השופטת חנה בן עמי מרצה על תופעת העבריינות בקרב עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה

במסגרת ועידת הציבור לביקורת על דרכי הפעולה של פקידות הסעד, מיסודה של הקואליציה למען הילדים והמשפחה, שהתקיימה בנמל תל אביב, 29 אוקטובר 2013, הרצתה כבוד השופטת המחוזית בדימוס חנה בן-עמי על תופעת העבריינות בקרב עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה.

להלן חלק מדבריה של השופטת (בתחתית המאמר מובא הנאום המלא בסרטון):

"מאד קל לסווג את האנשים הפגועים האלה כאנשים סהרוריים ואלימים, וממילא לקפוץ למסקנה כי אין לייחס משקל לדבריהם.
בכך אינני אומרת כי כשאדם שרוי במצוקה קשה, והדברים שהוא אומר אינם מצטיינים בנחמדות וברוגע, יש לתייג אותו כאדם אלים, ולהתעלם מטענותיו לגופן. נכון שחשוב להיות נחמד ולדבר בנימוס, אך תפקידם של אלו שעושים במלאכה, להתייחס לעיקר. אם מישהו מבצע עבירה, יש להעמידו לדין, אך לא יכול להיות שמי שסגנונו אינו מוצא חן בעיני פקיד סעד, יתוייג כ"מסוכן", ויישללו ממנו זכויות יסוד, כמו למשל, ימנעו ממנו בפועל לראות את ילדיו.
תפקידם של עובדי ציבור שמקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, להכיל את אלו שמרגישים שנגרם להם עוול, שנגזל מהם היקר להם מכל, והעיקר, בטרם קפיצה למסקנות, יש לאסוף נתונים, לבדוק את העובדות לאשורן, וללא משוא פנים ושיקולים זרים, ולהביא בפני בית המשפט תמונה אמיתית של הממצאים אליהם הגיעו אחרי חקירה ובדיקה את הלבטים, את מכלול הדעות, ואת המסקנות המנומקות. גם אז, מלאכת ההכרעה היא של השופט וההמלצה (של פקידת הסעד) צריכה להשאר בגדר המלצה בלבד."

תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט, התסקיר זה לא טיוטא של פסק דין

"תפקידו של התסקיר הוא לתת לשופט מידע אמיתי, אובייקטיבי, מהימן ושלם. התסקיר צריך להציג עובדות. התסקיר זה לא טיוטא של פסק דין.
השופט צריך לשקול שיקולים רחבים, ולהגיע למסקנה שהוא יגיע אליה.
תפקידו של פקיד הסעד איננו לכתוב פסק דין לשופט, בוודאי לא להיות המוציא לפועל של פסק הדין.
הוא בסך הכל, צריך להביא נתונים, צריך להביא עובדות, וצריך לאפשר לשופט לראות את התמונה בכללותה."

השופטים נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים להם על ידי פקידות הסעד

"לצערי, מאז שהדברים האלה נכתבו, המצב לא השתפר. על השופטים מוטל עומס אדיר, וכשיש פקיד סעד שמתוקף החוק, כך נראה, יכול להקל עליהם את העבודה, וכשמדובר באיש ציבור מקצועי ולכאורה נייטרלי, הם נוטים לסמוך על התסקירים המוגשים על ידו, וממילא זונחים במשהו את החובה המוטלת עליהם, להגיע למסקנה שלהם, לאחר בדיקת מכלול הראיות והטענות, ואיזון בין הדברים."

פקידי סעד אינם נחקרים בחקירה נגדית בבית משפט. הדברים (של פקיד הסעד) נלקחים כתורה למשה מסיני

"יתר על כן, כשיש תביעת נזיקין שעניינה כסף, ומומחה רפואי נותן חוות דעת, ומציין שאחוז הנכות של אדם מסויים הוא כזה או אחר. אותו מומחה מוזמן לעלות על דוכן העדים, הוא נחקר בחקירה נגדית, ולא מניחים לו עד שבודקים כל משפט וכל טענה שלו.

כשמדובר בעובד סוציאלי שנותן תסקיר, למרבה הצער, לא ניתן לצדדים לחקור את פקיד הסעד.
הדברים (של פקיד הסעד) נלקחים כתורה למשה מסיני. על זה מסתמכים, ועל זה בונים תוצאות, שבעצם התוצאה שלהם יכולה להוות נזק, לא רק לקטין, אלא לכל המערכת המשפחתית שבתוכה הוא גדל.

