מדיניות פאשיסטית של השופט אייל אברהמי סגן נשיא בית דין לעבודה ירושלים – ב”ל 10728-09 הניני נ’ בטוח לאומי-סניף ירושלים נגד נפגעי המוסד לביטוח לאומי

כאשר הוקמה מערכת בתי הדין לעבודה, בתחילת שנות השבעים, הייתה התרגשות כללית.

הייתה תחושה כי המדינה מתייצבת להגנת תושביה.

פרנסי הציבור הבינו כי לעובד העמל מבוקר עד ערב ובקושי מוציא את לחמו, אין סיכוי לזכות בצדק במערכות המשפט הרגילות. צדק עולה כסף ואיך יתמודד העובד אל מול המשאבים הכספיים של מי שחומס את זכויותיו?

הם ביקשו לפיכך לבנות מערכת משפטית אמפטית יותר לעובד ולאזרח הקטן.

לא בכדי, מי שיפתח את חוק בתי הדין לעבודה, ימצא שם, כאילו חקוק בסלע, את המשפט: “בית הדין לעבודה יפעל בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק”.

המקרה של פועל הניקיון עזאם אניני יעיד מה ערך יש למשפט זה בתוך כתלי בית הדין לעבודה, כיום, 40 שנה לאחר הקמתו.

אניני כאמור הוא פועל ניקיון. הוא מה שקרוי עובד קבלן ב”קבוצת שירותי שלמה לניקיון“. אניני עובד, כמו בימי הביניים, מצאת החמה עד כלות הנשמה, למעלה מ- 14 שעות ביום.

באחד הימים, חטף אניני התקף לב. הדבר קרה במקום עבודתו.

בבוקרו של יום המקרה, פנה אניני למשרדי הקבלן. אניני ביקש את השכר שהובטח לו עבור החודשיים שחלפו.

הראיס, גוזר הקופון שהביא אותו לעבודה, כך טען, הונה אותו ולא העביר לו את מלוא השכר. במשרדי הקבלן השיבו את פניו ריקם. אניני לא ידע את נפשו מרוב זעם, אבל הוא נותר נאמן לעבודתו. לכן חזר לעבוד והמשיך עד שכעסו הכריע אותו מבפנים. הוא חש כאבים בחזה. ממקום עבודתו הובהל לבית החולים. הרופאים אבחנו כי לקה באוטם שריר הלב.

אניני פנה למוסד ביטוח הלאומי וביקש להיות מוכר כנפגע עבודה.

המוסד, כמה לא מפתיע, סירב להכיר בו.

אניני פנה לבית הדין לעבודה, אותו מוסד האמור כאמור לעשות “משפט צדק”.

בבית הדין, זו אחת המכשלות הקשות הקיימות בו, העובד אינו רשאי להביא חוות דעת רפואית משלו כדי להוכיח כי עבודתו גרמה למחלתו. הוא צריך לבקש מהשופטים כי ימנו לו מומחה רפואי ולקוות כי המומחה הממונה ינהג עמו ביושר.

מדוע זו מכשלה? כי אם השופטים מסרבים למנות מומחה רפואי, המבוטח מפסיד את זכויותיו מבלי שיתקיים משפט לגופו של עניין. מכשלה זו לא רשומה בחוק. היא פרי יצירתם של שופטי בית הדין לעבודה לדורותיהם.

אנא, ביקש אניני מהשופט אייל אברהמי ומשני נציגי הציבור קובי משה וענר יהושע, שישבו בדינו, מנו לי רופא מומחה לב, שיקבע אם לתנאי עבודתי הייתה השפעה על גרימת התקף הלב.

זה לא כל כך פשוט, הסבירו לו השופטים. אנחנו לא ממהרים למנות רופא מומחה. תביא לנו קודם כל ראיות כי בעבודה התרחש אירוע חריג המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר.

“בהעדר אירוע חריג בחיי העבודה”, המשיכו השופטים, בלשון פיוטית, “מה נשתנה? מה לי יום מיומיים? מדוע יראו את האוטם הזה כתאונת עבודה שעה שבעבודה לא קרה מאומה?”.

ומה היה קורה אם הייתי מת מהתקף הלב, איך הייתי מוכיח אירוע חריג?

“אפילו נמצא אדם ללא רוח חיים, במקום עבודתו”, השיבו השופטים המלומדים, “הנטל להוכיח אירוע חריג מוטל כולו, על שכמו של המבוטח”.

אניני הביא הוכחות על השעות בהן עבד בכל יום וגם ביום שקדם להתקף הלב. האם אין בשעות ארוכות אלה אירוע חריג, הקשה אניני, הרי עבדתי יותר מ- 14 שעות.

זה נכון, השיבו השופטים, אבל אתה בעצמך העדת כי כך עבדת כל יום. מבחינתך אין שום דבר חריג בשעות עבודה אינסופיות.

