האמא רונית ארוש פגשה את ילדיה חטופי הרווחה בתום 27 שנים של מאבק: "אמרו להם שאני מתה" / יהודה שוחט ואריאלה שטרנבך

Spread the love

קיש

קרדיט: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4902565,00.html

כשהיו פעוטות נחטפו מרונית ארוש שני ילדיה והועברו למשפחות אומנה ולפנימייה, ואף למשפחה מאמצת שהתעללה בהם. היא נאבקה שוב ושוב כדי לגדל אותם אבל רק כשהגיעו לגיל 18 זכו להיפגש באמת. "לא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים, אבל התעללו בהם", סיכמה 27 שנות מאבק להחזירם אליה.

סיפורה של רונית ארוש, מאפיין את פשעי משרד הרווחה המתעללים באימהות לצרכי סחר בילדים, עד שקשה להאמין שהוא לא תסריט לסרט. זהו סיפור על אימא צעירה מאוד וענייה מאוד, ומאבקה לשרוד בכל האמצעים האפשריים והבלתי אפשריים.

תחילת הסיפור נחשפה ב"ידיעות אחרונות" כבר לפני 27 שנה במוסף "7 ימים". קראנו לה אז "אורלי", אימא ששני ילדיה נלקחו ממנה לאימוץ ללא הסכמתה על ידי השירות למען הילד במשרד הרווחה. ב-27 השנים שבהן ניסתה המדינה למנוע ממנה גישה לילדיה, חרשה ארוש את הארץ, התחזתה לעובדת סוציאלית, הסתתרה בשיחים ביישובים שכוחי אל, ישנה על קברי צדיקים, חדרה לבתי ספר ונעצרה פעם אחר פעם בניסיון להגיע לילדיה ולחדש איתם את הקשר. ועכשיו היא מתראיינת יחד עם בנה איציק, שהיה בן שלוש כשנחטף ממנה.

לקריאת הכתבה מיום 19/10/1990 "בסך הכל רציתי לראות את הילדים שלי", הקליקו כ-א-ן.

האם ילדיה של ארוש היו זוכים לחיים נורמטיביים ומיטיבים יותר תחת חסותה, יש תשובה חד משמעית. כן!!! ההחלטה להוציאם מחזקתה נבעה מפטרנליזם והתנשאות משרד הרווחה על אמא עניה, ובמקום לסייע לאמא לתמוך בה כלכלית, משרד הפשיעה העדיף לסחור בילדים שלה ולהוציא אותם מחזקתה. על הילדים של רונית ארוש נגזרו 14 שנות סבל והתעללות, של נדודים ושל אלימות שיטתית מצד הוריהם המאמצים.

"שכה אחיה, באמת שלא היה אכפת לי אם הילדים שלי היו מקבלים חיים טובים", היא אומרת ומניחה יד על כתפו של בנה. "אבל התעללו בהם, הרביצו להם מכות בחגורה, דברים נוראים".

שוק הבשר ב"פנימייה"

איציק ורונית יושבים עכשיו זה לצד זו, כאילו לא קרה דבר, אבל ניכר ששניהם עדיין לא התרגלו לגמרי למערכת יחסים של בן ואמו. איציק, שחזר לשמו המקורי לאחר שזה הוחלף על ידי ההורים המאמצים, קורא לה "אימא", אבל בראיון משתמש מדי פעם בביטוי "האימא הביולוגית". היא, מצדה עדיין מעט מרוחקת ממנו. קצת כמו שחקנים בהצגה גדולה שנכפתה עליהם.

"גדלתי בשכונת התקווה והתחתנתי בגיל 17", משחזרת רונית. "היה לנו שטח בשכונת הארגזים, ואחרי שהבאתי לעולם את הבת הגדולה לילך, הרסו לנו את הבית. במשך חודש שבתתי בעירייה, ואז נתנו לי דירה בחולון. חיינו במצוקה כלכלית קשה".

