אמא בהפרעה או רפואה בהפרעה? פרשת “האם המרעיבה”

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-8is

פרשת האמא ה”המרעיבה” לכאורה, הביאה את הציבור להתוודע לתיסמונת פסיכיאטרית המכונית “תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח” (MSbP). אנשי מערכת הבריאות והמשטרה טוענים כי האם לוקה בתסמונת זו ובשל כך היא מואשמת בהתעללות בבנה ע”י הרעבתו במתכוון עד כדי סכנת חיים.

כבר מן ההתחלה, החליטה התקשורת כי האם אשמה, ובשל כך הצמידה לה את התווית “מרעיבה”, כינוי שחדר עמוק לתודעתו של הציבור הישראלי אשר מבקש עתה נקמה ומיצוי מלוא חומרת הדין עם האם, למרות שיתכן כי היא חפה מכל פשע.

שתי שאלות מרכזיות נשאלות בפרשה הזו:

1. האם קיימת בכלל תסמונת מינכהאוזן שכזו, או שמא התסמונת עצמה היא בדיה?

2. גם אם לא קיימת תסמונת כזו, הרי שבפרשה זו בדיות היו גם היו. אז מי המציא אותן? האמא או בית החולים הדסה? ובמילים אחרות, האם היתה התעללות מצד האם או שמא מדובר ברשלנות רפואית חמורה מצד צוות בית החולים, והצוות מנסה להסתיר את מחדליו ע”י האשמת שווא של האם?

לפני שתקראו את המאמר במלואו, צפו בסרטון הבא אשר ממחיש על קצה המזלג את המציאות המרה הקיימת כיום בבתי החולים בארץ, סרטון המכיל הקלטה מצמררת שבוצעה בבית חולים על חולה שכמעט מתה בשל רשלנות פושעת של רופאים.

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, אמת או בדיה?

תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח (Münchausen syndrome by proxy) היא תסמונת נפשית מתחום הפסיכיאטריה, אשר הומצאה ב -1977 ע”י רופא ילדים בשם בשם רוי מדאו  Roy Meadow

היא מסווגת לקבוצת התסמונות המזויפות factitious disorders, אשר עיקר ביטויה בכך שאדם מנסה בכוונה לגרום לפציעה או למחלה של אדם אחר, שהינו חסר ישע, וזאת במטרה לזכות בתשומת לב או רווח אחר. יש הרואים בביטויה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח צורה של התעללות בילדים‏‏.

הלוקה לכאורה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח הוא בדרך כלל הורה, משמורן, או בן זוג, והקורבן הוא בדרך כלל ילד, או בגיר חסר ישע. ברוב המקרים הלוקה בתסמונת גורם למחלה גופנית אצל הקורבן. לטענתם של הפסיכיאטרים, קיימים אף מקרים שבהם הלוקה בתסמונת יוצר מראית עין של מחלת נפש אצל הקורבן או מחלה גנטית.

שימוש בקריטריונים פסולים לאבחון

בשנת 1995 כתב פרופסור מורלי  C.J.  Morley, מבית הספר לרפואה קלינית של אוניברסיטת קיימברידג מאמר בשם “חששות מעשיים בנוגע לאבחון תסמונת מינכהאוזן ע”י שליח” ובו הוא טוען כי הקריטריונים לזיהוי התסמונת אינם ספציפיים דיים וניתן לטעות בפרשנות שלהם. במאמרו זה, הוא מעביר בקורת על הקריטריונים הללו, משום שהם נרחבים מדי ומשקפים למעשה התנהגות של כל אחד ואחד מאיתנו, כך שכולנו בעצם יכולים להיות חשודים.

מורלי טען כי שימוש אוטומטי בקריטריונים הללו כאינדיקציה לקיומה של התסמונת (שקיומה הופרך מאוחר יותר)  בלי לקחת בחשבון את אופיים הלא-ספציפי הוא מעשה בלתי אחראי שעשוי לגרום להאשמת שווא של אימהות חפות מפשע ולהוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מחיק משפחתם.

קריטריון 1 – המחלה הומצאה על ידי ההורה או המטפל
בהסתכלות שטחית עלולים הרופאים להתרשם כי האם היא זו שבודה מליבה את הסימפטומים מהם סובל הילד אולם יתכן שבפועל הם פשוט לא הקשיבו בתשומת לב לסיפור שהיא מספרת. הנסיון מלמד שאמהות רבות הן דאגניות יתר על המידה ומנסות באמצעות ההגזמה לגרום לרופא להתייחס ברצינות לדבריהם. ההגזמה גם עשויה להיות חלק מצורת הדיבור הנורמלית של אמהות מסוימות.

קריטריון 2 – הילד מובא לטיפול רפואי לעיתים קרובות
התדירות שבה אמהות מביאות את ילדיהן לבדיקה רפואית אינה ידועה ולפיכך אי אפשר לקבוע מה נחשב נורמלי ומה לא. יש אמהות הסבורות שהילד שלהם לעולם אינו חולה ויש אמהות חרדניות הפונות לייעוץ רפואי כמעט בכל שבוע. בנוסף, ילדים שזקוקים לתשומת לב רפואית לעיתים תכופות עשויים להיות חולים באמת.

קריטריון 3 – המחלה נעלמת כאשר הילד מופרד מההורה
הטענה כי המחלה נעלמה לאחר שהילד הופקד מההורה צריכה להיבחן בצורה זהירה מאוד. הרבה מחלות ילדות משתפרות מעליהן עם הזמן. תופעות מסוימות כמו אפניה או הקאה משתפרות לקראת סוף השנה הראשונה, בערך באותה סביבת זמן שבו רבים מן הילדים החשופים כביכול לת”מ נלקחים מחזקת הוריהם. אם בעיית היסוד היא חרדת היתר של האם אזי הסימפטומים שגורמים לה לדאגה לא בהכרח יחשבו אבנורמליים בידי מטפל מיומן יותר ועל כן “ייעלמו” כאשר הילד יועבר למסגרת טיפולית שונה.

הספרות הרפואית מונה את ה”רמזים הדיאגנוסטיים” המובאים לקמן כאינדיקציות לת”מ. במבט ראשון הסימנים הללו נראים מועילים. ברם, כאשר בוחנים אותם בקפידה הם מתגלים כמאוד לא-ספציפיים.

