טעות אחת גדולה. 51 שנים חיה ג’ינה ווטסון בבית חולים פסיכיאטרי כשכל השנים לא הייתה צריכה להיות שם. היא אושפזה בכפיה בשל מחלת האפליפסיה ורק לאחרונה שחררו אותה
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-99T
ג’ינה ווטסון יושבת בבית ורוקמת בנחת ריקמה מפותלת על בד. בנעוריה, בשנות הארבעים, היה מקובל שנשים צעירות מתמחות בריקמה והעולם נעצר מבחינתה באותן שנים. זה מה שהיא יודעת לעשות. היא לא רכשה מקצוע, לא בנתה משפחה, לא ילדה ילדים. חייה של ג’ינה עברו עליה בבית חולים פסיכיאטרי והכל בגלל טעות.
ג’ינה חולה במחלת האפליפסיה. זה הכל.
בצעירותה קיבלה תרופות למחלת האפליפסיה שגרמו לה להתקפי זעם (העמסת קפרה). באחד מהתקפי הזעם אישפזו אותה. היום, כשיש תרופות יעילות למחלת האפליפסיה שבאשרות החולים לנהל חיים נורמליים כמעט לחלוטין, נשמע הסיפור הזה כסיפור בדיוני. אבל הוא אמיתי, והוא נושא איתו כאב לב גדול של חיים מוחמצים שהתנהלו בין קירות של בית חולים פסיכיאטרי.
גינה ווטסון כותבת היום שירים שמעידים לא רק על שפיותה, אלא גם על חוכמתה ועל הסבל הרב שעברה. היא נראית כמו סבתא חביבה. הלחיים המלאות, החיוך הרחב, כל אלו בתוספת עבודות הריקמה שלה מעלים תמונה של דמות מהעבר מספרי ילדים ישנים.
בכאב ובקושי, היא מספרת על כליאתה הארוכה. היו גדרות סביב בית החולים, היא אומרת “גדרות שחורות גדולות עשויות מברזל. ממש כמו בית סוהר. היה ברור שאי אפשר לצאת ואף אחד גם לא ניסה. כל השנים הללו, אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא הסביר לי מה קורה איתי ולמה אני שם. קשה לי להבין היום איך לא ביקשתי הסבר ואיך נתתי שהשנים יעברו מבלי להיאבק על יציאתי. אין שום סיבה שאני יכולה לתת לעולם ולעצמי איך קרה שחייתי שם 51 שנים”.
לקריאת הכתבה במלואה הקליקו על קישור ה- PDF מעלה.
