אסף זגורי: זכותה של האישה לבגוד בבעל, ללדת ילדים ולחייב את הבעל הנבגד במזונות ומדור תה”ס 63177-03-1 תמ”ש 2484-08-15

איש מגיש כנגד גרושתו תביעה נזיקית בטענה, כי הטעתה אותו לסבור שאחד מהילדים שהיו רשומים על שמו הוא בנו בעוד שהוא בנו של אחר. התביעה נענית בחיוב במסגרת פסק דין של בית משפט זה והאיש עותר מאוחר יותר, בתביעה נפרדת, לביטול הסכם הגירושין שנערך ביניהם לפני 14 שנים. האם חל העיקרון של מעשה בית-דין? האם דין התביעה להיענות בחיוב?

א.         התביעות

1. התובעת (להלן: “האשה”) הגישה ביום 30.3.15 תובענה למתן הוראות בתמ”ש 63177-03-15 בגדרה עתרה לחייב  את הנתבע (להלן: “האיש”)  לחתום על כל המסמכים הנחוצים  לשם העברת הזכויות בדירה ברחוב ***  בעיר ***  על שמה מכח הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ביום 7.1.02 ואושר על ידי בית משפט זה ביום 11.11.02 (להלן: “התביעה לאכיפת ההסכם“).

2. האיש הגיש ביום 2.8.15 תביעה לביטול חלק מהסכם הגירושין וזאת בתמ”ש 2484-08-15 ועתר לבטל כל החיובים בהסכם הנוגעים למזונות הילד אשר נמצא שהוא אינו בנו הביולוגי וכן לבטל את החלק בהסכם הגירושין בו הוא הסכים לוותר על זכויותיו בדירת המגורים (להלן :“התביעה לביטול ההסכם”).

ב.         רקע עובדתי בתמצית

 

3. הצדדים הינם בני זוג (לשעבר) מעורבים כאשר האיש יהודי והאשה חסרת דת והם נישאו בנישואין אזרחיים ביום 16.2.1990 ומנישואיהם נולד להם בן בשם פלוני ביום 29.8.1990 שהוא כיום בגיר. בנוסף במהלך הנישואין נולד לאשה בן בשם אלמוני, יליד 17.5.00 אך התברר במסגרת תמ”ש 18492-11-12 לאחר ביצוע בדיקה גנטית, כי האיש אינו אביו של קטין זה אלא אדם אחר שהוא בן זוגה הנוכחי של האשה ועל כן ניתן פסק דין לאבהות ביום 26.8.13 המצהיר על בן זוגה הנוכחי של האשה מר פלמוני כאביו הביולוגי של הקטין אלמוני.

4. ביום 7.1.2002 ערכו הצדדים הסכם כולל להתרת נישואין, איזון משאבים, משמורת ומזונות כאשר נכון לאותו זמן הקטין אלמוני היה רשום תחת אבהותו של האיש והצדדים חלוקים האם הוא ידע לבטח כי אין מדובר בבנו אם לאו. מכל מקום אין חולק שבמסגרת הסכם הגירושין, התייחסו הצדדים לשני הילדים כילדים משותפים והסדירו את עניין מזונותיהם ומשמורתם כאשר ביחס לדירה המשותפת הסכימו, כי זו תעבור להיות בבעלות הילדים של האישה תוך שהיא זו שתישא לבדה בכל עלויות הלוואת המשכנתא. כן נקבע, כי תכולת הדירה תהיה שייכת לאשה ורכב משותף מסוג * שנת 1998 יהיה בבעלותו המלאה של האיש. עוד נקבע, כי האשה תישא לבדה בהלוואה שנטלה מסל הקליטה ללא חבות של האיש.

5. האיש הגיש תביעה נזיקית כנגד האשה בתמ”ש 14907-12-13 בה עתר לחייב אותה בפיצוי בסך 440,000 ₪ בשל העובדה שנהגה כלפיו ברשלנות ובתרמית ובתחבולה הואיל ושידלה אותו לחתום במרמה על הסכם הגירושין תוך שצוין בו, כי הקטין אלמוני הוא בנו (סעיף 13 לכתב התביעה הנזיקית – (להלן “התביעה הנזיקית“)). במסגרת אותה תביעה, טען האיש, כי נגרמו לו נזקים במשך 13 שנים בעקבות העוולות של האשה כלפיו וביניהן תשלום מזונות. זה המקום לציין כי האיש בחר שלא לעתור לפיצוי או לביטול הסכם הגירושין במסגרת התביעה הנזיקית. התביעה הנזיקית נדונה בפני מותב זה ונתקבלה בחיוב באופן חלקי בלבד תוך שנקבעו הקביעות העובדתיות והמשפטיות להלן:

5.1   כבר ביום חתימת הסכם הגירושין בין הצדדים לא היה בקרבו של האיש ביטחון מוחלט וודאי, כי הקטין אלמוני הינו אכן בנו שלו הואיל ומאז לידתו הוא הודה, כי היו ספקות שהוא בנו (ראה סעיף 24.1 בעמוד 8 לפסק הדין בתמ”ש 14907-12-13). בית המשפט אף התקשה לקבל טענות האיש שתוצאות תביעת האבהות היוו הלם מבחינתו (ראה עמוד 9 לפסק הדין). יש לציין, כי בעת עזיבת האיש את דירת הצדדים הרי שהדבר אירע לאחר שהאיש עצמו טען, כי “תפס” את האשה עם בן זוגה כמי שמקיימים יחסים משותפים. האיש ידע שמי שהלך לבדיקות היריון לפני לידת הקטין אלמוני היה בן הזוג הנוכחי ולא הוא, הוא הדין למי שפנה לטיפת חלב כאשר הקטין נולד ועל כן נקבע בפסק הדין כי האיש כבר בעת עריכת הסכם הגירושין לא היה משוכנע בכך שהקטין אלמוני הוא בנו ב-100% (פיסקה 24 שורה 8 לפסק הדין).

