דעה: תפסיקו להוציא את הילדים מהבית / רוני אלוני סדובניק

על פי הנתונים שפרסמה לאחרונה השדולה למען הילד בכנסת, עולה כי ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית. מסתבר כי 5% מהילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומחיק משפחתם, זאת לעומת 0.5% במדינות המערב.

נכון, ישנם מקרים בהם אין מנוס אלא להרחיק מיד את ההורים הפוגעים מהילדים, אבל מקרי קיצון אלו הם בודדים, ובמרבית המקרים ניתן היה לשקם את הילדים בתוך המשפחה ולתמוך בתא המשפחתי כולו, אם על ידי ליווי מקצועי, ואם על ידי תמיכה כלכלית וקהילתית.

סיפורם הטראגי של ילדי תימן ממחיש את הקלות ההיסטורית הבלתי נסבלת בה הממסד בישראל קורע זאטוטים מחיק משפחתם מתוך גישה פטרונית, מתנשאת, היודעת טוב יותר מהילדים או מאמהותיהם, מה טוב עבורם.

בשעה שרשויות רווחה במדינות המערב השכילו מזמן לבחון כל מקרה לגופו, תוך תובנה בסיסית כי המקום הטוב ביותר לכל ילד הוא בזרועות אימו, אצלנו עדיין נוהגת השיטה הקומוניסטית הבוחנת את כל המקרים באמת מידה זהה ותוך רמיסה ברגל גסה של כל ניסיון לגמישות ולאבחון פרטני יותר בין מקרה למקרה.

בישראל חיים כרגע 75,000 ילדים שהוצאו מביתם וחיים בכ-500 מוסדות של משרד הרווחה. מערכת מפלצתית זו לוגמת לקרבה כל שנה 5 מיליארד שקלים למימון השוטף של עובדי הפנימיות, אומנות ומוסדות שונים ומשונים, זאת בשעה שהיה ניתן להפנות לפחות חלק מהסכום לשיקום מקצועי של הילדים בחיק משפחתם.

תקציב אדיר זה המוגדר ומיועד במיוחד למימון הוצאת ילדים ושהייתם במוסדות, הינו סעיף מרכזי וקבוע בתקציב השנתי הכולל של משרד הרווחה. כלל ברזל הוא במשרד האוצר,

לפיו משרד ממשלתי שאינו עושה שימוש במלוא הסכום שאושר לו בשנה מסויימת, לא זו בלבד שלא יגדילו את תקציבו בשנה הבאה אלא אף יקצצו את אותם הסכומים שלא נעשה בהם שימוש.

מצב אבסורדי זה גורם לכך, שמשרד הרווחה הזקוק כל כך לכסף אינו יכול להרשות לעצמו להפחית את מספר הילדים המוצאים מביתם שכן עליו לעמוד במכסות קבועות המגיעות עד אלפי ילדים המוצאים בשיטתיות בכל שנה מביתם, וכשהמולך דורש את ליטרת הבשר, נרתמת כל המערכת כדי לספק את תאבונו.

שופטי בתי המשפט לענייני משפחה או נוער מהווים למעשה רק חותמת גומי להמלצות של עובדי הרווחה ומאשרים כמעט כל בקשה להוצאת ילד מהבית המוגשת להם. גם עובדי הרווחה אינם אשמים בשיטה, ההנחיות והקריטריונים מונחתים על ראשם מלמעלה, וכידוע הסיבה לכל מדיניות נעוצה בסופו של יום בהיבט התקציבי.

ישראל, כהרגלה, מפגרת אחרי מדינות מפותחות אחרות, בהן כבר הוטמעה התובנה כי הדרך הבריאה ביותר לשיקום 99% מהילדים היא דווקא בתוך הבית פנימה, במסגרת שיקום כלל משפחתי. נכון, ישנם מקרים קיצוניים בהם טובת הילד מחייבת הרחקתו מבן משפחה פוגעני, ואולם מדוע לקרוע דווקא את הילד מהבית ולא להרחיק לתמיד את הגורם הפוגע?

נתונים סטטיסטים מלמדים אותנו שוב ושוב כי אחוז הילדים המוצאים מהבית מקרב שכבות העוני והנזקקות הכלכלית הוא גבוה בצורה משמעותית. האם לא הגיעה אם כן העת לשקם משפחות נזקקות אלו, לסייע להן לצאת ממעגל המצוקה וזאת בהפניית התקציב למימון הוצאת הילד מביתו, והקצאתו למשימה הרציונאלית יותר?

בשונה מממשלות עבר כושלות, נקרתה למשרד הרווחה שעת כושר גורלית, משום שבראשו עומד היום שר רווחה בעל נפש יתרה וחשיבה יצירתית, שר שדעתו נחשבת מאד בעיני ראש הממשלה, שר המשפטים ושר האוצר. טוב יעשו אלו ביחד, אם ינתקו אחת ולתמיד את הקשר המעוות בין גודל התקציב של משרד הרווחה ובין מכסת הילדים המוצאים מביתם. המדד להגדלת התקציבים לרווחה צריך להמדד רק על ידי הצלחות בשיקום ילדים בביתם, ולא על פי היקף הוצאתם מהבית.