קריטריון 4 – היסטוריה רפואית בלתי תואמת ממשקיפים שונים
הפרשנות הניתנת לחוסר ההתאמה בין התיאורים השונים תלויה באופן בו הושגה ההיסטוריה והאם אותן השאלות נשאלו בצורה זהה.

קריטריון 5 – סימפטומים הנחשבים חריגים או ביזאריים ואינם תואמים את הפתולוגיה המוכרת
פרשנותם של אלו תלויה ברמת הניסיון של הרופא.

קריטריון 6 – תצפיות וממצאים שאינם עולים בקנה אחד עם דיווחי ההורים או מצבו של הילד.
אלו עשויים לנבוע בפשטות מהאופן בו התבקש ההורה לדווח על מצבו של הילד. יש אמהות שמתקשות לספק תיאור מפורט של אירוע מסכן חיים. נדירים המקרים בהם הן מתבקשות לתת לרופאים דיווח מדויק מבחינה מדעית.

קריטריון 7 – הילד אינו מגיב לטיפול הרפואי
תופעה רווחת בקרב ילדים ומבוגרים אשר לא תמיד מגיבים לטיפולים רפואיים הניתנים להם.

קריטריון 8 – סימפטומים שמתחילים בנוכחות הורה
הניסיון מלמד כי רוב  האמהות המודאגות שוהות עם הילד החולה בכל הזמנים. לא פלא שהן על פי רוב הראשונות שמבחינות בסימפטומים השונים.

קריטריון 9 – הורה שמפגין שלווה יוצאת דופן ביחס לחומרת המחלה
גם הורה שנראה כלפי חוץ רגוע עשוי לסבול מסערת נפש פנימית.

קריטריון 10 – הורה שמפגין בקיאות יוצאת דופן אודות המחלה והשלכותיה
תופעה נפוצה בקרב הורים לילד הלוקה במחלה כרונית, בפרט אם הם עמדו בקשר רציף עם הרופאים המטפלים.

תסמונת חסרת ביסוס מדעי

דר’ אריק מארט, פסיכולוג שחקר את הנושא, התייחס במאמרו “בעיות באבחון הפרעת מינהכאוזן ע”י שליח בסביבה משפטית” משנת 1999 אל חוסר הביסוס המדעי לגבי קיומה של התסמונת הזו אשר גורם לאבחנת יתר שגויה.

מיעוט מחקרים מדעיים לאישוש התסמונת

“…למרות שתוצאות כוזבות הן חלק בלתי נמנע של כל תהליך אבחון רפואי יש אינדיקציות לכך שבתסמונת זו קיימת נטיה מובהקת לאבחון-יתר שגוי. האינדיקטור המובהק ביותר לכך הוא מיעוט המחקרים האמפיריים בנושא. בספרות המדעית התפרסמו מאמרים רבים העוסקים בתסמונת אבל רובם המכריע הם קליניים ולא אמפיריים, כלומר הם מבוססים על ניסיונם של רופאים ופסיכולוגים באבחון או בטיפול בהפרעה ולא על מחקרים מוקפדים בעלי קריטריונים מוגדרים היטב של הכללה והרחקה.

זאת ועוד, בדיקת הספרות הרפואית מגלה שכמעט כל מאמר שעוסק בסימנים ובסימפטומים משתמש כמקור עיקרי במאמר בודד שכתבה רוזנברג בו נבחנו 117 מקרים כאלו. למרות שמאמר זה חולל פריצת דרך בהבנת התסמונת (שכיום ידוע כי אינה קיימת), המסקנות של מאמר יחיד יכולות להיחשב לכל היותר כמסקנות מקדמיות ולא יותר.

הטיה מחקרית

בעיה נוספת היא שחלק ניכר ממקרי התסמונת שדווחו בספרות ומהווים בסיס למחקרים שהתפרסמו בנושא הם כאלו שנחשפו במסגרת משפטית-פלילית. עובדה זו פותחת פתח נרחב לאפשרות של הטיה ועיוות. תופעה דומה ניכרת במקרה של זיהוי חשודים באמצעות מסדר זיהוי במשטרה. נניח שקרבן תקיפה מזהה בטעות את התוקף כגבר בלונדיני בעל עיניים כחולות בעוד שלמעשה היה התוקף בעל שער אפור ועיניים חומות. הקרבן יספק את התיאור השגוי למשטרה שמטבע הדברים תאסוף חשודים העונים לתיאור ותעמיד אותם למסדר זיהוי, דבר שבלא מתכוון יחזק את הזיהוי השגוי של הקרבן. הכנסתה של טעות שיטתית מסוג זה עלולה להוביל בסופו של דבר להרשעתו של אדם חף מפשע. בדומה לכך הסתמכות היתר על מידע רעוע בענין התסמונת עשויה להוביל לאבחון כוזב.

כשל ההסתברות הקודמת

עוד בעיה רצינית באבחון התסמונת הוא השימוש בפרופיל פסיכולוגי מעורפל, כללי ואולי אף שגוי לחלוטין במסגרת תהליך האבחון. כדי להבין את הקושי הנעוץ בשימוש בפרופילים פסיכולוגים כאלו יש להכיר תופעה הקרויה  “כשל ההסתברות הקודמת” שעלולה לפגוע בשיקול דעתו של חוקר בשעה שהוא בודק תופעה נדירה. המונח “הסתברות קודמת” מתייחס לשכיחותה של תופעה מסוימת באוכלוסיה הכללית. למשל, ההסתברות הקודמת של שיער חום באוכלוסיה היא גבוהה בעוד שזו של שיער אדום נמוכה יותר. בעיות מתעוררות בתהליך האבחון או בסוגים אחרים של שיפוטיות כאשר ההסתברות הקודמת של התופעה הנחקרת נמוכה מאוד כפי שקורה בתסמונת.

בעיית כשל ההסתברות הקודמת מעמידה שאלות רציניות בפני השימוש בפרופיל התנהגותי כמכשיר לאבחון התסמונת. הקריטריונים הם כה רחבים שהשימוש בהם לצורך זיהוי הפרעה זו תוביל בהכרח לשיעור גבוה באופן בלתי נסבל של זיהוי חיובי שגוי.