זה לא סוד שלפקידי סעד אין מיומנויות של חקירה, ובדיקת מהימנות הדברים המושמעים באזניהם.
ולמרבה הצער, גם כאשר לא קיימת אצלם אג'נדה כזו או אחרת, נטיית ליבם היא להתרשם מן הצד החיצוני של בעל הדין העומד בפניהם, ממתק שפתיו, מהחיוך שלו, מהאחריות שהוא לוקח על עצמו. מהבעת חרטה על מעשיו,ולא פעם ההתייחסות שלו לפקיד הסעד שבפניו הוא עומד, מנחמדותו ומהכושר שלו להרשים את פקיד הסעד."

פקידות הסעד כותבות תסקירים המתבססים על דעות קדומות

"מהתיקים שבהם דנתי, והם לא מעטים. ההתרשמות שלי, שכשמדובר בפקיד סעד, גם בהנחה שמדובר באנשי מקצוע מוכשרים בתחומם, לא זאת שאין להם הכלים או המיומנויות הדרושים לצורך חקירה ובדיקת הראיות, אלא שגם במיומנויות שיש להן, הן לא עושות שימוש מושכל, אלא ההתרשמות שלהן בנושאים מסויימים.

מלכתחילה הן מגיעות עם נטיות לב, ועם דעות קדומות, ולמרבה הצער, נוכח הכח שניתן בידיהן, הן ע"י המחוקק והן ע"י השופט, הם רואים את העמדה שלהן, שכאמור היא פרי של עמדות ראשוניות מוטות, ובדיקה לא מיומנת את השורה האחרונה, את פסק הדין אליו יש להוביל את השופט.
ובסופו של יום, להכתיב לו את עמדתן, ובמקרים שאותם הם רואים מתאימים, לא להשאיר לשופט ברירה, אלא להגיע ליעד, לשם הם מובילים אותו."

ביצוע נתק מכוון של הילד מהוריו, כדי ליצור תשתית להכרזתו כבר אימוץ

"כאשר מוציאים ילד מהבית והם מעוניינים להעבירו להליך של אימוץ למשל, מחזיקים אותו בבית מעבר, רחוק מאד מהבית של ההורים, לא מאפשרים ביקורים. מציירים דמות דמונית, בסופו של יום, כעבור שנים, כשמגישים בסופו של דבר בקשה להכרזת הילד בר אימוץ, אפילו אם השופט מגיע למסקנה,
שמלכתחילה לא היה מקום להוציא את הילד הזה מהבית, הילד הזה כבר שנתיים לא היה בבית, כל המערכת כבר השתנתה, הוא כבר גדל בבית של משפחה אחרת.

אומר השופט לעצמו: נכון, מלכתחילה לא היה צריך להוציא את הילד מהבית, אבל עכשיו אני לא יודע אם זה טוב להחזיר אותו. האם טובתו שאני אחזיר אותו, כי הנסיבות השתנו. ילד זה לא חפץ, זה לא עציץ, לא מניחים אותו ומשקים אותו ומסיימים בזה את הפעולה. ילד גדל, והוא גדל בנסיבות מסויימות ובמערכות מסויימות, אחרי שנתיים כבר אין טעם להחזיר את המצב לקדמותו, זה לא יהיה לטובת אף אחד מן הצדדים…"

במקרים רבים, התסקירים של העובדות הסוציאליות, מהווים אבן נגף בדרכו של השופט להגיע לחקר האמת

"למרבה הצער, התרשמותי היא, כי במקרים רבים עמדות העובדים הסוציאליים, והתסקירים המוגשים על ידם, לא רק שאינם עוזרים לבית המשפט להגיע לחקר האמת, אלא שהם מהווים אבן נגף בדרכו של השופט להגיע לחקר האמת.

ההנחה שלי היתה שכשמוגשת בקשה להכריז על קטין בר אימוץ, נעשה הדבר לאחר שכל פרט נבדק לגופו, ושנשות המקצוע החתומות על הבקשה והתסקירים, הגיעו למסקנה שהצעד הדרסטי כל כך שהן מבקשות – קריעת ילד מחיק משפחתו הביולוגית, הינו הצעד ההכרחי בנסיבות הענין.

לצערי, עד מהרה נוכחתי שלא כך הם פני הדברים.פעם אחר פעם נדהמתי לגלות, כי לפקידות הסעד יש ענין בתוצאה שאליה הן חותרות, ולצורך זה כמעט כל דרך כשרה בעיניהן. החל מהנתק שהן יוצרות בין הקטין למשפחתו, אחזקתו בבית מעבר המרוחק ממקום מגורי ההורה, השמת מגבלות על דרכו של ההורה לקיים ביקורים.