רונית והילדים נדדו בין דירות שונות. "יום אחד אני באה הביתה, וחברת חלמיש החליפה לי דלת, מנעול, הכל", היא משחזרת. "לקחו לי את כל התכולה: את מכונת הכביסה, את הסלון, אפילו את הקלין בכיור. שמו הכול במחסן שלהם ולא השאירו לי כלום".

משרד הרווחה הכריח את רונית לשים את ילדיה לפנימיה. "יום אחד אני באה לבקר את הילדים", סיפרה, "המנהלת אומרת לי: 'הילדים נלקחו לאימוץ'. מה זה, אמרתי, אני לא מבינה. 'עד גיל 18 את לא יכולה לראות אותם'. הגדולה הייתה בת ארבע וחצי, הקטן בן שלוש. התעלפתי. הפכתי שם את כל הפנימייה".

"זאת לא הייתה פנימייה", מתערב איציק,

"אלא מקום שאליו מעבירים ילדים לפני שמוסרים אותם לאימוץ. המתנו שם כמו תרנגולות בשוק לכל מיני הורים שהיו מגיעים לבחור את מי לקחת. היו כמה שרצו את אחותי לבד, או אותי לבד, אבל היה לנו מזל, אחותי הייתה מגוננת עליי כמו אימא ואבא ביחד. היינו ישנים מחוברים, שלא יפרידו בינינו".

רונית: "רק לימים התברר שזו לא פנימייה, לנו אמרו שזו פנימייה".

מה אתה זוכר משם?

איציק:

"אני זוכר שהייתי בדיכאון. אתה לא עם אימא או אבא, וכולם מסביב זרים. ישבנו שם במוסד ואשכרה באים לראות אותך הורים מכל העדות, הרגשתי כמו קיבוץ גלויות. רואים את אחותי, רואים אותי, מסתכלים אם מתאים להם. אני זוכר שבאו שלושה-ארבעה זוגות, לקחו אותנו לטייל. בכל פעם היינו בורחים להם, צועקים שאנחנו רוצים את אבא ואת אימא. אבל מה לעשות, אנחנו לא קובעים".

רונית: "לילדה אמרו שאני מתה".

איציק: "ולי אמרו שאבא מת".

בית המשפט חותמת הגומי של הרווחה חתם על ההחלטה לשלוח את השניים לאימוץ, במקום לראות את טובת הילדים לגדול עם אימם הטובה והביולוגית, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה לאחר שהאם ערערה. "אימץ אותנו זוג דתיים, האימא הייתה עקרה", מספר איציק. "בהתחלה גם הם רצו רק את אחותי, בסוף הסכימו לקחת את שנינו".

הם הגיעו ליישוב דתי בקצה הארץ, ומיד הוכנסו למסגרת חינוך דתית. בשנים הראשונות, סיפר איציק, הכול היה בסדר. ואז באורח נס נולד לזוג ילד ראשון, ועוד אחד, ועוד אחת, ועוד. "הכול השתנה. פתאום התייחסו אלינו כאילו אנחנו זרים".

"תעשה לי נס"

לחוויות הילדות המטורפות שמתאר איציק עוד נחזור. בינתיים, רונית יושבת בבית ואינה יודעת את נפשה. "ארבע או חמש שנים חרשתי את הארץ", היא משחזרת. "לא רואה בעיניים: אילת, ערד, טבריה, ירושלים. הלכתי לבתי ספר, נכנסתי לכיתות. ככה חמש שנים, שכה אחיה, לא מפסיקה בחיפושים. כל יום קוראת תהילים, אומרת שמע ישראל. כל השנים אני מלמדת תינוקות של בית רבן לקרוא ולכתוב, ומתפללת כל יום, צועקת: 'בורא עולם, תעשה לי נס מעל לטבע'".

באחד הלילות, לדבריה, חלמה שאלוהים מגלה לה איפה הילדים. "בבוקר אמרתי לאימא שלי, 'בואי נלך לעורך הדין שיערער בשבילנו לבית המשפט העליון, יש לי תחושה שהקדוש ברוך הוא יגלה לי איפה הילדים'. היא אמרה לי: 'רונית, את לא נורמלית. תפסיקי לדמיין דברים, אף אחד לא יגלה לך'".