אולי אפשר לראות בעבודתי דבר חריג, אם משווים את תנאיה לתנאים של עבודות אחרות?

אכן, הודו השופטים לאחר ששמעו עדויות על תנאי עבודתו של אניני, “מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות ובעבודה פיזית לא קלה”, אבל, הם הסבירו לאניני, את החריגות אנחנו לא בודקים ביחס לעבודות אחרות. לא משווים בין עבודה לעבודה.

אולי אפשר לראות בעובדה שלא שילמו לי את שכרי אירוע חריג, תהה אניני.

נכון שלא שילמו לך את מה שמגיע לך, השיבו השופטים, “אין ספק שעניין זה יוצר לחץ מסוים. אך אתה הרי רגיל לכך שלא משלמים לך. מבחינתך אין פה כל דבר חריג”.

לסיכום, כפי שהגולש הנבון כבר הבין, שלושת השופטים לא הסכימו למנות רופא מומחה, שיקבע אם תנאי עבודתו של אניני הם אלה שגרמו לו התקף לב.

אניני שולח לביתו בלא כלום. ואני חושב שלא רק אניני שולח לביתו. גם הצדק. מתבייש ועוטה כלימה.

פסק הדין:

1.     לפנינו תביעה להכיר באירוע לב שאירע לתובע ביום 14.4.08 (להלן: האירוע), כתאונת עבודה. הנתבע דחה את התביעה, וטען כי לא אירע לתובע אירוע חריג המהווה תאונת עבודה ואירוע הלב בו לקה ביום 14.4.08, בא לו בשל מצבו הבריאותי הבסיסי, כאשר השפעת העבודה, אם היתה בכלל, קטנה מהשפעת הסיכון האישי של התובע. לפיכך, טען הנתבע, יש לדחות את התביעה כבר בשלב זה אף מבלי למנות מומחה רפואי.

2.     לטענת התובע קודם ליום האירוע עבד קשה מאוד בעבודות ניקיון בהם הוא עובד. התובע תיאר כיצד הועבר מאתר לאתר וכיצד התבקש לעשות עבודות שונות בתחום הניקיון. הוא עבד, יום קודם לאירוע מהשעה 8.00 עד השעה 22.30. ביום האירוע עצמו פנה למשרדי החברה שמטעמם עבד, קבוצת שירותי שלמה לניקיון בפניהם טען כי לא קיבל את מלוא השכר לו היה זכאי עבור חודשים פברואר ומרץ.  לטענתו מי שהביא אותו לעבודה (הראיס) הונה אותו ולא העביר לו את מלוא השכר לו הוא היה זכאי. לנוכח זאת ביום האירוע פנה למשרדי החברה כאמור וביקש לקבל את השכר אך הושב ריקם. הוא חזר לעבודה וכמה שעות לאחר מכן חש כאבים בחזה הובהל לבית החולים ונמצא שלקה באוטם שריר הלב.  נציין כי בא כוחו בסיכומיו טען שענין השכר אינו ענין מהותי אלא מהווה רק רקע לאירוע החריג. את יהבו הוא שם על חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק הואיל והאירוע אירע במהלך עבודתו של התובע.  נציין כי ענין נוסף שעלה הינו חשיפה של התובע לחומרי ניקיון (חומרים כימיים) שאולי היו גורם לאירוע. ענין זה לא התברר כדבעי.

3.     לטענת הנתבע לא הוכחה תשתית ראיתיית מספקת לצורך מינוי מומחה רפואי. הליקוי ממנו סובל התובע אירע לו בשל מצבו הבריאותי הבסיסי ואין קשר סיבתי רפואי בינו לבין עבודתו. בכל אופן לא קמה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 הואיל ולא הוכח כי היה אירוע חריג ביום בו אירע לתובע האוטם או בסמוך לו.

4.     הוגשו לנו מסמכים רפואיים כמו גם חקירות שנערכו לתובע כמו גם טופס התביעה לדמי פגיעה. התובע העיד ולאחר עדותו סיכמו הצדדים בעל פה.

5.     ההלכה היא, כי בשלב הראשון של בירור תובענה שעניינה אוטם שריר הלב, על המבוטח להביא ‘ראשית ראיה’, שארע בעבודה אירוע שניתן לראותו כקשור סיבתית לבוא האוטם, הווי אומר: אירוע חריג ‘המסביר’ את בוא האוטם במועד זה ולא באחר. שכן, בהעדר אירוע חריג בחיי העבודה אין תשובה לשאלות כגון: ‘מה נשתנה’, מה לי יום מיומיים’ ומדוע יראו את האוטם הזה כתאונת עבודה (‘עקב העבודה’) שעה שבעבודה לא קרה מאומה?”, דב”ע מו/0-139 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי פד”ע יח’, 315, 331, וכן דב”ע נד/0-224 י. גליקסמן נגד המל”ל (לא פורסם) עבודה ועו”ד כרך א (2) 592. השאלה היא אפוא האם הוכח על ידי התובע “אירוע חריג” בעבודתו ביום הארוע או בסמוך מאוד לו.