כשלוקחים ילד ומרחיקים אותו מנצרת לירושלים, מגבילים את ההורה לביקור של שעה בחודש, ואז כשהוא מאחר בחצי שעה באוטובוסים, ובדרכים הקשות שהוא צריך בהן להגיע, אומרים לו: "סליחה איחרת, הילד כבר לא יכול לראות אותך…", ושולחים אותו חזרה לביתו.
ואם חס וחלילה, הוא פעם אחת איננו מסוגל להגיע, כי חלה איזו תקלה, אז מייד פונים לבית המשפט ואומרים "שההורה אינו מעוניין בילד…הנה עובדה שהוא לא הגיע…"

שיבוש הליכי משפט: מקרים של מצג שווא, העלמת מסמכים, העברת מידע מוטעה לשופט ובזיון בית משפט

"יתר על כן, נתקלתי במקרים של הצגת מצג לא אמיתי בפני בית המשפט. העלמת מסמכים מעיני בית המשפט, העברת מידע מוטעה לצדדים, אפילו בהתייחס להחלטות כתובות, ותקצר היריעה…
אני רוצה להתייחס לשני מקרים, שבהם ההתרשמות שלי היתה כל כך קשה מדרך פעולתן של פקידות הסעד.

אמנם לקראת סוף הדיון הבהרתי שלדעתי יש מקום לבדוק את האפשרות להחזיר את הילדים למשפחתם.
הוספתי שלאחר הנתק הממושך ובנסיבות שנוצרו, יש מקום לעשות זאת בהדרגה, תחת פיקוח וליווי צמוד.
התשובה החד משמעית של פקידות הסעד היתה: שאם בדעתי להחזיר את הילדים לרשות האם או ההורים, הן לא ישתפו פעולה! (בזיון בית משפט).
חשבתי כי אם הן סבורות שטובת הילד מחייבת אחרת, הן תעמודנה על מתן פסק דין עליו יוכלו לערער, או יאפשרו החזרת הילדים תחת פיקוח כדי להגן עליהם מהבית "המסוכן", ממנו חששו כל כך כשהוציאו אותם, אבל שום דבר מאלו לא קרה, וכך הוחזרו הילדים למשפחותיהם, כשהשאלה שליוותה אותי לאורך זמן היתה:
אם אמנם באיזשהו שלב באמת הן שקלו את טובת הילדים, כשלעצמי סברתי כי הילדים הוחזרו לאלתר כדי למנוע כתיבת פסקי דין שיפרטו את המצב. כדי שקלונם (של פקידי הסעד) לא יתגלה ברבים.

למרות שלא נזקקתי לכתוב פסק דין, כי הילדים הוחזרו בהסכמה של פקידות הסעד, טרחתי וכתבתי פסקי דין מפורטים, וטרחתי להעביר את זה ליועץ המשפטי לממשלה, כמו גם לנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שהיה אמור להוות ערכאת ערעור על פסקי דין של בתי המשפט למשפחה.
נשיא בית המשפט השיב לי במלים אלו:
"קראתי את פסקי הדין בעיון רב ובהתרגשות מרובה, ונראה לי כי היטבת להאיר בפסקי הדין את כל הזוויות הראויות להארה. נראה לי גם שפסקי הדין הללו מצביעים על מידה רבה של אומץ לב שיפוטי ועל כך את ראויה למלוא ההערכה."

אני לא סבורה שצריך אומץ לב שיפוטי כדי לכתוב פסק דין. תפקידו של השופט לראות, להאזין, להיות רגיש ולהגיע לתוצאה הנכונה ללא משוא פנים. בשביל זה לא צריך אומץ. בשביל זה צריך יושר לב, ורצון לבדוק את הדברים לגופם."

התנהלות פקידות הסעד גובלות בפלילים

עוד ציינה השופטת כי התנהלות עובדות סוציאליות ממשרד הרווחה גובלת בפלילים.
להלן חלק מן העבירות המבוצעות על ידן:

עבירות של סחיטה ואיומים על מומחים והדחת עדים

המומחים של משרד הרווחה, שמעידים בבית משפט, מקבלים את שכרם ממשרד הרווחה, ולכן, הם תופרים לרוב, חוות דעת על פי דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו, כי אם לא יישר עימן קו, תקופח פרנסתו.

העברת דיסאינפורמציה למשפחות אומנה עם אופק לאימוץ

פקידות סעד משקרות למשפחת האומנה אצלה נמצא הילד ונוטעות בה תקוות שווא, זאת באומרן למשפחה כי הילד יגיע לאימוץ, למרות שכלל לא ניתן פסק דין בנושא. כל זאת, בניגוד לכללי האתיקה.