בעיה נלווית לכך הם המגוון הרחב של התנהגויות ומאפיינים המיוחסים לסובלים לכאורה מן התסמונת. לדוגמא, ליבו ושרייר כותבים ב”הנחיות לזיהוי התסמונת”: “הורה שנראה רגוע מידי לנוכח הקשיים הרציניים במצבו הרפואי של הילד תוך כדי הבעת תמיכה ועידוד ברופאים המטפלים, או כזה המגיב בזעם ומזלזל בצוות תוך דרישה להתערבות נוספת ולבדיקות נוספות” .

תיאורים כאלו המכסים מגוון כה רחב של התנהגויות אינם יכולים להיות בעלי תוקף רב.

בסופו של דבר, הקושי הגדול ביותר הניצב בפני אבחון התסמונת הזו קשור לסטטיסטיקה, לתיאורית ההסתברות ולאופי תהליך החיזוי והאבחון הקליני. ככל שהתסמונת נדירה יותר ובעלת פרופיל פסיכולוגי מעורפל יותר, כך יידרש מדגם גדול יותר של נבדקים על מנת לאשש או להפריך השערות. במקרה שלנו, מדגם האנשים שנבדק היה קטן מדי ולא ניתן לבסס עליו מסקנות מדעיות.

פרשנות שגויה של קריטריונים לאבחון

קושי נוסף באבחון תסמונת מינכהאוזן קשור להעדר ההיצמדות לקריטריונים האבחוניים של ההפרעה. על פי הקריטריונים המופיעים ב- DSM-IV כדי להצדיק אבחון של התסמונת צריכים להתקיים מספר קריטריונים:

1. התנהגותו של ההורה מעמידה את הילד בסכנה.
2. ההורה מודע לכך שהילד אינו סובל מהמחלה בגינה הוא מתייעץ עם הרופא.
3. להורה יש מניע ברור להמצאת המחלה.

העקרונות האתיים של ה-APA מבהירים שבבחינת קיומו או העדרו של מצב פסיכולוגי נתון מוטלת החובה לחקור את כל האלטרנטיבות הלוגיות אודות מהות וגורמי המצב הנחקר. במקרים של התסמונת הזו דומה שלא מספיק תשומת לב הוקדשה לבדיקת הסברים חלופיים לבעיה המשוערת. בפרט, משקל מועט ניתן לקריטריון האבחוני הדורש שבדיית הראיות תעשה במתכוון.

נקודת הפתיחה לחקירת תסמונת כזו היא החשד של רופא או אחות שהילד מובא לטיפול בסימפטומים שאין להם קיום אובייקטיבי. אולם להתנהגות כזאת עשויים להיות הסברים חלופיים:

א. המהלך הקליני יוצא הדופן עשוי להיות פועל יוצא של אבחון שגוי. הסבירות לאבחון שגוי גוברת כאשר מדובר בהפרעות בעלי מקדם שכיחות נמוך. דוגמא טראגית לכך הוא המקרה של פטרישה סטלינגס שהורשעה ברצח בנה על ידי הרעלה ונידונה למאסר. בעת כליאתה היא הייתה בהריון מתקדם והתינוק שנולד בכלא הושם במשפחת אומנה. כעבור זמן קצר מת התינוק מליקוי גנטי נדיר. בדיקה חוזרת של הממצאים הפתולוגים מאחיו הגדול לימדה שגם הוא סבל מאותו ליקוי גנטי מה שאומר שגב’ סטלינגס הייתה חפה מפשע.

ב. ההורה תובע בדיקות מופרזת מתוך אמונה כנה כי בכך הוא דואג לטובת הילד. במקרים מסוימים הורה לילד הסובל מתסמונת נדירה או בלתי מאובחנת עשוי לדעת יותר על התופעה ועל סימפטומיה מאשר חלק מהרופאים. למרות שדוגמאות קיצוניות להתנהגות כזאת עלולות לגרום לילד לעבור טיפולים רפואיים מכאיבים ואף מסוכנים אין תכליתה לזכות בתועלת הפסיכולוגית המיוחסת לתסמונת מינכהאוזן. הורה כזה ניתן להאשים בהזנחה והתעללות אך אין הוא עומד בקריטריונים של תסמונת מינכהאוזן.

ג. ההורה, בפרט אם הוא חסר ניסיון או תמיכה סביבתית, עשוי לראות ולמצוא סימפטומים אצל הילד גם כשהם אינם ואף עשוי לשכנע את עצמו שכל התעטשות היא זיהום בדרכי הנשימה, כל כאב ראש הוא גידול במוח וכל כאב מעיים מעיד על פגיעה תוך-בטנית חמורה ביותר. בתרחיש כזה ההורה אף עשוי להפריז במתכוון בתיאור הסימפטומים של הילד על מנת לזכות בתשומת ליבו של הרופא כדי לגרום לו לקחת את דבריו ברצינות. הדבר דומה למבוגר המפריז בתיאור סבלותיו  כ”זעקה לעזרה”. התנהגות כזאת ניתן לתארה כ”היפוכונדריה ע”י שליח” אל לא תסמונת מינכהאוזן. ושוב, במקרים קיצוניים התנהגות כזאת עלולה להגיע לרמת התעללות או הזנחה אבל יחסר ממנה המרכיב המודע הנחוץ לאבחון תסמונת מינכהאוזן.

ד. הפרעת אישיות עשויה ליצור מצב שמזכיר תסמונת מינכהאוזן אך איננו זהה לו. למשל, הורה עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית או פרנואידית עשוי להתייחס בחשדנות לחוות דעתם של הרופאים, לקבל סיפוק נפשי מכך שהוא תפס אותם בטעותם ובנוסף לכך ליהנות מהרווח המשני של הצגתו כהורה אמיץ לילד שסובל ממחלה כרונית. ושוב, התנהגות זו יכולה להיות מוגדרת התעללות אך אינה תסמונת מינכהאוזן.

פרופסור רוי מדאו, ממציא התסמונת התגלה כנוכל

שמואל קופר מעיתון צופר מתאר את עלייתה ונפילתה של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח:

כאמור, תסמונת זו היא פרי המצאתו בשנת 1977 של רופא ילדים בריטי בשם רוי מידאו –  Roy Meadow .

בשנות ה-90 והשנים הראשונות של המאה ה-20, הופיע מידאו כעד מומחה במספר מקרי רצח שנידונו בבתי המשפט. על פי עדותו, הורשעו בגין רצח הורים ונכלאו.

