנים. אך בעוד הקיבוץ משווק עצמו כקהילה שבה “הכל מן הטבע”, וילדיו אינם מחוסנים, הוא מפעיל בחצר האחורית שלו את פנימיית טוביה של משרד הרווחה, שבה יש ילדים “בסיכון” שהוצאו בכפיה מביתם, והם מולעטים בכפיה בסמים פסיכיאטריים מסוכנים בשיתוף פעולה מלא עם אנשי הקיבוץ שעובדים בפנימיה הזו.

ניפוח מספר הילדים בסיכון באמצעות משרד החינוך

עוד נוסיף כי ניפוח מספר הילדים “בסיכון” מגיע ברובו ממוסדות החינוך שמהווים מעוז חזק של עובדים סוציאליים. במוסדות החינוך שורצות עובדות סוציאליות המנסות לתייג בעורמה ילדים “בסיכון”. אחת התחבולות שלהן לתייג ילדים לכאורה בסיכון היא לפתות הורים להכניס את ילדיהם לאחת מן התכניות של משרד הרווחה לילדים “בסיכון”.

אנשי החינוך שסרים למרותן של אותן עו”ס, מציעים תכנית כזו להורה שכלל לא פנה לשום עזרה מהם. אנשי החינוך אינם אומרים להורה שהתכנית היא לילדים “בסיכון”, אלא אומרים לו שמדובר בתכנית “חינוכית” להעשרה והעצמת הילד…ההורה שמח וטוב לב חותם להסכמה שילדו ישתתף בתכנית, ובזה הרגע ילדו הופך מילד רגיל לילד “בסיכון”, בלי שאותו הורה כלל ידע על כך.

ניפוח מספר הילדים בסיכון באמצעות משרד החינוך

הדוח בקישור הזה מכיל את תכניות משרד הרווחה להשתלטות על בתי הספר ולתיוג ילדים תמימים כילדים “בסיכון”. כך למשל, קיימת תכנית של משרד הרווחה בשם נאס”א, סימול 2220160. התכנית מיועדת לילדים עם בעיות אלימות וסמים, אך בפועל, משתתפים בתכנית ילדים רגילים, כאשר בלחץ העובדים הסוציאליים שחסרים להם ילדים “לטיפול”, אנשי החינוך נאלצים להטעות את ההורים התמימים ואומרים להם שמדובר ב”מרכז למידה לשיפור מיומנויות חברתיות לילדים רגילים”, בעוד שמדובר בעצם בתכנית לילדים בסיכון אמיתי שמעורבים בבעיות סמים ואלכוהול.

במסגרת התכנית הזו, מוצאים ילדים באמצע השיעור בבית הספר אל “מרכז הלמידה” הזה, משחקים בתוך חדר ומנהלים שיחות עם סטודנטית לעבודה סוציאלית, כל זאת על חשבון השיעור בכתה אותו הפסידו לטובת “מרכז הלמידה”. בשיחה שערכנו עם סטודנטית לעבודה סוציאלית שפועלת ב”מרכז למידה” כזה, טענו בפניה כי מדובר בתכנית לילדים בסיכון וכי היא אינה מתאימה לילדים אותם היא מוציאה באמצע השיעור, והיא לתומה השיבה לנו בשיא הנונשלנטיות: “ברור שהם לא בסיכון, סתם מנפחים ומקצינים, זה כדי שיוכלו לספק לי עבודה…”

בנוסף, קיים ניפוח של מספר הילדים נפגעי התעללות והזנחה. דוח סילמן ודוחות אחרים לפניו, אף פעם אינם מציגים כמה מן ההורים של אותם ילדים הורשעו בבית משפט בהתעללות. למעשה מרבית התיקים הפליליים נגד אותם הורים נסגרו במשטרה בשל תלונות שווא של עובדות הרווחה, אבל זה לא הפריע למשרד הרווחה להכניס גם את הנתונים הפיקטיביים הללו לניפוח הסטטיסטיקה, כי מבחינתם כל חשד להתעללות הוא התעללות ! סימן קריאה.

מחקר מכון חרוב מראה כי דוקא ברגע שהילדים מוצאים מן הבית הם הופכים לילדים בסיכון. הם בסיכון להיפגע מאונס ע”י ילדי הפנימיה האחרים או המדריכים, בסיכון לאלימות פיזית ומילולית, בסיכון להידרדרות עבריינית, אלכוהול, סמים ועוד.