5.2   בכל הנוגע לתשלומי המזונות בגין הקטין אלמוני, על פי הסכם הגירושין, נתקבלה גרסת האיש באופן חלקי תוך שנקבע שהוא שילם מזונות בסך 6,000 ₪ בשנים 2011 – 2012 אותם על האשה להשיב לו.

5.3   בסופו של יום, נתקבלה תביעת האיש באופן חלקי תוך ייחוס לו אשם תורם בהיקף של 50% ובית המשפט חייב האשה לפצותו בסך כולל של 44,000 ₪.

6. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ניתנה הכרעה על דרך הפשרה על פי סעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט וסכום הפיצוי הוגדל ל-63,750 ₪ תוך שנקבע שלאיש אשם תורם בשיעור של 15% ולא בשיעור של 50% כפי שנקבע בפסק דיני (ראה פסק הדין בעמ”ש (נצ’) 42662-10-14 מיום 16.6.15).

7. שני הצדדים מנהלים הליכי הוצל”פ בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה: האיש פנה ללשכת ההוצאה לפועל לבצע את פסק הדין שניתן בתביעה הנזיקית כספית כנגד האשה ואילו האשה עתרה לבצע את חיובי המזונות שהאיש חב לה לפי הסכם הגירושין.

8. כל הניסיונות של בית המשפט להביא את הצדדים להסכמות ולפשרה כוללת במכלול ההליכים ונסיונות שכאלה היו מהרגע הראשון ועד לאחר סיום שמיעת ההוכחות, לא עלו יפה ומכאן הצורך להכריע בהליכים שלפניי.

ג.          טענות האיש:   

9. האיש טוען, כי יש לבטל את הסכם הגירושין, פסק הדין שאישר אותו וכפועל יוצא לדחות את תביעתה של האשה למתן הוראות שיחייבו אותו להעביר הזכויות בדירה. לדבריו האשה הטעתה אותו, רימתה אותו ולא יתכן שבנסיבות העניין הסכם הגירושין כפי שנוסח, יישאר על כנו ולא יבוטל ואף לא פסק הדין שנותן לו תוקף. עוד הוא מוסיף כי הואיל והסעיפים, החיוביים והזכויות בהסכם שלובים הם, הרי שיש להיענות לבקשתו ולבטל את ההסכם כנדרש בכתב התביעה. האיש מ וסיף כי לא היה חותם על הסכם הגירושין אילו ידע שהקטין אלמוני איננו בנו והוא אף לא היה מסכים להותיר את הבן המשותף פלוני בחזקת האשה ועל אחת כמה וכמה לא היה מוותר על הזכויות בדירה ללא קבלת כל תמורה.
10. האיש טוען, כי האשה פעלה במכוון באופן כוזב ושקרי ובתחבולה ולא בכדי המתינה 13 שנים עד שהגישה תביעה למתן הוראות ללא שפעלה להחתים אותו על יפוי כח בלתי חוזר לשם העברת הזכויות בדירה על שמה. לדבריו היא לא מסרה הסבר אמיתי וסביר לשיהוי זה ולשאלה מדוע לא פעלה להעביר המשכנתא על שמה.

11. האיש טוען ועותר לא רק לביטול ההסכם אלא גם לכך שלא תהיה השבה של כספים ששילמה האשה בגין הלוואת המשכנתא. לדבריו, מגיע לו דמי שכירות ראויים בגין השימוש הבלעדי של האשה בדירה, מחצית שווי התכולה ומדובר בנסיבות שבהן לא ניתן כלל לפסוק את סכום ההשבה הנכון והצודק למרות שמונה אקטואר שהגיש חוות דעת בעניין זה וזאת הואיל ולשיטתו אין לו את המומחיות לנדון ומכל מקום טוען האיש, כי המועד הקובע לחישוב ההשבה הוא מועד עריכת ההסכם קרי שנת 2002.

ד.         טענות האשה

12. האשה טוענת, כי דין התביעה לביטול ההסכם להידחות על הסף מטעמי ‘השתק עילה’ ו’מעשה בית דין’, כאשר היא מפנה לפסק הדין שניתן ביום 16.9.14 בתביעה הנזיקית. לדבריה במסגרת התביעה הנזיקית נמנע האיש מלהעלות טענות כלשהן לגבי פגמים ברצון שהביאו לחתימת הסכם הגירושין, אם כי טען בעדותו באותו הליך כי הויתור על זכויותיו בדירה הינה בגדר ממוני וטענתו זה לא התקבלה. עוד הוא טען באותו הליך, כי המזונות שנקבעו בהסכם היו נמוכים מכיוון שהאישה קיבלה את הזכויות בדירה לפי ההסכם (האשה הפנתה לפרוטוקול הדיון בתיק הנזיקי מיום 15.9.14 עמוד 16 שורה 28 עד שורה 32). אי לכך, טוענת האשה, כי האיש מנוע מלהעלות כל טענה בנוגע למרמה ו/או הטעיה ועל כן התביעה צריכה להידחות על הסף. האשה סבורה, כי במסגרת תמ”ש 14907-12-13 נבלעו ונדונו כל העניינים שמהווים את ליבת עילת התביעה מצד האיש בהליכים שבכותרת משניתן פסק דין אין יכול האיש בתקופה של אותה עילה, להגיש תביעה נפרדת לסעד אחר.

13. באם לא תתקבל טענתה של האשה לדחיית התביעה של האיש בשל מעשה בית דין, הרי שהיא טוענת לחילופין, שלפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג – 1973 היה מחויב האיש להודיע לאשה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, כי הוא מבטל את ההסכם. כזאת הוא לא עשה ולא הודיע מעולם על ביטול ההסכם אלא להפך, אף פעל לשם ביצועו, לקח את הרכב המשותף, הפסיק לשלם הלוואת משכנתא ולא נקט בכל פעולה לביטולו. גם במסגרת התביעה הנזיקית נמנע האיש מלהודיע על ביטול ההסכם. התביעה הנוכחית, כך נטען, הוגשה רק כתגובה לתביעת האשה לאכוף את ההסכם ולחייב לחתום על המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות בדירה.
14. האשה מוסיפה עוד, כי אין מקום לקבל עתירת האיש לביטול חלקי של הסכם הגירושין לפי סעיף 19 לחוק החוזים לעיל הואיל וההתחייבויות אינן ניתנות להפרדה שעה שמדובר בהסכם גירושין. טוענת האשה כי האיש לא יכול ליהנות פעמיים מאותו הסכם; פעם אחת הוא נהנה מכך שלא נשא כלל בהלוואת משכנתא מעל 15 שנים ופעם שנייה לא שילם דמי מזונות ואם שילם הרי שדמי המזונות נשוא ההסכם נמוכים מאוד באופן יחסי.