השתיים הגיעו לעורך הדין, שם דווח להן כי הערעור נדחה. ארוש, בין הדמעות, החליטה לעשות מעשה וגנבה דף אחד מהתיק המשפטי החסוי. "כשנכנסתי הביתה, ראיתי על הדף שם של מישהי, פסיכולוגית קלינית, ואת מספר הטלפון שלה בבית. אימא שלי בעטה בי, 'את ילדה לא נורמלית', היא אמרה לי. אבל החלטתי, בכל היקר לי, שאמצא את הילדים שלי".

בלי לחשוב פעמיים, ארוש התקשרה. לטלפון ענה ילד קטן. "אימא לא בבית", הוא אמר, והעביר את השפופרת לאחיו הגדול. "אמרתי שאני עובדת סוציאלית", היא צוחקת. "'אוי, חמודי, אתמול רשמתי תיק אימוץ והשופט מחכה לי בלשכה. כל כך לא נעים לי, אתה יכול לעזור לי?'"

"מצטער, זה חסוי", הוא אמר, "אבל אימא תגיע עוד רבע שעה".

"בבקשה", התחננה ארוש. "השופט מחכה בלשכה, זה כל כך לא נעים".

רחמיו של הצעיר, היא אומרת, נכמרו עליה. לטענתה, במשך שעה ארוכה הוא עבר על כל התיקים. "דנה, רטי, חנה, נתניה, חיפה. כלום". בסוף הוא מצא, ונתן לה שמות של שני ילדים שנשלחו לאימוץ ביישוב מרוחק. שמותיהם הוחלפו בינתיים על ידי ההורים, והם קיבלו גם שם משפחה חדש, אבל רונית ידעה שאלה ילדיה. "פתאום אימא שלו מגיעה", היא צוחקת שוב. "צועקת: 'מטורף, מטורף!' ואז לוקחת את הטלפון. אמרתי שאני עובדת סוציאלית, התחילה לצרוח וטרקה את השפופרת".

מלאת אדרנלין, ארוש לקחה את אחותה ועוד חברה לאחת הכתובות שנרשמו בתיק. לרוע מזלה, הייתה זו כתובתה של העובדת הסוציאלית. "התחלתי לדפוק שם בדלתות", היא משחזרת, "ופתאום כל המשטרה עליי. 'שלום רונית ארוש, איזו עבודה עשית. אין דברים כמוך בעולם'. בום, אזיקים, מעצר בג'למה. החוקר התעלף מבכי". עילת המעצר, אגב: ניסיון לחטוף ילדים.

ארוש שוחררה, בתנאי שלא תתקרב לאזור במשך חצי שנה, "אבל אני לא דופקת חשבון למדינה, רק לקדוש ברוך הוא. זה הילדים שלי ואני חייבת להמשיך. לא חטאתי ולא פשעתי".

ימים ספורים חלפו, וארוש הצליחה למצוא גם את הטלפון בבית ההורים המאמצים של ילדיה. "התקשרתי ומי עונה? הבת שלי לילך", היא אומרת. "התעלפתי. שוב בלגן, והפעם שלחו את היחידה המיוחדת לחקירת פשעים חמורים לעצור אותי. הקצינה החוקרת אומרת לי: 'רונית, אני מעולפת ממך. חייבת לעשות עלייך סרט טורקי'".

סבתא באה לבקר

אחרי מעצר של עוד כמה ימים, ארוש שוחררה בתנאי שלא תתקשר ולא תתקרב לילדיה. הפעם גויסה למשימה סבתהּ, שהייתה בת 91 באותם ימים. "היא החליטה לנסוע לטייל בעיר גדולה באזור", ממשיכה רונית ומתארת. "אישה בת 91 קפצה ליישוב באמצע החופש הגדול. פתאום מי בא עם האופניים? איציק, עם ציצית וכיפה. מיד היא צילמה אותו ואת אחותו בשבילי".