השקרים של ועדת סילמן בנתוני ילדים החיים מחוץ לבית אל מול המציאות המרה: 85,000 ילדים חיים כיום מחוץ לבית

בספרו ‘ילדים רחוקים‘ כותב רו”ח יעקב אליה כי מדינת ישראל היא המובילה בעולם המערבי בשיעור הילדים החיים מחוץ לבית. את הספר הוציא בעקבות עבודתו כמבקר מערכות שלטון במשרד הרווחה.
תימוכין לממצאיו של מר אליה ניתן לראות אף בפרוטוקול הועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא מדריכי פנימיות, ובה מציינת ח”כ אורלי לוי אבוקסיס כי מדינת ישראל היא המפעילה הגדולה ביותר של פנימיות בעולם.

נתונים דומים פורסמו אף בתחקיר הגדול בידיעות אחרונות של העיתונאית מירב בטיטו משנת 2008 – יתומי הרווחה. בעקבות התחקיר הנוקב, ספגה העיתונאית איומים ממשרד הרווחה, נאלצה לסתום את הפה ולרדת למחתרת.

ועדת סילמן טוענת כי במדינת ישראל יש שיעור נמוך יחסית של ילדים ששולבו במסגרות חוץ-ביתיות בהשוואה למדינות אחרות, אך היא עצמה סותרת את עצמה.
אכן בארה”ב יש 6.6 ילדים החיים מחוץ לבית לכל 1,000 ילדים אך ועדת סילמן מטעה את הציבור באומרה כי בישראל יש רק 3.4 ילדים החיים מחוץ לבית לכל 1,000 ילדים. בפועל יש בישראל כ-32 ילדים מחוץ לבית על כל 1,000 ילדים (2.6 מליון ילדים בישראל), ובמלים אחרות, בעוד שבארה”ב 0.66% מן הילדים חיים מחוץ לביתם, בישראל לעומת זאת, 3.2% מן הילדים חיים מחוץ לביתם, שיעור הגבוה פי-5 לערך מזה שבארה”ב.
בישראל של שנת 2014 חיים כ-85,000 ילדים מחוץ לבית.
על פי דוח סילמן, בשנת תשע”א (2010/11 ) עמד מספר ילדי הפנימיות מכיתות א’-יב’ על 57,749 ילדים, ואליהם מתווספים עוד כמה עשרות אלפי ילדים המתחנכים בישיבות חרדיות ואינם נכללים בנתון זה. קצת פחות מעשרת אלפים ילדים מילדי הפנימיות חיים מחוץ לביתם עקב השמה של רשויות הרווחה. מספרים אלו מסתכמים בסך הכל לכ-85,000 ילדים החיים מחוץ לביתם כיום.

רוב ילדי הפנימיות הללו (אותם 57,749 ילדים) שלא הושמו ע”י הרווחה, אלא ע”י שכנוע של אגפי הרווחה והחינוך את ההורים להשימם בפנימיה במקום לחיות בקהילה, חיים בפנימיות שמוגדרות “חינוכיות”, אלא שאף הן ממומנות ומפוקחות ע”י משרד הרווחה, וברוב הפנימיות הללו, גם כאלו שמוגדרות כפנימיות “חינוכיות טובות” יש עובדת סוציאלית קבועה בפנימיה.

הנוף האנושי בפנימיות החינוכיות אינו שונה כיום בהרבה מן הנוף האנושי בפנימיות של משרד הרווחה. גם בהן מתגורר מספר לא מבוטל של ילדי מצוקה ורווחה, ואף הן מהוות בית גידול נוח להתהוות דור עבריינים חדש.

למשל, פנימיות המנהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער שפועלות בשיתוף משרד החינוך אינן כלולות בנתון הזה של אותם 10,000 ילדים שהוצאו מהבית ע”י הרווחה, אבל משרד הרווחה מממן אותן ומפקח עליהן למרות שמתגוררים בהן ילדים שלא הושמו על ידו.

לצורך המחשה, במרץ 2003 נאנס נער בן 13 ע”י מדריך בפנימיה של המנהל לחינוך התיישבותי. משרד הרווחה התנער מאחריותו למקרה ובתגובה משרד החינוך כתב לו כי: “מדובר במסגרת ייחודית שהינה באחריות משרד הרווחה, במימונו ובפיקוחו. לא ברור לי מדוע השירות למען הילד מתנער מאחריות זו ומעביר אותה אלינו”.
בשורה התחתונה – גם פנימיות שלכאורה אין להן קשר למשרד הרווחה, בפועל משרד הרווחה שולט בהן מהדלת האחורית, מממן אותן וגם מפקח עליהן, כי בעל המאה הוא בעל הדעה.