15. מכל מקום טוענת האשה, כי אם מבוטל הסכם הגירושין הרי שקיימת חובת השבה הדדית ומקבילה שמטרתה למנוע התעשרות שלא כדין של צד אחד על חשבון הצד שכנגד ובגדרה כל צד חייב להשיב לצד השני את מה שקיבל מכח ההסכם או את שוויו וכל צד זכאי לקבל מהצד השני את מה שנתן על פי ההסכם או את שוויו. לדבריה בנסיבות העניין כאשר נשאה במלוא החזר הלוואת סל הקליטה והלוואת המשכנתא, הרי שמכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, על האיש להשיב לה את כל שווי הסכומים ששילמה בצירוף ריבית והצמדה. אם נפרוט את הדברים על פי החיובים האמורים בהסכם, טוענת האשה כי האיש חייב להשיב לה מחצית שווי הרכב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום קבלתו לידיו וכן מחצית הלוואת המשכנתא בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ומחצית הלוואת הסוכנות.

16. זה המקום לציין כי שווי הזכויות בדירה המשותפת על פי הערכת שמאי שמונה על ידי בית המשפט הינו כ-600,000 ₪ ולכן חלקו של האיש הינו כ-300,000 ₪. כן יש לציין כי לפי חוות דעת מומחה, מחצית הלוואת המשכנתא ששילמה האשה מאז פברואר 2002 הוא מועד ההסכם, ועד מאי 2016 כולל הפרשי ריבית והצמדה עומד על סך של 197,679 ₪ כאשר בנוסף מחצית שווי הרכב היה במועד הקובע בסך 30,000 ₪ כאשר תוספת ריבית והצמדה מגיע הסכום לסך של כ-56,600 ₪ ומחצית ההלוואה שנלקחה מהסוכנות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מסתכמת בכ-6,797 ₪ (ראה חוות דעת המומחה מר אבי כהן מיום 12.9.16). אי לכך עולה כי אם חישובי המומחה יתקבלו על ידי בית המשפט ובית המשפט היה מורה על השבה, הרי שהיה אמור האיש לשלם לאשה סך של 261,076 ₪. כפועל יוצא יכלה הייתה לכאורה האשה, לרכוש את חלקו של האיש בדירה בעבור סך זעום של כ-39,000 ₪ (אם נוסיף על כך חוב האיש בהוצאה לפועל בגין המזונות, ככל שלא תתקבל טענת האיש במסגרת “פרעתי” או לביטול החוב שם, הרי שייתכן שהאשה תוכל לקזז באמצעות החובות המגיעים לה מהאיש את מלוא שווי זכויותיו בדירה ללא תשלום בפועל של שקל אחד. אפשרות מעשית זו ממחישה, עד כמה מיותרת הייתה התביעה הנוכחית של האיש והדברים יבוארו בהמשך.

ה.         מעשה בית דין והשתק עילה:

17. לאחר עיון בכתבי הטענות בהליך הנוכחי ובהליך הקודם ובהכרעות שניתנו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה של האיש אכן להידחות על הסף בשל מעשה בית דין והשתק עילה.

18. המונח “עילה” מופיע בדין הישראלי בהקשרים שונים ונהוג להבחין בין משמעות המונח “עילה” ככזו המקימה זכות לסעד, שאז פירוש הדבר צר יותר לעומת הגדרת “עילה” לעניין מעשה בית דין או פיצול סעדים שאז מבחן ההגדרה רחב יותר (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, (2015) בעמ’ 165 ואילך – להלן : “גורן“). במקרה הראשון השאלה היא, האם עובדות מסוימות מקימות עילה לזכות התובע. ללא הצבעה על עובדה מסוימת המקימה זכות תביעה לא יוכל בית המשפט להיענות לתביעה ועל כן המבחן הוא צר יותר. במקרה האחרון, המבחן רחב יותר והבחינה היא האם תביעה קודמת נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך באותה עילה (שם בעמ’ 175).

19. המבחן לקביעה אם קיים מעשה בית דין הוא איפוא מבחן זהות העילה ולא מבחן של זהות הסעד. המבחן הוא רחב יותר בשל השיקול הקובע שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (גורן בעמ’ 176).

20. ההלכה הפסוקה תמכה בכלל “ההיבלעות או המחסום של העילה” לצרכי הכרעה בשאלת קיומו של מעשה בית דין:

“…מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם ‘נבלעה’… בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד… וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום… המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת…” (ע”א 246/66 קלוז’נר נ’ שמעוני, פ”ד כב(2) 561, בעמ’ 584-583 מפי הנשיא אגרנט וכן ראו רע”א 6830/00 ברנוביץ’ נ’ תאומים,  פ”ד נד(5) 691).

21. ההלכה הפסוקה מסבירה כי שני טעמים עיקריים לכלל זה: הראשון – מניעת הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע; השני – מניעת העמסת-יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו (ראו גם נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, התשנ”א, בעמ’ 31 – להלן: “זלצמן“).

22. בחינת זהות העילה לצרכי יישום הכלל בדבר “השתק עילה” מחייבת השוואה של רכיבי התביעות הנבחנות, אף אם מדובר בסעדים שונים (ע”א 54/87 אמגר חברה לשיווק נ’ ק.י.מ.א להשקעות, פ”ד מג(2) 347, 353). רוצה לומר, כי כדי לקבוע אם קיימת זהות בין מערכות העובדות בשני ההליכים יש לבחון את כתבי-התביעה, ולעניין זה אין חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם, אלא השאלה היא אם היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען (זלצמן בעמ’ 50 לספרה לעיל והלכת קלוז’נר הנזכרת לעיל).