הפרת חסיון בניגוד לחוק

עבירות מידע חסוי ומסווג לגורמים שונים, בכלל זה, העברת מסמכים חסויים. כל זאת, בניגוד לחוק המחייב אותן לחסיון.

בזיון בית משפט

אינן משתפות פעולה עם השופט, ומבזות את בית המשפט. מתעלמות מקביעותיה של השופטת, שהן עבורן בבחינת אות מתה.

חטיפת ילדים בחסות פרצות החוק, תוך שימוש לרעה בכח המשרה

ילדים מוחזקים בני ערובה במתקני כליאה של משרד הרווחה. כל זאת בחסות פרצות בחוק.
את מהלך החטיפה הן מפעילות תוך שימוש לרעה בכח המשרה, ובכח הרב שנתן להן המחוקק.

פועלות בניגוד לאמנת זכויות האדם של האו"ם

מתנהלות כמו במשטרים טוטאליטריים, ופועלות בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות אדם, הקובעת כי זכותו של כל אדם להליך משפטי הוגן.
מנסות למנוע זכות יסוד זו של ההורים להשתתף בדיונים משפטיים הנוגעים לילדיהם. מסתירות את חומר הראיות מפני ההורים.

מניפולטיביות ומוציאות דיבה על הורים

ממציאות סיפורי מעשיות על ההורים. הבדיה המפורסמת, השגורה, והאהובה ביותר בפי עובדות סוציאליות היא – "ההורים אלימים",
כל זאת תוך שימוש במלים גבוהות וסופרלטיבים, על מנת להפעיל הליך שכנוע פסיכולוגי על השופט.

סחר בילדים לאימוץ

יוצרות מעגל שמוביל לאימוץ כפוי. מסרבות לפיתוח תכנית טיפול מתאימה של תמיכה בקהילה, כי תכניות טיפול כאלו יקטינו את מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות שמבקשות לאמץ ילדים. נוקטות סחבת משפטית על מנת להתיש את ההורים

שיבוש הליכי משפט, העלמת ראיות, ופגיעה בסמכותו של השופט

מעלימות מסמכים משפטיים, לעיתים בתואנה המעוררת גיחוך שהיא: "חסוי מפני שופט…"

פגיעה והתעללות בילדים חסרי ישע

העבירה החמורה ביותר של פקידות הסעד היא התעללות נפשית קשה, והזנחה רגשית, זאת באמצעות ניתוק אכזרי מהוריהם, וכליאתם בבתי מעבר למשך תקופה ארוכה. עבירה זו נובעת בראש וראשונה מכך שהן מתייחסות לילדים חסרי ישע כאל חפצים דוממים, שאפשר לאפסן אותם לתקופה ארוכה בבוידם, ואז לשלוף אותם בעיתוי המתאים, ולשנע אותם ליעד אחר.

כך מעידה העובדת הסוציאלית על ההידרדרות שחלה במצבם של ילדים, בשל השהות בבית המעבר:
"במשך התקופה הארוכה שהילדים היו בבית המעבר, בלא שהיתה להם הזדמנות לפגוש את אמא להם, חלה הדרדרות במצב הילדים הגדולים במיוחד. במיוחד במצבו של הגדול. בן 5 וחצי, ילד חכם, אינטליגנט. מבחינה רגשית נמצא בייאוש טוטאלי. סימני דכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו. מצבים שבהם נמצא בהשתוללות גמורה. הסכנה הן כלפי עצמו והן כלפי ילדים. כשלא משתולל, יש התכנסות בתוך עצמו. עיניו בוהות ועצובות.עד הזמן האחרון נאחז במטפל האישי שלו. לאחרונה נחבל ופוגע בקשרים אותו מטפל. מקלל ויורק."

ומסיימת השופטת בדבריה:
"לצערי, שום דבר לא תוקן מאז, ואנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו, כשפקידות הסעד צוברות כח.
בטוחות שעמדתן היא בעצם פסק הדין שעל השופט לחתום עליו".

גילוי נאות:
אותן עובדות סוציאליות עברייניות, המשיכו לעבוד במשרד הרווחה כרגיל, ולא הועמדו לדין פלילי ו/או אזרחי, זאת בשל מסגרת מדיניות טיוח של משרד הרווחה, שהיא דבר שבשגרה.

הקליקו כאן לפסק הדין המלא של חנה בן עמי.