6.     הפסיקה קבעה כי כדי שתוכר: “חזקת הסיבתיות” יש להוכיח בראש ובראשונה, כי תאונה אמנם ארעה. נטל ההוכחה בענין זה, אפילו נמצא אדם ללא רוח חיים, במקום עבודתו מוטל כולו, על שכמו של התובע. בדב”ע נג/0-153 פראג’ עווד ג’אבר נגד המוסד לביטוח לאומי, פד”ע כ”ז 50, נקבע כי תאונה מורכבת משני יסודות חיוניים: גורם או מחולל מחד גיסא, ונזק או פגיעה מאידך גיסא. רק לאחר שהוכחה התאונה על שני יסודותיה ניתן להכנס לפתחה של ההקלה הקבועה בסעיף 83 לחוק הנדון.

7.     בהוכחת האירוע יש ליחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי נסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים (דב”ע מב/0-160 אבו ערב עלי נ. המל”ל פד”ע טו עמ’ 281) שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית חולים ימסור את העבודות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב”ע מט/0-23 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון הירשהורן פד”ע כ’ עמ’ 349). כעולה מהתיעוד הרפואי סבל התובע כשנתיים לפני האירוע הנוכחי מכאבים בחזה שבעקבותיהם עבר צינתור בו נמצא חסימה חלקית. התובע לא קשר בתלונתו בפני הרופא את הכאבים בחזה עם עבודתו באותו יום או ביום קודם.

8.     בפסיקה נקבע כי מתח, התרגזויות, ויכוחים ואירועים לא נעימים שהם חלק מעבודתו הרגילה של מבוטח, אינם בגדר “אירוע חריג” או “תאונה”, שניתן לקשור להופעת אוטם, וראה דב”ע נד/0-119 משה מורדוביץ נגד המוסד לביטוח לאומי עבודה ועו”ד כרך א (2) 630. וכן בדב”ע מו/0-139 הנ”ל.

        הלכה היא, כי: “מתח נפשי ותנאי עבודה קשים המשתרעים על פני תקופה ארוכה, אף של          שבועות, אינם מביאים לקשר הסיבתי בין העבודה לבין האוטם, כדי לקיים את התנאי ‘עקב             העבודה’ שבהגדרת ‘תאונת עבודה’ שבחוק“, דב”ע שן/0-42, מישורי – המוסד לביטוח לאומי          פד”ע כ”א, 438,436. וראה גם: דב”ע לא/0-5, ושדי – המוסד לביטוח לאומי פד”ע ב, 200;     דב”ע שם/0-96 המוסד לביטוח לאומי – וייל פד”ע י”ב, 225; דב”ע לה/0-60 יצחקי –         המוסד לביטוח לאומי פד”ע ז, 232; דב”ע מב/0-30 שמואלי – המוסד לביטוח לאומי פד”ע             י”ד, 67.

9.         באשר לעבודה יום קודם לכן הרי שהתובע טען כי שעות עבודתו הרגילות היו מ 8.00 עד 22.00 (נ/1 עמ’ 2 ש’ 5, פרוט’ עמ’ 2 ש’ 19,26 ). לנוכח זאת ברור כי לא עבד ביום שקודם ליום התאונה באופן שונה משמעותית מהעבודה הרגילה. מדובר בעבודות ניקיון שארכו שעות רבות. אף אם מדובר בעבודה פיזית לא קלה לא הוכח אירוע חריג.

            באשר לאי תשלום השכר הרי שענין זה, כך טען ב”כ התובע אינו מהותי. בכל אופן מדובר באי תשלום מלוא השכר עבור החודשים פברואר ומרץ. התובע פנה לחברה לא נאמר לו כי לא יקבל השכר. אכן נכון כי דרישתו לקבל השכר לאלתר לא נענתה. אין ספק שענין זה יוצר לחץ מסוים. אך אין מדובר בלחץ חריג וכאמור אי תשלום השכר היה כבר ימים רבים לפני אותו יום. התובע לא תיאר ויכוחים חריגים שהיו עם נציג החברה באותו יום. מטבע הדברים ביחסי עבודה יש מתחים אך אין במה שתיאר התובע כדי להקים תשתית ראייתית מספקת למינוי מומחה כאמור.

10.        לנוכח כל האמור אנו קובעים כי התובע לא הניח תשתית ראייתית מספקת, כנדרש בשלב זה, לצורך מינוי מומחה רפואי. לפיכך דין תביעתו להדחות כבר בשלב זה מבלי למנות מומחה יועץ רפואי.

11.        סוף דבר – התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום,  כא אייר תשע”א, 25 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=VivaJM7nZ4w]