23. אין לי ספק, כי עילת התביעה של האיש בתביעה הנוכחית היא בדיוק אותה עילה שעלתה במסגרת התביעה הנזיקית. מערכת העובדות שפרש האיש בתביעה הנזיקית זהה למערכת העובדות בתביעה הנוכחית לביטול הסכם הגירושין, וכל ששונה הם הסעדים.

24. בסעיף 13 לכתב התביעה הנזיקית טען האיש, כי האשה רימתה אותו והוליכה אותו שלל במהלך 13 שנים מאז לידת הקטין וקיבלה דבר במירמה בכך שקיבלה דמי מזונות עבור הקטין שאינו בנו הביולוגי. בשעה שברור לכל כי החיוב במזונות לא נעשה מכוח פסק דין בתביעה למזונות אלא מכוח הסכם הגירושין ברור שמדובר איפוא באותה עילה. התביעה הנוכחית לביטול ההסכם זהה בעובדותיה (ראו הזהות בין סעיפים 1-11 לשני כתבי התביעה). השוני הוא בשניים: בסעדים (ביטול חוזה בתביעה הנוכחית אל מול פיצוי בתביעה הנזיקית) ובתיאוריה או הביסוס המשפטי העומד בבסיס כל תביעה (תרמית ורשלנות בתביעה הנזיקית, טעות והטעיה בתביעה הנוכחית).

25. אלא שכידוע, התובע לא יכול לפצל תביעותיו רק משום שכל אחת מהן נשענת על תיאוריה משפטית שונה, כגון טענה בתביעה אחת לתרמית (מתחום דיני הנזיקין) ובאחרת להטעיה (מתחום דיני החוזים) (ראו זלצמן בעמ’ 51 לספרה לעיל). עם זאת בכל מקרה מתייחס התובע הן בכתב התביעה והן בעדויותיו לאותה מערכת עובדות שמקימה לו הנזק/העילה לביטול הסכם. העילה בשתי התביעות היא הטענה של האיש כי האשה הסתירה ממנו ביודעין שהקטין אלמוני אינו בנו. בתביעה הנזיקית אף נרשם מפורש, כי קיבלה בתרמית דמי מזונות בגין קטין זה שהוא דרש השבתם. השוני היחידי בין התביעות הוא בסעדים ובתיאור העילה המשפטית ; בתביעה הנוכחית משתמש האיש באותה מסכת עובדות בה עשה שימוש בתביעה הנזיקית, כדי לבסס סעד של ביטול חוזה בגין טעות והטעיה. סבורני לפיכך,  כי מדובר באותה עילה לצרכי החלת הכלל המשפטי של “השתק עילה”.

26. פרשנות מרחיבה יותר של הגדרת המושג “עילת תביעה” לצרכי בחינת קיומו של מעשה בית דין קובעת, כי אם אותה מערכת עובדות יכולה להצמיח לתובע מספר תביעות כמספר הזכויות המהותיות שנפגעו עליו לקבצן באותו כתב תביעה ללא אפשרות לפצלן וזאת כדי להשיג בירור שיפוטי שלם ומלא של כל המחלוקות המשפטיות שקמו ונוצרו כתוצאה מאותו אירוע מסוים (ע”א 8/83 גורדון נ’ נ’ כפר מונאש, פ”ד לח(4) 797 בעמ’ 801, זלצמן בעמ’ 53-54 לספרה).

27. יש לציין, כי האיש בהחלט יכול וחייב היה לפרט כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתרמית הנטענת וזאת במסגרת תביעתו הנזיקית הראשונה. לא הובא כל טעם או הסבר מדוע לא עשה כן ומדוע תוטרד האשה פעם נוספת בגין אותה מסכת עובדתית בדיוק. זאת ועוד וכנטען על ידי האשה, הרי האיש פירט נזקיו במסגרת התביעה הנזיקית ככאלה שגם כוללים את תוצאות הסכם הגירושין המדובר (עמ’ 3 שורה 19, וכן עמוד 16 לפרוטוקול הדיון בתביעה הנזיקית).
28. אוסיף עוד, כי סבור אני שמכוח החשיבות שבעקון יישוב הסכסוך בכלל ובענייני משפחה בפרט, יש להעניק בכורה ועדיפות לשיקול של סופיות הדיון. כפועל יוצא יש להרחיב עד כמה שניתן את המושג “עילת תביעה” על מנת להגשים המדיניות השיפוטית בגדרה תצומצם האפשרות להגיש תביעות שונות בגין אותה מסכת עובדות (ראה גם זלצמן בעמ’ 57 לספרה שם הוסבר כיצד הגדרת מושג “עילת התביעה” לפי “מבחן העסקה” עדיפה מבחינת אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי והגשמת התכליות של המדיניות השיפוטית בדבר צמצום הליכים בגין אותה מסכת עובדות).

29. זה המקום להוסיף ולציין את מחדלו של האיש לפעול לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ”ד – 1984 הקובעת:

“מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילת תביעה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם ; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו”

30. עוד זה המקום להוסיף, כי מטעם האיש אין למעשה כל התמודדות והתייחסות רצינית לטענת האשה בדבר קיומו של מעשה בית דין, למעט הטיעון, כי מדובר בתביעה חוזית ולא נזיקית והעובדה שבענייני משפחה יש חובה להגיש כל תביעה בנפרד. יש לפתוח ולומר, כי תקנה 45 עודה חלה בבית המשפט לענייני משפחה הגם שהותקנה טרם הקמתו וזאת מכוח תקנה 258ב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984. מוסכם עלי עם זאת, כי בבית המשפט לענייני משפחה יש לנקוט גמישות דיונית בכל הנוגע להחלת תקנה 45 וזאת מכוח סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה (ראו גם פסק דינו של השופט גייפמן בתמ”ש (ת”א) 10610/97 פרידמן נ’ עז’ המנוחה רוזה דוד (26/11/00 פורסם בנבו) ומכוח תקנה 258ב(ב) לתקנות, אך לכל הפחות נדרש שבעל הדין יביא בקשה בעניין זה בפני בית המשפט (להבדיל מענייננו) וכן יש לשקול הסוגייה בכל עניין לפי נסיבותיו. זאת ועוד, כאשר אין כל הסבר מדוע בהליך הראשון לא כלל האיש מלוא הסעד, הנטיה השיפוטית היא לא להתחשב בעתירתו להתעלם מסוגיית פיצול הסעדים אפילו היתה נטענת.