בשנת 2003 הושם קץ לדבר, לאחר שהתברר שמידאו הינו נוכל.

היה זה, כאשר דובר האופוזיציה בפרלמנט הבריטי, התייצב במושב בית המחוקקים הבריטי, והאשים את מידו בהמצאת “תיאוריה ללא מדע” ובסירוב להציג ראיות ממשיות להוכיח את קיומה של “תסמונת מינכהאוזן ע” שליח”. מידאו טען, לא פחות ולא יותר, כי “שרף את הניירות” הרלבנטיים למחקרו…

חשוב להבחין בין פעולה פיזית של פגיעה בילד שאותה אפשר לאבחן בקלות, ובין המניע לפעולה כזאת. מידאו טען כי מצא מהו המניע לפגיעה בילדים, שמקורה ב”תסמונת מינכהאוזן ע” שליח” –  MSbP. עד להמצאה זו, כאשר מטפלת או אמא פגעה בילד, אזי כדי להוכיח כוונת זדון, היה צריך להביא ראיות שהדבר נעשה במזיד על מנת להזיק לילד. התובע היה צריך להוכיח גם את עצם המעשה וגם את כוונת הזדון. עם המצאת ה”תסמונת”, די היה לתובע לטעון שהפוגעת לוקה בה, כדי להביא להרשעה ולכליאה.

במקרים רבים, רופאים המעידים כעדים מומחים מסוגלים להוכיח שהילד נפגע ע”י מאן דהו. אבל לא היו להם כלים להוכיח שהייתה כוונת זדון מצד הפוגע. מאז המצאתו של מידאו, נעשתה מלאכתם קלה. הם צריכים רק ל”הוכיח” שהפוגע לוקה ב”תסמונת”.

אבל אם אין בכלל תסמונת כזאת, כפי שטען הדובר בפרלמנט הבריטי, ממילא גם לא יכולה להיות הרשעה ברצח.

נקל להבין, כיצד מועילה התסמונת שלמעשה אינה קיימת, לחפות על מחדלים של רופאים. כעת, כאשר קיימת מחלה שאין הם יודעים את מהותה ומנסים טיפולים שונים, שבדיעבד מתברר שלא רק שלא היו נחוצים, אלא אף גרמו פגיעה בילד – הם יכולים להעליל שהורה או מטפל בילד לוקה ב”תסמונת”, ובית המשפט קובע שהוא אשר פגע בילד.

ייתכן מאד שכאן נעוץ ההסבר ללהיטות של רופאי הדסה להדביק לאם הירושלמית את “תסמונת מינכהאוזן ע” שליח”.

כיום מתועדים אמנם בספרות המקצועית כאלפיים מקרים של פגיעות שנעשו ע”י הורים ה”לוקים” ב”תסמונת” הזאת. אבל מרביתם (לא כולם, אבל מרביתם) באים ממדינות כמו סרי לנקה, ניגריה, עומאן. רופאי הדסה ששים כנראה להצטרף לרשימת המדינות ה”מפותחות” הללו, כדי להציל את עורם, אם אכן נכונות טענות המשפחה על הטיפול הלקוי בילדם, שהרע את מצבו.

ובשלב זה, כאשר משום מה לא הורה עדיין משרד הבריאות על הקמת ועדת חקירה חיצונית ובלתי תלויה שתבדוק את התנהגות בי”ח הדסה – אי אפשר להפריך את טענות המשפחה. אדרבא, פרטי המקרה כפי שמובאים מפי עדים מהימנים – תומכים בטענות אלו נגד הרופאים.

נפילתו של מידאו, מאיגרא רמא של קבלת עיטורים מקצועיים על גילוי ה”תסמונת” עד לבירא עמיקתא של הוקעתו כרמאי בפרלמנט הבריטי, באה בעקבות מקרים בהם הופיע כעד מומחה שהביאו להרשעות על סמך התיאוריה שלו, והתברר אחר כך שהוא שיקר. נבדקו  מקרים רבים בהם הופיע מידאו כעד מומחה שהסתיימו בהרשעות על סמך התיאוריה שלו.

בעקבות הממצאים, הוא נחקר ע”י “המועצה הכללית הבריטית לרפואה” –  General Medical Council  British – על עדות שנתן במשפט שזכה לפרסום רב, של סאלי קלארק, בו טען כעד מומחה שהסיכוי לקיום שני מקרים של מוות בלתי מוסבר של תינוקות במשפחה אחת הוא אחד ל-73 מיליון. נימוק זה היה קריטי בהרשעתה של קלארק. “החברה המלכותית לסטטיסטיקה” –   Royal Statistical Society – מחתה נמרצות בפני הרשויות על עדותו של מידאו והציגה את הנתון הזה ככוזב.

ביולי 2005 מצאה GMC (“המועצה הכללית לרפואה” המוזכרת לעיל) את מידאו אשם ב” התנהגות בלתי הולמת מקצועית חמורה” ונשלל רישיונו לעסוק ברפואה בגין מתן עדות שקר במקרה של סאלי קלארק. מידאו ערער בפני בית המשפט על שלילת רישיונו, והשופט הורה בפברואר 2006 להחזיר לו אותו. GMC ערערה בפני בית המשפט העליון, אשר באוקטובר 2006 דחה את הערעור ברוב של קול אחד. הטיעון היה שבעדות השקר הזאת אין די כדי לשלול את רישיונו הרפואי.

רישיונו אמנם הושב לו, אבל אמינותו כרופא נהרסה כליל, ועמה עורערה קשות התיאוריה שהמציא על “תסמונת מינכהאוזן ע” שליח”. אגב, סאלי קלארק, עו”ד בעצמה, מתה זמן קצר לאחר מכן משברון לב.

מידאו היה מעורב עוד קודם לכן בשני מקרים נוספים שזכו לפרסום רב, בהם הורשעו אמהות על סמך התיאוריה שבדה ונגזר עליהן עונש מאסר – טרופתי פאתל ואנג´לה קאנינגס. שתיהן זוכו בערעור, לאחר שבית המשפט לא קיבל את טיעוני מידאו כעד מומחה, בדבר תקפות התיאוריה שלו.