התעלמות מגורם העוני כגורם המרכזי להוצאת ילדים מהבית

ועדת סילמן בחרה להתעלם מהעוני שהוא הגורם העיקרי להוצאת ילדים מהבית, וטענה זו נתמכת ע”י אנשי מקצוע בכירים כגון פרופסור ורד סלונים נבו.
שר הרווחה מאיר כהן טוען שלא מוציאים ילדים מהבית בגלל עוני, ובכך הוא חוטא לאמת ומשקר לציבור בזדון ולא בתום לב.

גם על פי דוח סילמן, מרבית הילדים מוצאים מהבית בגלל הזנחה.
דוגמא להזנחה: אם משפחה ברוכת ילדים לא יכולה לממן טיפולי שיניים ל-6 לילדים משום שמדובר בטיפולים מאד יקרים, ואין ידה משגת, אז משרד הרווחה יאשים אותה בהזנחה פיזית ויחטוף לה את הילדים מהבית. הילדים יועברו למשפחת אומנה, ושם הם יקבלו טיפולי שיניים חינם עד גיל 18 במימון הקופה הציבורית, בעוד שמן המשפחה הביולוגית נשללת ההטבה הזו, והיא צריכה לשלם מכספה.

העוני, אם כן, הוא הגורם העיקרי והדומיננטי להוצאת ילדים מהבית, אבל כדי שהתיקים של עובדות הסעד לא ייראו כאילו הילד הוצא בגלל עוני, הן מעבות אותם ומתבלות אותם בכל מיני תיאורים דמוניים, ובעיות רגשיות ונפשיות דמיוניות שהן ממציאות ומלבישות על הילד ומשפחתו.

קל מאד להוכיח שהסיבה המרכזית היא עוני. מספיק לראות מה קורה בפנימיות השיקומיות של משרד הרווחה. הרוב המוחץ של הילדים בפנימיות הללו מגיעים משכבות אוכלוסיה מרמה סוציואקונומית נמוכה. לא תמצאו שם אף ילד מקיסריה, עומר, כפר שמריהו או סביון.
העיר דימונה היא דוגמא מצויינת לכך כי העוני הוא הסיבה המרכזית להרחקת ילדים מביתם.
דימונה היא עיר בעלת אשכול סוציואקונומי נמוך – 4 מתוך 10, כאשר 10 מציין את האשכול הסוציואקונומי הגבוה ביותר.
בזמן כהונתו של מאיר כהן כראש עיריית דימונה, דימונה העניה היתה שיאנית המדינה בשיעור הרחקת ילדים מהבית.

ועדת סילמן – בונה מפלצת ביורוקרטית של ועדות על ועדות, במקום לפתח תכנית מקיפה לטיפוח ילדים בקהילה

אנו תמיד טוענים כי לעובדות רווחה אין את האינטיליגנציה המתאימה לפתח תכניות מתאימות למשפחות וילדים בקהילה. די לראות את מנת המשכל הנמוכה שלהן בתוצאות מבחני הפסיכומטרי כדי להבין מייד שרבות מהן מוגבלות בשכלן.

במבחן התוצאה, הפרויקט “עם הפנים לקהילה” של עו”ס מוטק’ה וינטר נכשל, וכי ברבות השנים מספר הילדים שמורחקים מהבית רק גדל והולך, זאת גם על פי עדותה של פק”ס ראשית לחוק הנוער, הגברת חנה’לה סלוצקי אשר טוענת בעצמה כאן בדקה 07:00 בקישור הזה, כי יש עליה במספר הילדים המוצאים מהבית.

יתרה מכך, יש אף עליה במספר האימוצים הכפויים. על פי נתוני משרד הרווחה, בשנת 2012 נלקחו לאימוץ במשפחות זרות בישראל 114 ילדים (לא כולל אימוץ בין ארצי, אימוץ קרובים ומשפחות -חד מיניות), כאשר בין השנים 2004 -ל 2011 אומצו כ-100 ילדים בכל שנה בישראל.