31. אין לי ספק, כי אותה מסכת עובדתית שנטענה בתביעה הנזיקית יכולה הייתה להחיל גם את הסעד של ביטול ההסכם והרי האיש עצמו עתר להשבת תשלומי מזונות ששילם מכוח אותו הסכם (האם תיתכן השבה – ללא טענה לביטול או בטלות?). על כן מצופה היה מהאיש לכלול את כל טענותיו וסעדיו במסגרתה של התביעה הנזיקית ולא להטריד את בית המשפט ואת הנתבעת בתביעה חוזרת וזהה רק בשל השוני החלקי בסעדים.

32. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי דין התביעה להידחות מטעמי השתק עילה ומעשה בית דין.

דחיית התביעה גם לגופה:

33. מקובלת עלי עוד הטענה, כי אם האיש משתמש בעילות מדיני החוזים היה עליו לפעול לפי כל הכללים החלים עליו בדיני החוזים לרבות אלו המתייחסים למסירת הודעה על ביטול חוזה בשל טעות או הטעיה.

34. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל”ג – 1973 קובע:

“ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול….”

סעיף דומה קיים בחוק התרופות למקרה של הודעת ביטול בגין הפרת הסכם. שכן סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש”ל – 1970 קובע:

“ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה…”

35. נפגע שמשהה את זכות הביטול שלו באופן בלתי סביר עלול לאבד את ברירת הביטול הנתונה לו בחוק החוזים (שלו ואדר, דיני החוזים – התרופות, התשס”ט בעמ’ 649).

36. אציין כי במקרה דנן, כלל לא נשלחה מעולם הודעה על ביטול הסכם התרת הנישואין והאיש מבקש למעשה לראות בכתב התביעה כהודעת ביטול (ראה עדותו בהמשך וכן היעדר כל הודעת ביטול בכתב מטעמו ואי התייחסות לכך בכתב התביעה).

37. במקרה זה עלינו לשאול עצמנו על המועד הראשון של ידיעת האיש אודות עילת הביטול. אין חולקין, כי עילת ביטול הסכם הגירושין היא העובדה שנודע לאיש בוודאות כתוצאה מפסק הדין בתביעת האבהות שהגיש, כי הבן אלמוני אינו בנו (והוא אף מעיד על כך כפי שעוד יבואר). לכן המועד בו התכוננה עילת הביטול הוא מועד פסק הדין בתביעת האבהות (אוגוסט 2013).

38. האיש עצמו העיד, כי ממועד מתן פסק הדין בתביעת האבהות הבין שעליו לבטל ההסכם וכך הייתה עדותו בעניין בשני מקומות בפרוטוקול ישיבת ההוכחות:

“ש.    מתי גילית שמשהו התפספס בהסכם.

ת.      לא ישבתי על ההסכם כל הזמן, רק התחלתי לחשוב ברגע שנודע לי שהילד לא שלי אחרי בדיקה גנטית.

ש.      מתי גילית שהכוונה שלך לא מצאה ביטוי בהסכם?

ת.      ברגע שנודע לי שהילד לא שלי.

ש.      זה היה מתי? 2014?

ת.      כן

(עמוד 4 שורה 3 ואילך לפרוטוקול)

….

“ש.    תסביר לנו מתי הבנת שחתמת על ההסכם בטעות?

ת.      אחרי שידעתי שהילד לא שלי.

ש.      זאת אומרת 2012? או 2013? מתי

ת.      מתי שהגיעה הבדיקה הגנטית. לא זוכר תאריכים

ש.      נניח 2014

ת.      נניח

ש.      בשנת 2014 הודעת לנתבעת שאתה מבטל את ההסכם

ת.      לא

ש.      אחרי זה שלחת לה הודעה שאתה מבטל את ההסכם?

ת.      שלחתי עם עורך דין שלי.

ש.      זה התביעה. אני מדברת על הודעת ביטול

ת.      אני לא יכול לבטל הסכם.

ש.      מי אמר לך את זה?

ת.      צריך שבית המשפט יחליט.” (ראו עמ’ 9 שורה 11 ואילך).

39. פסק הדין בתביעת האבהות ניתן בחודש אוגוסט 2013 בעוד שהתביעה הנוכחית הוגשה רק שנתיים לאחר מכן בחודש אוגוסט 2015. סבורני, כי לא מדובר “בזמן סביר” כמשמעות דיבור זה בסעיף 20 לחוק החוזים וגם מטעם זה דין התביעה להידחות, זאת בייחוד שבמשך זמן זה, ממשיכה האשה לשלם הלוואת המשכנתא על דירת הצדדים על יסוד האמור בהסכם.

40. אוסיף עוד, כי לכאורה לפי קביעות בית משפט זה וערכאת הערעור בתביעה הנזיקית, יש לאיש אשם תורם בנזקים שנגרמו לו. רוצה לומר, כי האיש חשד שאלמוני אינו בנו לאורך כל הדרך ובכל זאת חתם על הסכם הגירושין ופעל על פיו משך שנים לא מעטות ללא שמעולם עתר לביטולו. בשל החשד והאשם התורם ייתכן והמועד למשלוח הודעת בטלות הסכם יש לראותו אף במועד מוקדם הרבה יותר מפסק הדין לאבהות אך לאור קביעותיי לעיל מתייתר הדיון בשאלה זו לעומקה. מכל מקום, בסעיף 23 לתביעה שבכותרת לביטול ההסכם טוען האיש כי עיתוי הגשת התביעה נובע מכך שרק לאחרונה הוכרע ערערוו במסגרת התביעה הנזיקית, אך לא זה המועד שיש להתחשב בו לצרכי ביטול הסכם הגירושין. המועד הראשון שבאופן וודאי ידע האיש על כך שאלמוני אינו בנו הוא ביום 26/8/2013 עם מתן פסק הדין בתביעת האבהות שהגיש. ממועד זה יש למנות את מניין הזמן ולראות אם המועד בו הוגשה התביעה הנוכחית הוא במסגרת “הזמן הסביר” למשלוח הודעת ביטול.

