בית? ושמו פנימיה

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-8BH

לאחרונה נתקלתי בחומר לימודי לכיתה ד’ באחד מבתי הספר במרכז הארץ וזועזעתי מן המסרים המטעים שמעבירה מערכת החינוך לילדים בנוגע למהותם של החיים בפנימיה, מסרים המלווים בריח חריף של יחסי ציבור שמשרד הרווחה עושה למסגרות ההשמה החוץ ביתית.

גרוע מכך, המאמר מבצע דה הומניזציה למגזר אתני שלם כאשר הוא משייך את הילדים ממוצא אתיופי לקטגוריה של ילדים שאורח חייהם הוא כזה המצריך שהייה בפנימיה, ובמילים אחרות, הוא מעביר מסר לילדי ישראל כי ילדים לעולים חדשים מאתיופיה הם ילדים שונים ולכן יש לבצע בהם טרנספר למוסדות סגורים.

מאמר זה הוא למעשה מראה של המציאות הישראלית, מציאות בה נכשלה הקליטה של העליה האתיופית ושל העליה בכלל. במקום לתת מענה ועזרה למשפחות העולים במסגרת הקהילה, רשויות המדינה מעדיפות לפרק את המשפחות, לפזר את הילדים בין מוסדות וליצור דור חדש של עזובת ילדים שבבגרותם יהפכו חלקם מן הסתם לנתמכי סעד ופושעים.

הנה המאמר של עמית ויסברגר:

יש ילדים שלא גרים בבית הוריהם, אלא בבית אחר עם ילדים אחרים שאינם אחיהם. בית כזה נקרא פנימיה.

רוב הילדים גדלים בבית עם ההורים שלהם מאז שהם נולדו, וכמעט כולם חיים בבית עד שהם עוזבים אותו מרצונם החפשי. מקובל שלא עוזבים את בית ההורים לפני גיל 18, לפני שמסימים ללמוד בבית הספר התיכון. אבל יש ילדים שצריכים לעזוב את בית ההורים כבר בגיל צעיר מאד בגלל כל מיני בעיות בבית או בבית הספר. הילדים האלה חיים בפנימיה, גרים זה ולומדים בה.

ספרי ילדים רבים נכתבו על החיים בפנימיה. הסיפור ‘אוליבר טוויסט’ למשל, שכתב הסופר האנגלי המפורסם צ’רלס דיקנס, מתחיל בתיאור בריחתו של הילד מהפנימיה ליתומים שבה הוא חי. בפנימיה הזאת חיו בעיקר ילדים יתומים. שם הרביצו להם, התעללו בהם ולא נתנו להם די אכל. יש סיפורים על פנימיות שחיי החברה בהן היו קשים מאד: יש בהן כנופיות ומלחמות בין הילדים הצעירים לבוגרים. על חיי חברה כאלה מסופר בספר ‘אליפים’. בסיפור מתוארת פנימיה בישראל לפני כמה עשרות שנים. אחרי שקוראים סיפורים כאלה, אפשר לחשוב שפנימיה היא מקום נורא ואיום. בדרך כלל אין זה נכון…, החיים בפנימיה של היום אינם קשים כפי שהיו לפני 30 או 40 שנה…(האמנם?)

הפנימיה היא בעצם הבית של הילדים החיים בה…החיים בה הם חיי שיתוף…בדרך כלל גרים כמה ילדים בחדר אחד – שנים, שלושה ולפעמים גם ארבעה. ברוב הפנימיות הארוחות משותפות – כולם אוכלים בחדר אוכל גדול, כמו בקיבוצים.

בפנימיות גדולות מאד יש בית ספר מיוחד לילדי הפנימיה. הילדים גרים קרוב מאד לבית הספר שלהם. בפנימיות אחרות הילדים הולכים בבוקר לבית ספר רגיל, קרוב לפנימיה שלהם, וחוזרים בצהרים לפנימיה.