במרבית מערכות המשפט של המדינות המתקדמות, מורשים רופאים להעיד רק באשר למצבו הפיזי של הילד והאם נגרמו לו פגיעות. אין הם מורשים להעיד בנוגד למניע של הפוגע. כלומר, גם ללא חשיפתו של מידאו כרמאי, המערכת המשפטית במדינות אלו, לא מאפשרות להרשיע על סמך תיאורית “תסמונת מינכהאוזן ע” שליח”.

לדוגמא: ביוני 2004, פסק בערעור בית המשפט העליון של קווינסלאנד שבאוסטרליה, נגד הקביעה שאפשר להרשיע נאשם על סמך התיאוריה של מידאו: “האבחנה של ד”ר פינקוס, וית´רס ואו´לאפלין שהנאשמת גרמה בכוונה לילדה לקבל טיפול מיותר באמצעות פעולותיה והדיווח הכוזב תוצאת ´תסמונת מינכהאוזן ע” שליח´, אינה אבחנה של מצב, הפרעה, או תסמונת רפואית מוגדרת…לכן דעותיהם לא היו של עדים מומחים מפני שהתייחסו לדברים אותם מסוגלים להחליט מושבעים רגילים”.

כלומר, המניע לפגיעה בילד צריך להיקבע על סמך ממצאים משפטיים רגילים ואי אפשר לבסס אותו על התיאוריה של “תסמונת מינכהאוזן ע” שליח”, משום שזו אינה ניתנת להוכחה מדעית.

פרופסור דיוויד סאות’הול, עד מומחה מטעם משרד הרווחה הבריטי, אף הוא התגלה כנוכל

דיוויד סאות’הול היה רופא ילדים כללי שהתמחה לכאורה בתסמונת הזו, עבד בשירות להגנת הילד ושימש עד מומחה מטעם התביעה נגד אמהות שלכאורה התעללו בילדיהן, ובשל עדותו שלימים נתגלתה כהונאה הורשעו הורים חפים מפשע ונשלכו אל הכלא.

בעקבות התיאוריות שלו שגורסות כי הורים רבים מתעללים בילדיהם החלה תופעה בה רופאי ילדים שבושפעו ממנו החלו להאשים הורים תמימים במעשי התעללות דמיוניים, וילדיהם נלקחו מהם ע”י שירותי הרווחה.

בשנת 2004 הואשם בסדרת מעשים שאינם הולמים את תפקידו ע”י המועצה הכללית לבריאות, לאחר שהתלונן במשטרה כי בעלה של סאלי קלארק רצח את ילדיו וזאת בעקבות צפיה בלבד בתכנית טלויזיה. המועצה התלתה את רשיונו לעסוק בשירות להגנת הילד למשך 3 שנים.

ב-2007 נשלל רשיונו לשמש שעד מומחה בנושא עקב שורה של מעשים בלתי הולמים ורשלנות מקצועית. הוא ערער לבית המשפט העליון אך הפסיד.

ביוני 2009 הפיקה תכנית פנורמה הבריטית תחקיר נוקב עליו בשם “רופא מאד מסוכן“, בו היפנו כלפיו אצבע מאשימה הורים שהואשמו על ידו באופן לא מקצועי וספקולטיבי על הריגת ילדם, ורופאים אחרים כינו את המומחיות המפוקפקת שלו כ”פרודיה על רפואה”.

צפו בתכנית תחקירים בניו זילנד משנת 1997 אשר חושפת את מערכת השקרים וההונאה של פרופסור סאות’הול.

מעשה לא קיימת תסמונת כזו, ובכל זאת בוצע מעשה פשע. מי אשם בו?

אין תשובה חד משמעית, משום שצריך לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, כאשר בית חולים מאשים הורה בפגיעה בזדון בילד, וזאת בזמן שהילד היה באחריותו של בית החולים, אין לשלול את האפשרות כי בית החולים עצמו אחראי לפשע וכי הוא מנסה לבנות האשמות שווא נגד ההורה על מנת להסוות את מעשי הרשלנות הרפואית של צוות בית החולים.

המניעים לתלונות שווא נגד הורים

דר’ לין רנל, קרימינולוגית וסוציולוגית בריטית מאוניברסיטת ליברפול מסבירה במאמרה משנת 2006: “האם התסמונת משרתת את טובת המערכת או את טובת הילד?”, כי יש לבדוק את התנהלות הרשויות המאשימות, קרי בית החולים ורשויות הרווחה ולוודא כי לא מדובר בתלונות שווא שמקורן בחיפוי על אינטרסים סמויים או מחדלים של המערכות הללו.

דר’ רנל מונה מספר סיבות אפשריות לכך שהרשויות תתפורנה תיק שווא להורים:

• חלקם של הילדים סובלים מפגם גנטי נדיר שהמערכת הרפואית כשלה באיתורו.

• הידרדרות במצבו של הילד נובעת מתופעות הלוואי של ה”תרופות” שניתנו לו ע”י בית החולים.

• כאשר ההורה מתחיל להעלות ספקות באשר לאבחון שגוי או לאפקטיביות הטיפול הרפואי ואף לרמוז כי מדובר בחוסר מקצועיות של הצוות הרפואי, הצוות הרפואי מנסה להאשימו בהתעללות והזנחה, במיוחד כאשר מדובר באוכלוסיות חלשות. גם פרופ’ אסתר הרצוג, ראש תכנית אנתרופולוגיה בבית ברל מתייחסת לכך במאמרה “תודה עמוקה לחרדים“, בו היא מודה לקהילה החרדית שעושה לאמהות והמשפחות המוחלשות והמושתקות את העבודה, כשהיא חושפת את המנגנונים שמאפשרים להמשיך לרמוס אותם.

• תסכול של הצוות הרפואי בשל חוסר יכולת לאבחן את המחלה. הצוות אינו מסוגל להודות כי אין לו את היכולת המקצועית או את הכלים לאבחן את הבעיה ואז הוא מטיל אחריות על ההורה בהמצאה של מחלה דמיונית.

• הפעלת סחיטה על ההורה לבצע ניסויים רפואיים בילד, וכאשר הוא מסרב מדווח בית החולים בתלונת שווא לרשויות הרווחה על התעללות והזנחה. הילד מוצא מחזקתו של ההורה, ובהיותו בחסות המדינה משרד הרווחה שהינו עתה אפוטרופוס שלו מאשר לבצע בילד ניסויים רפואיים ללא הסכמתו של ההורה.