41. אין לי ספק כי בנסיבות העניין משך שנתיים הם מעבר “למועד הסביר” למסירת הודעת ביטול הסכם לפי חוק החוזים (ראה והשווה למשל קביעת כב’ השופטת רות לבהר שרון לעניין שיהוי של שנתיים “כשיהוי בלתי סביר לביטול הסכם” בה”פ (מחוזי ת”א) 36845-07-12, נמני נ’ בן דוד (ניתן ביום 4.5.14 ופורסם בפדאור)).

42. לא ניתן לבטל חלקים מההסכם כבקשת האיש:

42.1.           הלכה פסוקה וידועה היא כי הסכם גירושין אינו ניתן לביטול חלקי מעת שבוצע. כך למשל בע”א 105/83 מנשה נ’ מנשה פ”ד, לח(4) 635, נקבע כי הסכם גירושין כולל ומורכב, שההתחייבויות שלושלובות זו בזו, אינו ניתן להפרדה (ראו גם תמ”ש(כ”ס) 3351/07 מ.נ. נ’ מ.ש. [פורסם בנבו, 8.3.2009]).

42.2.           זוהי גם גישת הספרות ולפיה, “חוזה אשר ההתחייבויות שבו שלובותואחוזות זו בזו, ואינן ניתנות לניתוק, אינו ניתן להפרדה לחלקים..” (ראה ג’ שלו דיני חוזים (מהדורה שנייה, תשנ”ה) , עמ’ 557).

42.3.           אגב, האיש עצמו מסכים בסופו של יום, כי מדובר בחוזה שבו התניות שלובות (ראו סעיף 3 להשלמת הסיכומים (העומד בסתירה לאמור בכתב התביעה).

42.4.           ההסכם בוצע הלכה למעשה הן מבחינת התרת הנישואין, הן מבחינת הנשיאה של האשה בהלוואת סל הקליטה, הן מבחינת שימוש והעברת הרכב המשותף לידי האיש והן מבחינת השימוש הבלעדי בדירה על ידי האשה והילדים. ייתכן שלא שולמו כל דמי המזונות לפי ההסכם והזכויות בדירה טרם הועברו ברישם על שם האשה, אך מדובר בהתנהלות של צדדים משך 14 שנים על יסוד הסכם גירושין ואין מקום להפריד חלקים ממנו כבקשת האיש.

43. לא ניתן לבטל ההסכם מקום שהאיש מתנגד להשבה:

43.1.           כטענה חילופית הסבירה האשה, כי אם יבוטל הסכם הגירושין יש לקבוע הוראות ברורות בעניין ההשבה הריאלית של הכספים והרכוש שהוצאו מאז ההסכם ועד הלום ומדובר בתשלומי הלוואת המשכנתא שנשאה בהם האשה לבדה, תשלומי מזונות ריאליים ולא אלה שנקבעו בהסכם, תשלומי הלוואת סל קליטה, שווי רכב משותף. סבורני כי טענה זו בדין הועלתה שכן סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרה חוזה( התש”ל – 1970 קובע מפורשות חובת השבה הדדית, כאשר שני הצדדים זכאים להשבה של הכספים ששילמו או נשאו בהם על יסוד ההסכם “שמבוטל”. ההשבה היא בעין או בשווי אובייקטיבי של הכספים (שלו ואדר, דיני החוזים – התרופות, בעמ’ 558). עוד אציין, כי מקובלת עלי טענת האשה, כי משמעות השבת שווי הכספים שנשאה בהם בגין הלוואות סל קליטה ומשכנתא וכן שווי הרכב, הינה הצמדה למדד ולריבית לשם מניעת התעשרות שלא כדין על ידי האיש (ראו פסיקת השופט ברק כתואר אז בע”א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין נ’ רבקה הורביץ, פ”ד לה(3) 533 (1981) ועוד ראו: ע”א 2251/05 בנימין יעקוב ואן דאם נ’ דניאל כהן, (2007, פורסם במאגרים)).

43.2.           על כן מינה בית המשפט מומחים להערכת שווי הדירה נכון להיום וכן שווי הסכומים של הכספים ו/או הנכסים נשוא הסכם הגירושין. הדבר נעשה בין השאר גם על מנת ייתן הדבר קנה מידה לצדדים בדבר כדאיות הביטול עבורם וכן יסייע הדבר לבית המשפט לקבוע את ההשבה במקרה שיוחלט על ביטול ההסכם.

43.3.           האיש מתנגד להשבת תשלומי הלוואת המשכנתא שנשאה בהם האשה, להשבת מחצית שווי הרכב, השבת הלוואת סל קליטה וכיו”ב. סבורני, כי בעל דין שמעוניין בביטול חוזה לא יוכל להישמע בטענה כי הוא מתנגד להשבה רק בשל הטעם שלשיטתו “אין ההשבה צודקת”. בעל דין שמתנגד באופן גורף להשבה, לא יכול לעתור לביטול הסכם.