איציק: "היא גם הביאה לנו 20 שקל ואת מספר הטלפון".

רונית: "אני ואימא שלי מיד לקחנו מונית ספיישל לקצה הארץ. מגיעים, ואז הקצינה מתקשרת: 'שלום רונית, איפה סבתא שלך? היא אמרה שנסעה לראות את נופי ילדותה'. מתברר שעצרו אותה. שוק. אימא שלי בוכה, 'סבתא זכתה לראות את הילדים ואני לא אזכה'. נסענו וישנו לילה בקברי צדיקים. בשבת בבוקר הגענו לשם, התחבאנו מאחורי השיחים וראינו את הילדה שלי, את לילך. ישר קמתי, והיא ראתה אותי והתחילה לצעוק 'אימא שלי פה, אימא, אימא', וברחה לכיתה. בינתיים ראיתי גם את הילד, יוצא לשחק במגרש. נכנסתי לכיתה, כאילו לצלם את הנוף. שוב, כל המשטרה עליי. עצרו אותי ואת אימא שלי".

איציק: "אני זוכר את הפעם הזאת. היא נכנסה לכיתה וביקשה מהמורה עט. ישר לקחו אותי וגם את אחותי וזרקו אותנו מאחורה, שלא נראה אותה. בפעם אחרת שמו אותנו בחדר מורים, ואנחנו מנסים לטפס על החלון לראות את אימא שלנו. בסך הכול שלוש פעמים זה קרה בבית הספר, וישר החביאו אותנו. אחרי שהביאו לנו את מספר הטלפון, היינו מתקשרים לבית של סבא רבקה ולאימא רק כדי לשמוע אותן. היו איזה שש או שבע שיחות לפני שעלו עלינו", הוא אומר, ורונית פורצת בבכי.

בינתיים רונית ארוש הוזהרה שוב לבל תתקרב לילדיה. במשך שנתיים-שלוש היא התאפקה, עד שלא יכלה עוד ונסעה שוב עם חברה. "הגענו ברכב טרנטה", היא צוחקת. "הגענו לאולפנה, סיפרתי למישהי שם שקבעתי עם הילדה, והיא אמרה שהיא עזבה. ההורים שלחו אותה לאיזה יישוב מול רמאללה".

תני לי לנחש שלא התייאשת.

"נסענו עם הרכב הטרנטה, לא יודעת איך הגיע. חיכינו שם, ופתאום אני רואה את לילך יוצאת לזרוק את הזבל. קיבלתי התקף לב. איך שהיא ראתה אותי, צעקה 'אימא שלי', נכנסה לפנימייה וסגרה את עצמה בשירותים. לא הסכימה לצאת".

איציק: "היא כעסה על אימא, מבחינתה בצדק כי היא לא ידעה את האמת. זה כעס של ילד, גם אני כעסתי".

אחרי שהתברר לה שבתה לא מוכנה לצאת לראות אותה, רונית חזרה הביתה מיואשת, והחליטה לחכות שהילדים יגדלו וימצאו אותה. בינתיים, איציק מתאר מסכת התעללות שעברו הוא ואחותו מידי המשפחה המאמצת.

"האימא הייתה מרביצה לנו מכות רצח, היו סוגרים אותנו ימים שלמים בחדר. היו תקופות ארוכות שלא היינו יוצאים אפילו לעשות את הצרכים שלנו, אלא עושים אותם בתוך הצעצועים", הוא מספר. "הכניסו לנו רק לחם עם מרגרינה וזהו. אחרי שבועיים היינו צריכים לכתוב להם מכתב התנצלות, להבטיח שנקרא להם אבא ואימא. באחד המקרים, כשהייתי בן 14, הפשיטו אותי לגמרי, הכריחו אותי לצעוד כמו דוגמן על מסלול, ומפוצצים אותי במכות רצח כל הדרך".