את מקום ההורים ממלאים אנשים מבוגרים שעובדים בפנימיה, קוראים להם ‘מדריכים’. המדריכים עושים את כל מה שההורים עושים בבית: מעירים את הילדים בבוקר, מכינים את הארוחות, מנקים את הבית, עוזרים להכין את שיעורי הבית, מקלחים את הילדים הקטנים, מספרים להם סיפור לפני השינה ומשכיבים אותם לישון. המדריכים מפנקים את הילדים ומשחקים איתם, אבל כשצריך – הם גם כועסים ומענישים. לעיתים קרובות נוצרים קשרים חמים מאד בין הילדים למדריכים שלהם, ובכל זאת המדריכים אינם ההורים האמיתיים.

רוב הילדים שמחים לצאת לחופשות ולחזור הביתה, אל המשפחה, אפילו אם המצב בבית שלהם קשה מאד. בדרך כלל יוצאים הביתה לחופשות של החגים ובכל שבועיים או שלושה – לחופשת סוף שבוע. משום שהילדים מבקרים בבית רק בסופי שבוע ובחגים, מפנקים אותם שם. כשהם חוזרים מן החופשות, רוב הילדים מביאים איתם שקיות מלאות ממתקים.

בפנימיה דואגים לכל הצרכים של הילד: למזון, לביגוד, לספרי לימוד, לכלי כתיבה וגם למשחקים. אבל בדרך כלל הילדים מקבלים גם דברים מהבית.

לפעמים חייו של ילד שגר בפנימיה מבולבלים מאד. למשל קורה שחוגגים לו יום הולדת פעמיים: פעם אחת בפנימיה – במסיבה שמארגנים לו המדריכים ופעם שניה בחיק המשפחה. דוגמא אחרת: ילד הכין עם המדריך שלו תחפושת לפורים, וכשנע הביתה לחופשה, קיבל תחפושת אחרת. למה הוא יתחפש בסופו של דבר?

ועוד דוגמא: בבית ההורים הילד למד כל מיני הרגלים וכללי התנהגות, ובפנימיה הוא צריך ללמוד הרגלים וכללים חדשים. כשהוא בבית ההורים הוא צריך להתנהג לפי כללי הבית, וכשהוא בפנימיה – לפי כללי הפנימיה. זה מבלבל מאד!

יש פנימיות שהחיים בהן דומים עד כמה שאפשר לחיים במשפחה. בפנימיות האלה יש בתים שנקראים ‘משפחתונים’ ובהם חיים כמה ילדים כאילו הם אחים…

זוג מבוגרים שנקרא ‘הורי בית’ מטפלים בילדים וממלאים את התפקיד של אבא ואמא…שוחחתי עם כמה ילדים שחיים בפנימיה מיוחדת כזאת באחד מקיבוצי צפון הארץ:

עץ המשאלות – ציור של ילד שהוצא בכפיה לפנימיה

מיטל בת 13

מיטל, מתי הגעת לפנימיה?

אני פה כבר מגיל 6.

מה התחביבים שלך?

לנגן בחלילית ולאהב דולפינים.

מה את זוכרת מהזמן שגרת בבית ההורים?

שהייתי משתוללת בגן. לא רציתי לעשות שם כלום, הרבצתי לגננת (צוחקת), עד שהתקשרו לעובדת הסוציאלית ובאתי לכאן. כשהגעתי הרגשתי שאני במקום חדש חדש. כשהייתי נוסעת הביתה לביקור, הייתי מסתכלת כל הנסיעה מהחלון, את הדרך, תמיד אותה דרך…(הפתרון לילדים “סוררים”: הרחקה מהבית, ובידוד במוסד סגור)

לאן את נוסעת בחופשות?

לפעמים לדודים, ולפעמים לאבא ולאמא החורגת שלי. הם עלו מאתיופיה. אמא שלי האמיתית יודעת רק קצת עברית.

ועם אמך החורגת את מסתדרת?

קצת, אחות שלי שהיא בת 15 וגם גרה כאן בפנימיה לא רוצה להיות שם.

ופה טוב לכן?

כן, ה’הורי בית’ שלי נחמדים מאד, ומי שרוצה שווה לו…

ומה היית רוצה להיות כשתגדלי?

מלצרית במסעדה.(מסר ברור לקורא, המציין כי ליוצאי אתיופיה יש יכולת או מוטיבציה לעסוק רק בעבודות דחק ובמקצועות הצוארון הכחול)