44. טענת האיש, כי לא היה מסכים לתנאי ההסכם אילו היה יודע בוודאות שאלמוני אינו בנו נדחית:

44.1.           בנוסף לכל האמור, אינני מקבל טענות האיש, כי לא יהיה זה צודק לחייבו בהשבה ריאלית או כי לא היה מסכים לכרות ההסכם בזמן אמת אילו היה יודע בוודאות שאלמוני אינו בנו. אני סבור שבנסיבות שנוצרו, ובעקבות מפח הנפש שטוען לו האיש גם בתביעה הנזיקית החליט “לגמול” לאשה בכל דרך ולא לאפשר לה לבצע ההסכם. כן החליט לנצל ההזדמנות ולבחון אפשרות קבלת כספים או הדירה המשותפת נשוא ההסכם באמצעות אותו טיעון. עם זאת איני משוכנע כי מדובר בטיעון שנטען בתם לב. התרשמותי זו נשענת גם על ההתרשמות מהאיש בהליך הקודם לרבות העובדה שלא בחל באמצעים וזייף חתימות האשה על אישורים כאילו שילם דמי מזונות עבור הקטין בשנים 2011-2012.

44.2.           חרף הצהרותיו של האיש התרשמתי, כי גם אם היה יודע בוודאות שאלמוני אינו בנו, היה מסכים במקור לאותם תנאים שבהסכם למעט סוגיית מזונות אותו ילד (כפי שנשאל בעמ’ 9 שורה 8-10 ולטעמי לא מסר תשובת אמת). הרי אם היום שווה הדירה 500,000 ₪, יש להניח ששוויה היה נמוך הרבה יותר בעת הרכישה (והאיש עצמו העיד כי נרכשה בעבור 84,000$ על ידי הצדדים ושוויה בעת ההסכם לא עלה על 100,000$ . מעבר לכך שזה שב ומעיד (בעמ’ 16 לפרוטוקול הדיון בתביעה הנזיקית, כי העניין נדון בתביעה הנזיקית הדברים מלמדים כי בנסיבות העניין באם הייתה מתבצעת השבה, לא היה מקבל האיש דבר למעשה:

“ש.    חברי שאל אותך לגבי הנושא של הדירה וההסכם עם המזונות, מה רצית להסביר לגבי למה השארת את הדירה ואיך זה מסתדר עם המזונות?

ת.      אנחנו רכשנו דירה, המחיר של הדירה היה 84,500 דולר באותה תקופה.

ש.      כמה הייתה שווה כאשר עזבת את הבית

ת.      100,000 דולר. באותה תקופה שער הדולר מסך של 3.11 ₪ עלה ל-4.6 ₪ .אם היינו מוכרים את הדירה ומחלקים חצי חצי, כל אחד היה מקבל 180,000 ₪ לפחות.  ומתוך 85 – 15 אנו שילמנו. זאת אומרת שהלוואה לקחנו רק 70,000 דולר.7 שנים שילמתי משכנתא.

ש.      מה סיכמת לגבי הדירה

ת.      השארתי את הדירה בלי לחשוב פעמיים לילדים שלי, כולל התכולה, אני לקחתי מערכת ורכב **.

ש.      למה המזונות היו נמוכים?

ת.      זה לפי ההסכם שלנו עם הדירה. היא לקחה דירה, היא בגדה בי.  אז בזה סיכמנו.

ש.      כמה היה המשכנתא כאשר עזבת את הבית

ת.      לקחנו 210,000 ₪ בסך הכל.

ש.      כמה נשאר?

ת.      אולי פחות. שילמנו כבר 7 שנים, אז אני מעריך שילד.” (עמ’ 16 לפרוטוקול הדיון בתביעה הנזיקית)

זאת ועוד, בעת הרכישה רבצו כפי הודאת האיש בתביעה הנזיקית על הדירה הלוואות לסל קליטה והלוואת משכנתא שבוודאי גילמו חלק ניכר משוויה וספק רב אם נותר היה משהו לצדדים באם היה מתבצע פירוק שיתוף באמצעות מכירה לצד ג’ (אציין כי שער הדולר היה ביום 7/1/2002 3.80 ₪ לדולר אחד, כך ששווי הדירה אליבא דאיש היה ביום ההסכם כ-380,000 ₪ לכל היותר). נומינלית הוכח לפי חוות הדעת של המומחה מר אבי כהן כי האשה שילמה כ-290,000 ₪ (ללא הצמדה). הוסף על כך מחצית שווי רכב והלוואת סל קליטה ותמצא, כי האיש למעשה לא ויתר “מבחינה כספית” בעת עריכת ההסכם על זכויות שהיו שוות דבר מה.

ואם בכל אלה אין סגי, הרי שבמקרה זה היה מושת על האיש חיוב במדור בגין הבן שאין חולק כי הוא בנו וסכום המזונות בוודאי לא היה זהה לזה שנקבע בהסכם. האיש עצמו מודע לכך עת העיד:

“ש.    לא שילמת מדור לבן שלך

ת.      מה זה מדור?

ש.      תשלום עבור המגורים שלהם.

ת.      של המגורים של הילדים? אלמוני?

ש.      ילד שלך.

ת.      ילד שלי בן 26 כרגע ולא גר איתה בבית הזה.

ש.      הוא גם לא מדבר איתך

ת.      נכון. ואת יכולה לשאול אותו למה. אני רוצה שהוא יבוא ויגיד לי פה שלא שילמתי מזונות

ש.      תאשר שלא שילמת מדור לבן אלכסיי.

ת.      מה זה מדור? מגורים שלו? הוא מספיק גדול כדי שישלם לבד כשהיה קטן שילמתי מזונות עבור והשארתי להם את הבית שהוא גר בו כל הזמן

ש.      אתה מבין שאם ההסכם יבוטל תצטרך להחזיר לה כסף

ת.      ברור לי

ש.      ואם אומר לך עכשיו שהיא הודיעה לבית המשפט כמה פעמים שהיא מסכימה לביטול ההסכם, אתה מחזיר לה מה שהיא משלים, מחזיר מחצית הרכב, ובית המשפט ידון כמה היה צריך להיות מזונות במקרה של הסדר אחר

ת.      הילד כבר גדול. אני לא מסכים למה שאמרת. ” (עמ’ 9 ואילך)

44.3.           יש יותר מקורטוב של חוסר תם לב בטענות האיש. הרי במקום אחד טוען, כי רצה בטובת הקטין אלמוני אפילו שהוא לא היה בנו הביולוגי (והוא טוען שגידלו והיה בקשר עמו כאב) אך כאשר מדובר בתביעת ביטול ההסכם, הוא לא רואה כלל את טובתו.