ככל הנראה, ברווחה היו מודעים לאלימות הקשה. אין דרך אחרת להסביר מדוע הם העבירו את שני הילדים בין משפחות אומנה, ושוב להורים המאמצים.

"בכל פעם שהחזירו אותנו, שוב אלימות קשה", הוא אומר. "היינו בורחים מהבית לכמה ימים, ישנים במתקנים, בגשם, או בשירותים של בית הכנסת. פעם לקחנו כסף מקופת הצדקה שם, במקרים אחרים גנבנו אוכל מהסופר כדי לשרוד".

נקודת השבר של איציק הגיעה כשהיה בן 16 וחצי ואחותו בת 18. "באותו ערב הוא פוצץ אותי במכות, מילא אותי בסימנים כחולים, דיממתי. ככה הם השאירו אותי והלכו", הוא מספר. "אחותי התקשרה לעובדת הסוציאלית. היא הגיעה מיד, והחליטה שהיא מגישה תלונה במשטרה. האבא המאמץ ניסה להתחמק, ונעצר במקום העבודה שלו".

זה הוביל להוצאה שלכם מהבית?

"מדהים אבל לא. אחרי כל זה חזרנו הביתה. כעבור שבוע בערך ברחתי מהבית לתמיד. ישנתי בחוץ על ספסל, כי לא היה לי לאן ללכת. בהמשך גרתי ועבדתי בישיבה באזור".

במקביל, ניסה איציק לשכנע את אחותו, שכבר הייתה בת 18, לפתוח את תיק האימוץ כדי שיוכלו לפגוש את הוריהם. "היא פחדה", מספר איציק. "התחלתי לחפש בדפי זהב, אבל היא חזרה לשם המשפחה המקורי שלה, ארוש, ולכן לא מצאתי".

"אגדה האישה הזאת"

אנחנו נפגשים בבת-ים, אצל אדם לוי, האיש שהושיע את רונית. לוי הוא ספר, אושייה מקומית ואדם שבפני עצמו שווה סרט. "הוא נתן לי את כל החיים שלו", מתרפקת עליו רונית. "לימד אותי לאהוב את עצמי, הוציא אותי ממצבים אובדניים. איזו נתינה, ממש מעל לטבע".

לוי מחייך, לפעמים נדמה כאילו הוא עצמו בנה האובד. "אתה יודע איך היא התחתנה?" הוא שואל ומיד משיב: "עם נעלי קיפי ופיג'מה. אגדה האישה הזאת".

עם ילדיה הביולוגים התחדש הקשר זמן קצר אחרי שאיציק חגג יום הולדת 18. "ב-12 בלילה, כשהתחיל יום ההולדת, המכתב שלי כבר היה מוכן ונשלח לרווחה", מספר איציק.

עוד שבעה חודשים של המתנה חלפו עד למפגש המרגש, שהיה הכול חוץ מאינטימי, "ועדיין אין דבר יותר מזה", אומרת רונית, ואיציק משלים: "זה הדבר הכי מרגש שהיה לי בחיים. שמו אותי בחדר גדול, מסביב מלא פסיכולוגים. אנחנו יושבים במעגל, אני על כיסא באמצע ואימא נכנסת עם בעלה באותם ימים. היא התקרבה אליי, נעמדתי, והתחבקנו אולי חצי שעה. אני בוכה, היא בוכה, ואנחנו מחובקים ככה".

את אבא שלך פגשת?

"כן, בבאר שבע. זה היה הזוי, לראות את אבא שלך בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים בביקור בכלא. גם הוא היה בהלם. התחבקנו, אבל מאז אנחנו לא כל כך בקשר. תבין, בניגוד לאימא הוא לא נלחם עליי. פחות הסתדרנו מאז".

לאורך השנים רונית הייתה בכמה מערכות יחסים ויש לה גם ילד נוסף. "אני מעדיפה לא להיכנס לזה", היא אומרת. "האבא היה עבריין מוכר ונרצח לפני כמה שנים".

איך הקשר עם לילך?