• חוסר סובלנות של מערכת הבריאות ומשרד הרווחה כלפי הורים בעלי מעמד סוציו אקונומי נמוך, מנטליות שונה ומוצא תרבותי שונה. המאמר “אנטומיה של כשלון” של יעל פרץ ופרופ’ סלונים נבו דן אמנם בקשיים בשיח שבין העובד הסוציאלי לאמהות שילדיהן הורחקו מהבית בצו בית משפט, אך הוא מכיל נקודות שראוי להתייחס אליהן גם במקרה של הורים שילדיהם לא הורחקו מן הבית והם נתקלים בקשיי תקשורת עם פקידי הסעד ועובדים סוציאליים ממשרד הרווחה.

ואם ההורה הוקלט במצלמה נסתרת

על פניו נראה כי הצבת מצלמת מעקב נסתרת בחדר בית החולים, המתעדת את מעשיו של ההורה תוביל להקלטה שתהווה ראיה חותכת למעשי ההתעללות לכאורה של ההורה בילד. ואולם במציאות, הדברים לא פשוטים כפי שהם נראים.

החוקר מורלי צפה בסרטי הוידיאו בהם צולמו הורים שלכאורה מתעללים בילדיהם בבית החולים והוא לא מצע עדות להתעללות כזו. זאת בניגוד לחוקר אחר בשם דיוויד סאות’הול שטען כי בכל סרטי הוידיאו נראית התעללות באופן ברור. אותו סאות’הול ששימש עד מומחה בבית משפט ובגללו הושלכו אמהות חפות מפשע לכלא, הודה מאוחר יותר בטעויותיו כמוראה בסרטון הבא:

כאשר החוקר מורל י זיהה התעללות באופן ודאי בסרטון הוידיאו, הוא זאת התעללות במובן הקלאסי של המילה ולא שייך את המעשה לתסמונת פסיכיאטרית כזו או אחרת.

בעקבות חילוקי הדעות בנושא פרשנות סרטי הוידיאו, החליט מורלי לבצע מחקר בנושא. הוא הציב מצלמות נסתרות, צילם את האמהות עם ילדיהן ולאחר מכן הקרין את הסרטים בפני שתי קבוצות צופים, אלו שמאמינים בתסמונת מינכהאוזן ואלו שאינם מאמינים בתסמונת.

תוצאות המחקר היו סנסציוניות: אלו שהאמינו בתסמונת ציינו כי ראו שהאמהות מתעללות בילדים, ואלו שלא האמינו בתסמונת ציינו שלא ראו שום דבר מיוחד בסרטים.

ומה בנוגע למבחן ההפרדה?

במבחן ההפרדה מפרידים את הילד מן האם ואם חל שיפור במצבו, הרי זו אינדיקציה לכאורה כי האם התעללה בילד. ואולם, שוב, מדובר בראיה נסיבתית לא מוצקה.

בלא מעט מקרים, כאשר הילד הופרד מן ההורה והועבר לחסות המדינה, מצבו הידרדר עד כדי מוות, ואז כמובן לא ניתן היה להאשים את ההורה ואף הוגשו נגד המדינה תביעות נזיקין על רשלנות והתעללות בילדים.

אבל מה קורה, כאשר מצבו של הילד משתפר כפי שאירע בפרשת האם “המרעיבה”. במקרים רבים, עם ההפרדה מן ההורה, גם מופסק ה”טיפול” הרפואי. הפסקת הטיפול השגוי של בית החולים דווקא היא זו שמיטיבה עם הילד. כלומר, צריך לבדוק, האם יחד עם ההפרדה מן ההורה ישנם עוד גורמים שהשתנו כמו הפסקה או שינוי של הטיפול הרפואי, משום שיתכן שמצבו של הילד הורע עקב טיפול רפואי לא נכון ולא עקב התעללות ההורה, שהרי הילד היה בחסותו של בית החולים, אשר לא תמיד מנדב מידע לגבי מהות הטיפול שנתן לילד או לגבי הניסויים הרפואיים שביצע בילד.

בפרשת האם החרדית מירושלים, מי אחראי להרעבת הילד, האמא או בית החולים?

להלן קטעים מתיאור המקרה כפי שפורסם באתר “לדעת”, לשיפוטכם.

“…הפעוט אושפז בבית חולים הדסה הר הצופים לפני כשנה וחצי מכיון שהוריו ראו בו סימנים של חולשה ואי התקדמות במשקל ובהתפתחות. אחרי שלהורים האלו יש 4 ילדים בריאים ושלמים כשהגדול שלהם בן 9.5  ואחד מהם לומד עם בני בחיידר ילד נורמטיבי מאושר כמו כולם. הרופאים התקשו למצוא את המחלה בו חולה התינוק, וטיפלו בו בכל מיני טיפולים כדי לחזק את בריאות הילד ולאחר תקופה שוחרר לביתו, וכך כמה וכמה פעמים חזרו ההורים עם הילד אחרי שהבחינו בו משהו לא תקין כנדרש מכל הורה מסור ודואג”.

“לאחר התייעצות עם מומחים בעניני רפואה וגם מטעם בית החולים הדסה הר הצופים הוחלט להעביר את התינוק לטיפול בהדסה הר הצופים שם ישנם רופאים בכירים יותר ומומחים ברפואת ילדים”.

“זה כשבעה חודשים שהתינוק מאושפז בהדסה עין כרם, כאשר האמא לא עוזבת את בנה, יום יום מהבוקר עד הערב, ורק בערב היא דאגה למתנדבות שיבואו להחליף אותה לא לפני שמסרה להם יום יום את הוראות הרופאים במדוייק, כעדות הבנות שהיו עם התינוק, כל מי שהסתובב מסביב לאמא אם זה החברות שלה, וכל המשפחה מסביב, הבנות ששהו ליד מיטת התינוק, הקהילה בו שייכת האשה, כולם שמעו מפה לאוזן שלילד יש את המחלה הנוראה סרטן”.