44.4.           בנוסף, אינני מקבל הטיעון של האיש, כי ביקש להשאיר הדירה לילדים ולא לאשה כפי עדותו. הרי במסגרת הסכם התרת הנישואין ויחסי הממון יכולים היו הצדדים להתנות על כך ולקבוע זאת ולא הובא כל הסבר מדוע לא נעשו הדברים כך.

“לשאלת בית המשפט

ש.      אתה מגיע לעורכת דין ביחד עם הנתבעת ועושים הסכם גירושין וקובעים על סכום מזונות. באותו זמן שהגעת איתה להסכמה על הסכום, למה הוא היה נמוך?

ת.      כי אנחנו באותו רגע דיברנו שאם שני הילדים נשארים בהחזקתה של הידיים שלה אז אשאיר את הבית כדי שיהיה לילדים איפה לגור ושהיא לא תצטרך ללכת לשכירות ולא ארשה שהילדים שלי ילכו לשכירות. לילדים השארתי את הבית.

ש.      למה בהסכם לא רשום שהבית יהיה על שם הילדים.

ת.      זה טעות שלי.” (עמ’ 8-9 לפרוטוקול).

44.5.           הנה כי כן, מצב דברים זה בו האשה נותרה עם הילדים בדירה והתכולה אך מנגד נטלה על עצמה הלוואת המשכנתא וסל הקליטה ומנגד, נקבעו מזונות נמוכים במיוחד וכן קיבל האיש את הרכב המשותף, מצביעה על איזון שלטעמי לא היה משתנה כלל גם אם היה יודע האיש בוודאות שאלמוני אינו בנו בזמן עריכת ההסכם ואינני מקבל דבריו בהקשר זה. אני מעדיף בהקשר זה גרסת האשה והסבריה מדוע נכרת ההסכם כמות שהוא :

“אני לא עשיתי את זה. לא אמרתי שזה בן של התובע. לא היו דיבורים של מי הילד. עשינו הסכם, מה  אנו רוצים. הוא אמר שהוא אלא רוצה את הדירה כי לא רוצה לשלם ויכול להיות יסע לגור בקנדה, הוא בא להורים שלו והיה מתאים לו לגור עם הוריו ולא לשלם והוא אומר שהוא עזב ונתן לי דירה, לא נתן לי דירה, דירה נתן אם אין משכנתא או אין הלוואות, זה נותנים דירה. אנו לקחנו הלוואות ומשכנתא, מה שנתן לי זה משכנתא והלוואות. היה לנו הסכם. דיברנו על זה ואני הסכמתי על זה. הייתי מוכנה לשלם את זה. הוא לא נתן לי דירה, הדירה הייתה עדיין של הבנק ולא סיימתי הלואות.” (עמ’ 17 שוורת 18-23).

סיכום ותוצאה:

45. לאחר הדיון במכלול הטענות, הכתובים והעדויות שבפניי באתי לכלל דעה כי דין חל על התביעה של האיש השתק עילה ומעשה בית דין ודינה דחייה על הסף. האיש יכול וחייב היה לפרוט את הסעדים שבוקשו על ידו בתביעה הנוכחית במסגרת התביעה הנזיקית ולא להטריד את האשה פעם נוספת באותו עניין.

46. גם אם לא היה חל הכלל של מעשה בית דין, הרי שדין התביעה להידחות בשעה שהוגשה בשיהוי ניכר, ללא מסירת הודעת ביטול וכאשר חלקים רבים מההסכם בוצעו ולא ניתן להפרידו לחלקים בהיותו הסכם גירושין.

47. אפילו ניתן היה להפריד ההסכם לחלקים, הרי מכוח סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התש”ל – 1970 היו מחויבים הצדדים בהשבה הדדית של הכספים והחיובים שנשאו בהם בעקבות הסכם הגירושין. על ההשבה להיות ריאלית. במקרה שכזה, ממילא יכולה הייתה האשה לרכוש את זכויותיו של האיש בדירה באמצעות קיזוז החובות המגיעים לה ממנו בגין תשלומי הלוואת המשכנתא, הלוואת סל הקליטה ושווי הרכב, שלא להזכיר חיוב במזונות ריאליים מאז הפירוד.

48. בכל הנוגע לחיובים במזונות הבן אלמוני, הרי ממילא האשה לא תבעה אותם בלשכת ההוצאה לפועל או בבית המשפט והם לא שולמו למעט מה שנקבע בתביעה הנזיקית כך שלא נגרם נזק של ממש לאיש ולא ייגרם גם כתוצאה מהותרת ההסכם על כנו.

49. עינינו הרואות, כי מדובר בתביעת סרק שדינה להידחות על הסף ולעיצומה ואף אם הייתה נעתרת בחיוב מי שהיה ניזוק מכך הוא האיש לאור היקף ההשבה של הסכומים המגיעים לאשה בעקבות ההסכם.

50. משכך הם פני הדברים ובשים לב לתביעת האשה, אני מחייב את האיש לחתום על ייפוי כח בלתי חוזר לשם העברת הזכויות בדירהברחוב** על שמה ללא תשלום תמורה לאיש, ועל כל מסמך שנדרש לשם, שאם לא כן תהיה רשאית התובעת למנות את באת כוחה ככונסת נכסים לביצוע העברת הזכויות תוך חיוב האיש בהוצאות אלו.

51. בשים לב לדברי ערכאת הערעור ביחס להוצאות המשפט בהליך הנזיקי וכאשר בהליכים שבפניי הוצאות הוצאות כפולות ומשולשות וכך גם הזמן השיפוטי שהוקדש לטיפול בהליכים, אני רואה לנכון לחייב האיש לשלם לאשה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000₪.

52. המזכירות תסגור התיקים ותמציא פסק הדין לב”כ הצדדים.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן היום,  ב’ חשוון תשע”ז, 03 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

השופט אסף זגורי,
סגן הנשיא לענייני משפחה