ברגע שמשרד הרווחה מתעלם מגורם העוני, שהוא הגורם המרכזי לבעיות במשפחה, הוא מפספס בגדול את שיקום המשפחות והילדים. הוא לא משקיע בסיוע כלכלי למשפחה, וסיוע במציאת עבודה, אלא במקום זאת, מחייב את ההורים להגיע ל”שיחות” בטלות אצל עובדות הסעד. אף משפחה מעולם לא יצאה ממעגל העוני בשל ה”שיחות” הבטלות הללו, שמכניסות הרבה כסף לכיס של העו”ס ה”משוחחות”.

המפקחת על המועדוניות לשעבר, הגב’ דבורה מרחבי שהיא עובדת סוציאלית ממשרד החינוך, התריעה פעמים רבות כי לא קיים טיפול אינטנסיבי בקהילה, וכי משרד הרווחה משקיע כסף בכל מיני טיפולים רגשיים ו”שיחות” במקום להשקיע בילדים בחינוך ללמידה והישגים לימודיים.

בדיון הועדה לזכויות הילד שהתקיים בדצמבר 2013 בנושא הוצאת ילדים מהבית, התחמק יוס’לה סילמן משאלתה של אורלי לוי אבוקסיס שטענה כי הפתרונות בתוך הקהילה, לא רק שהם דלים, הם סוג של בייביסיטר שאין לו שום דבר ושום ערך נוסף, ואם כל ילד בפנימיה עולה למשלם המיסים כ-10,000 ₪ בחודש, אז יותר זול להשקיע במשפחה במקום לנתב אותו לפנימיה.

הפרויקט “עם הפנים לקהילה” הוכיח אם כן שהוא לא יותר מביטוי מכובס חסר תוכן, והקשר היחיד בינו לקהילה הוא בזה ששם הפרויקט מכיל את המילה ‘קהילה’.

לצורך פיתוח תכנית רחבת היקף בקהילה יש לגייס צוות מוחות חיצוני שיעשה כאן מהפכה מן היסוד, אך במקום זאת בחרה ועדת סילמן ליצור תילי תילים של ועדות ביורוקרטיות שיהוו כר נוח להתשת ההורים הסחוטים, ומתעלמת לחלוטין מפיתוח תכנית אב להקמת תשתית קהילתית רחבה.

זה לא מפליא שלסילמן ואנשי שלומו אין רצון לפתח תשתית שיקומית בקהילה, כי הרי כ-5 מיליארד שקל מוזרמים מדי שנה למסגרות ההשמה החוץ ביתיות מכספו של משלם המיסים הפראייר, והם מפרנסים אינסוף עובדי פנימיות, עובדות סוציאליות, וקבלני משנה אחרים.
לצורך המחשה, מרכזי החירום מקבלים כיום ממשלם המסים מדי חדש בחדשו על כל ילד שנמצא אצלם 16,350 ש”ח, וזה עוד לפני תרומות.
לכן, חיינדאלאך סלוצקיה צריכה לספק ילדים לפנימיות כדי למלא אותן, שהרי מפעילי הפנימיות זכו במכרזים, והספק שהוא משרד הרווחה מחוייב כלפי הזכיינים במכסת ילדים.

ועדת סילמן ממליצה להקנות לעובדת הסוציאלית סמכות על בתפקיד הסגן של אלוהים

הוועדה ממליצה אף לרמוס את חוק זכויות החולה ולהשמיד את חוק הגנת הפרט, ולחוקק חוק שבו הרשומות הרפואיות שלכם ושל ילדיכם תיחשפנה בפני פקידת סעד, כמו גם אבחונים פסיכולוגים או דידקטים או פסיכיאטריים שעשיתם לילדיכם, כל זאת ללא כל חתימה שלכם על ויתור סודיות וללא צו בית משפט. הן תוכלנה לקבל עליכם ועל ילדיכם את כל המידע החסוי מן הרופאים והפסיכולוגים גם אם הילד אינו בסיכון אלא רק אם קיימת ספקולציה שבעתיד הילד אולי יסבול מהתעללות או הזנחה.

בקצב הזה, חששנו כי בעתיד תהיה לעו”ס אף גישה לחשבון הבנק שלכם. הן תבדוקנה מה מצבכם הכלכלי, ועל מה אתם מוציאים כסף כדי לאבחן אם אתם יודעים לנהל תקציב או שמא אתם חולי נפש שקונים דברים מוזרים… ואל תגידו שלא התרענו!!