רונית: "עכשיו אנחנו בקשר, אבל לא הרבה. היא הייתה מאוד מתוסכלת".

איציק: "אבל החתונה של לילך הייתה משהו הזוי. כל ההורים, הביולוגיים, המאמצים ושלוש משפחות האומנה היו שם. מלא אימהות עומדות, ואף אחד לא מבין מי האימא ומי האבא. הרגשתי כמו מרקו שמחפש את אימא, אבל אמיתי".

אתה בקשר עם מישהו מההורים, המאמצים או האומנה?

איציק: "הייתה משפחה אחת, האומנה השנייה, שממש נקשרתי אליהם ועד היום אני בקשר איתם. עם השאר אני לא בקשר". הוא בנה לעצמו בינתיים קריירה כמסאז'יסט, ומציג קולקציה של סלבריטאים שעברו תחת ידיו. רונית, לעומת זאת, עדיין מנסה לשקם את חייה. אישה שהחיים לא העניקו לה הרבה הזדמנויות, שניסתה תמיד לעשות את המירב וכעת מנסה לעצב לעצמה חיים נורמטיביים.

מהמשפחה המאמצת נמסר בתגובה: "קיבלנו את הילדים באהבה ובשמחה והשקענו בהם את כל כוחנו, מרצנו וכספנו. יש פה סיפור של כפיות טובה ואין טעם להגיב".

מחברת חלמיש נמסר בתגובה: "רונית מחזיקה בדירת חלמיש בתל אביב, שבה התגוררה האם שנפטרה ב-2012. בשנת 2013 ועדת השניים דחתה את הבקשה ללגליזציה, משום שהיא לא התגוררה בדירה. הגברת ארוש מחויבת בדמי שכירות ראויים בסך 2,604 שקלים, לאור העובדה שהיא מחזיקה בדירה ללא חוזה. בהתייחס לטענה לגבי הרכוש שנלקח למחסן, נשמח לבדוק את הנושא עם קבלת הכתובת המדויקת של הדירה והמועד בו נלקח הרכוש. חברת חלמיש פועלת על פי נהלי משרד הבינוי והשיכון, ועל פי נהלים אלה היא לא הוכרה כזכאית להמשך מגורים בדירה בתל־אביב".

ממשרד הרווחה נמסר שהם רואים בהוצאת ילדים מהבית את טובת הילדים, והם לוקחים ילדים ממשפחות עניות ומעבירים אותם למשפחות מבוססות שיכולים לספק את צרכיהם.

הכתבה מלפני 27 שנים 19/10/1990

הכתבה "לקחו לי את הילדים שלי" התפרסמה ביום 04/08/1989 בידיעות אחרונות.

השופט משה דרורי, מביהמ"ש מחוזי ירושלים, היה עורך דינה של רונית ארוש. (ובמאמר מוסגר, השופט הטוב ביותר בבית המשפט בישראל).

בתאריך 04/08/1989 צוטטו הדברים מפיו:

"עו"ד משה דרורי שזכה בשנה שעברה בניצחון נדיר למדי על משרד הרווחה, ובעירעור לבית המשפט העליון הביא להשבת ילדה לבית אמה הרווקה:

"הזוגות הרשומים בתור לאימוץ מפעילים לחץ אדיר על השירות למען הילד להגדיל את כמות הילדים בני האימוץ. למאמצים הפוטנציאליים יש לובי עצום, כי אלה אנשים בעלי כוח, כסף ויכולת אינטלקטואלית. יש להם נימוק לאומי – דמוגרפי – אנחנו מעלים את הרשמה החברתית, כאשר לוקחים ילד זנוח מרמה חברתית נמוכה, ומגדלים אותו בבית של רופאים או מורים. אני אישית סבור, שרק אם כלו כל הקיצים מותר להוציא ילד מהבית.

עדיף שהמדינה תשקיע יותר בשיקום ההורים, כי אומנם אתה מרוויח ילד לאימוץ, אבל המשפחה תתמוטט".