“חמותה של האמא “המרעיבה” שגרה באנגליה הגיעה לארץ לפני כמה חודשים והתחננה אצל כלתה. היות והיה נראה מוזר הטיפול בבית החולים כשהרופאים לא אומרים דברים ברורים לגבי הטיפול והמחלה.. וכל תקופת זמן שמעו אבחנה אחרת על מחלת התינוק, וביקשה מכלתה להעביר את הילד לטיפול בבית חולים מיוחד לילדים באנגליה עם שם ומוניטין טוב בכל התחומים, האמא התנגדה בטוענה שהרופאים כאן עושים את הכל, והם לפי דברי הרופאים בדרך לגילוי המחלה המסתורית של הילד וכל הזמן האמינה להם וחיכתה לסוף הטוב של בנה, וחשבה שאם כבר השקיעו כ”כ הרבה וכ”כ הרבה סבל, אז זה לא הזמן באמצע טיפול לעבור לבית חולים אחר, ומי יעמוד מול תובנה של אמא ויאמר לה מה לעשות עם בנה”.

“בתקופת הטיפול הכימותרפי נשר השיער לילד שהיה לו לפני זה שער ארוך, ולמשפחה תמונות מכל תקופה ותקופה מהילד באירועים שונים, ויום יבוא וזה ייחשף לבית המשפט ובתקווה שיינתן תשובות לכל הדברים ולטיפולים שבאותם הימים שבינתיים בית החולים העלים את כל התיקים של טיפול התינוק עד לימים האחרונים (ואל תתפלאו שהמשטרה תפרסם בקרוב שהאמא “המרעיבה”, חשודה בהעלמת המסמכים הרפואיים.. והחרדים החדירו האקרים למחשבי בית החולים ומחקו את כל החומר הרפואי של הילד המורעב..) עו”ד של המשפחה פנו מאז התפוצץ הפרשה לבית החולים שיעבירו לידם את תיק הרפואי של הילד, ובכל החומר נמצא רק הטיפול של הימים הראשונים ושל הימים האחרונים, וכל החצי שנה לא מתועד.. האם באמת בית החולים לא מתעד יום יום את הטיפול עם החולה גם בכתב גם במחשבים?”

“בית החולים, אחרי חצי שנה של טיפולי כימותרפיה מסיביים, הבין שהוא טעה, ובמקום להיחשף לתביעת ענק, הוא ממציא עלילה נגד האם, שכביכול היא אשמה בכך שהם נתנו את הטיפול הלא נכון, כי הם הלכו שולל אחרי אמא שחיבלה בטיפול של בית החולים, וכך נאלצו להמשיך בטיפול הכושל שלהם מבלי שיוכלו לעלות על הממצאים הנכונים בשלבים מוקדמים יותר”.

“בתקופה האחרונה פקעה סבלנותה של האמא. פתאום היא שומעת מהרופאים שהילד לא חולה סרטן. איזה אמא שאחרי חצי שנה שבנה עובר טיפולים כאלו שהורגים וגומרים את האדם משערות ראשו ועד כפות רגליו תעמוד דום ותנענע בראשה? ישר התחילה לבקש הסברים. התחילה ללכת על העצבים של הרופאים בכל ביקור. מה קורה עם בני? מה יש לו? מה אין לו? מתי תחליטו במה הוא חולה? הרופאים שלא היה להם הרבה כוח לאמא ועם הרצון להתפטר ממנה ואולי גם מתביעה, בצורה הכי טובה וכמה שיותר מהר, התחילו לתפור תיק. פשוטו כמשמעו.”

בהתחלה אמרו לאמא שאסור לה להרים את התינוק. זה שבע שבועות שהאמא עומדת רואה את בנה מתחנן תחזיק אותי על ידייך התינוק בוכה ומושיט לה ידיים והאמא עומדת בוכה מולו.. ורק מחזיקה את ידו ולא מרימה אותו, כי הרופאים אמרו לה שזה לא בריא לתינוק.. כמובן שהתקינו מצלמות ומה רואים שם? ילד בוכה והאמא מחזיקה את ידה.. הרי חלק מנסיון ההתססה נגד האמא בהתחלת הפרשיה היתה שהאמא בהיותה חשודה בהרעבת בנה הותקנו מצלמות שיתעדו ויעקבו אחרי האמא. נו, אז תפרסמו. החוכמה ללכלך ולהמציא סיפורים שנשמעים טוב בתקשורת מבלי להציג אותם לציבור? כמו שטשטשתם את התמונה כדי לזעזע את הציבור שמאמין לכם.. תטשטשו את פניו של התינוק ושיראו העם את האמא “מרעיבה” את בנה.. למה גם לבית משפט לא הוצגו הסרטונים האלו.. מתוך 7 שבועות לא מצאתם אפילו קטע קטן להפליל את האמא? אז למה יצאתם לתקשורת שבעקבות החשדות הותקנו מצלמות בבית החולים?”

שמענו השבוע כל חצי שעה בתקשורת שמאז שהתינוק הורחק מאמו הילד עולה במשקל 20 אחוז ממשקלו.. והסיבה שעכשיו הילד חוזר למשקל הרגיל, היא אחת ויחידה, הפסקת הטיפולים הכימותרפיים.

“והנה מה שסיפר השבוע אדם שבנו מאושפז באותו חדר בו מאושפז התינוק “המורעב”, וכך מספר: גם אני ידעתי שהילד מאובחן בחולה סרטן ועובר טיפולים כימותרפים. בתקופה האחרונה הרופאים אסרו על האמא לתת שום מאכל או ממתק לתינוק, ואכן האמא ביקשה ממני ומכל אלו שנמצאים בחדר שמכיון שהרופאים אמרו שאסור לתת לבנה שום מאכל אז היא מבקשת לא להכניס לחדר ממתקים מול בנה כדי לא לגרות את בנה ויבקש ולא תוכל לתת לו. באותו בוקר שנעצרה האמא, לא ידעתי שעצרו את האמא כי זה עדיין היה סודי כמה ימים עם צו איסור פרסום, וקניתי לבני ארטיק. פניתי לאחות ושאלתי אותה אם מותר לי לקנות גם לילד ארטיק. התשובה ענתה עכשיו כבר מותר,  וגם האחות נתנה באותו יום ממתק לילד”.

“בהתחלה דיברו על כך שהאם הוציאה את הזונדה, לאחר כמה ימים זה הפך להאשמה של הערבת הילד במשך שנתיים. פתאום אתה רואה בערוץ 10 שהאם חשודה בהכאת ילדה ובהתעללות פיזית חמורה בו, עד כדי כך שהם מצטטים את המשטרה שיש להם תיק מוכן שמרכיביו דומים ל’תיק של ארגון פשע קלאסי’ לא פחות ולא יותר. ובכלל מתעלמים ולא מזכירים במילה את הטיפולים הכימותרפיים, והכתבה מספרת על כך שהאם הגיע עם בנה לפני כחצי שנה במצב של תת תזונה, ובית החולים ניסה לטפל בו באמצעות הזנה אך נכשל, ומתברר שהאם חיבלה בהזנת הילד. זה לא תינוק שהאמא מתרוצצת אתו שנתיים מבית חולים אחד למשנהו ועוברת עמו את התהליכים הקשים ביותר, שביכולתם למוטט את האביר והחזק שביצורי אנוש, היא פשוט הגיעה שם לפני חצי שנה עם תינוק מורעב, וואלה איזו פושעת, ארגון פשע קטן עליה”.

אם התביעה טוענת שיש להם הוכחות, שיציגו להציג את מה שיש להם ואז נוכל לשפוט את המקרה בצורה אמיתית יותר

לפני כמה חודשים נולדה לי בת פגית. היא היתה מאושפזת חודשיים תמימים. השתדלנו אני ורעייתי להיות אצלה כל יום ויום, רעייתי הייתה איתה לפעמים 10 שעות ביום. בשבועות הראשונים היא היתה מחוברת לזונדה (צינור שמגיעה ממזרק עד לקיבה ישירות). זונדה מפריע מאד לתפקוד רגיל, זה מעצבן וממש לא נוח, פעמים רבות בתי הוציאה עם משיכה את הזונדה כמעט עד הסוף ואני או אשתי היינו מסדרים לה את זה שוב. אני בטוח שאם היו מסריטים אותנו לסדר לה את הזונדה היו בטוחים שאנו מנתקים או משחקים סתם עם התזונה.

לנו הסבירו, שכמה שנמצאים יותר קרובים עם הילד, הפיתוח והרצון שלו להבריא הוא פי אלף מאשר לא להיות איתו יותר מידי. גב’ מרקוביץ שהתה ליד מיטת בנה המון, העניקה לו חום ואהבה, סיפרה לו סיפורים (בעיניי ראיתי), הצחיקה אותו. מעניין שאף פעם לא ראיתי עליו שהוא סובל בזה שאמא שלו נמצאת לידו.

למשטרה, אם אתם כ”כ בטוחים ומאמינים וראיתם את הסרטון המזעזע כביכול, תפרסמו את זה בבקשה כמו שאתם מפרסמים הרבה מקרים יותר גרועים עם חדירה לפרט עם הרבה יותר בושות וחשיפה שלילית למשתתף בכתבה.

“גם בית החולים לא חלם שכך יתגלגל הסיפור.. הם חשבו בשקט לטפל באמא בצורה הכי טובה מבחינתם.. נרקום עליה עלילה.. המשטרה תרחיק אותה מבנה החולה בטיעונים שהיא מרעיבה.. הציבור כרגיל יקנה את הסיפור.. ועוד אם נעשה את זה בצו איסור פרסום.. (ואכן האמא ישבה שבוע בכלא מבלי שהציבור ידע..) והכל על מקומו יבוא בשלום.. אם בית החולים או המשטרה היו חולמים שהפרשיה תסעיר את הציבור החרדי ויתמזל מזלה שהציבור ייחשף לזוועה של עלילת הדם.. הם בהתחלה היו יורדים מהאמא ומכל הסיפור, והיו חוסכים בכל הנזקים הכספיים החיכוך בין המשטרה לציבור החרדי, החיכוך בין הציבור לבית החולים הדסה שעוד יכה הדים אחרי שתקום ועדת חקירה ותעמיד את האחראיים לדין.. החיכוך ושבירת הכלים בין הציבור לבין עובדות אגף הרווחה שהמשטרה בחרה לערבב אותם בסיפור אחרי שאף פעם לא התלוננו שיש להם משהו נגד האמא “המרעיבה” שמגיעה אליהם עם כל ילדיה לעשות את החיסונים והטיפולים הנדרשים לכל ילד ותינוק.. ומבחינתם עד להתפוצצות הפרשה היא היתה עוד אמא מתוך מאות אלפי האמהות המסורות לגדל את ילדיה בטוב המקסימאלי שניתן כך לגדל ילדים…”

“כרגע שאין למשטרה שום ראיות ואפילו לא ראיה אחת.. ניסו פעמיים לבקש הארכת מעצר בתאונה שהם זקוקים לחקירה נוספת של האמא והקרובים לענין, האמא שבצדק שמרה על זכות השתיקה ולא הסכימה לחתום על שום מסמך ועל שום חומר שניסו להפליל אותה, למרות הלחצים הנפשיים שהיא עברה, ימים על ימים שעות על שעות מבוקר עד ערב בחדרי חקירות עם איומים נוראיים שלא תזכה לראות את בניה לעולם אם היא לא תודה במה שהם רוצים,, 40 שנות מאסר מחכים לה על מה שהיא עשתה.. שלא תזכה לאור יום.. אבל האמא שאיננה טיפשה ולמרות מה שעברה בחצי שנה האחרונה עמדה בחוזק ובגבורה ולא הסכימה לחתום להם ולא להודות על דברים שלא עשתה”.

“המשטרה שרצו בלית ברירה לרדת מהתיק בצורה יפה, שאכן האמא ביצעה את כל מה שהם מייחסים לה, אבל נבצע עליה בדיקה ע”י הפסיכאטר המחוזי, שאת התשובות ידענו מראש  שהיא חולת נפש, ונשחרר אותה ממעצר בכלא לטיפול פסיכיאטרי. והמשטרה ובית החולים יצאו מהסיפור נקי, וגם אם תבוא אח”כ להפליל אותם בכל מה שעברה היא והתינוק בכל התקופה, אזי אי אפשר להאמין לה כי היא חולת נפש.

“כך הרי אמר הפסיכיאטר שאינו נחשד בצד כל שהוא”, וטוב עשו העו”ד שלא איפשרו לפשע הזה (הבדיקה הפסיכיאטרית) להתבצע לפני שהיא משוחררת ע”י בית המשפט מחוסר ראיה כל שהוא לסיפור העלילתי, כי זה היה רק עוד דרך ללכלך את האמא בעיני הציבור”.

מנשרה המופץ בקהילה החרדית: