המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – הכללים החשאיים שפוגעים בזכויות הנזקקים – ועדות רפואיות המצמצמות מאוד זכויות של נזקקים לעזרה
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – הכללים החשאיים שפוגעים בזכויות הנזקקים – ועדות רפואיות המצמצמות מאוד זכויות של נזקקים לעזרה
המוסד לקיפוח לאומי – כתבה רביעית בסדרה / שוש מולא – 7 ימים 05.10.12 ידיעות אחרונות
לכאורה, כל אדם שמגיע לוועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי ומבקש אחוזי נכות נבחן לפי חוקים ברורים ושקופים. אלא ש"7 ימים" מגלה כי בביטוח לאומי פועלים על פי חוברת פנימית שקיומה נשמר בחשאיות – ושמצמצמת מאוד זכויות של נזקקים לעזרה.
הכללים הפנימיים הללו פוגעים, למשל, בחולי סוכרת, בחולות סרטן שד [במיוחד אם "חטאו" וביצעו שחזור חזה], בפצועי גב, ואפילו בטרנסג'דרים, שמוגדרים שם "סובלים מהפרעה נפשית קשה".
והאזרחים התמימים? בדרך כלל אפילו לא יודעים שמגיע להם יותר. הביטוח הלאומי בתגובה: "התדריך משלים את 'ספר הליקויים' ואינו סותר אותו".
לפני כשנה צילצל הטלפון במשרדו של עו"ד רז לביא בתל אביב. האדם מעברו השני של הקו הזדהה כבכיר במוסד לביטוח לאומי. "שלחתי לך בדואר חבילה שתשמח מאוד לקבל", אמר לו הבכיר בלחישה. "עכשיו תבין איך זה באמת עובד, ואיך באמת מתקבלות ההחלטות בוועדות הרפואיות".
המעטפה לא איחרה להגיע לבוא ועו"ד לביא, שמייצג לקוחות רבים במאבקים מול הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, פתח אותה בציפיה דרוכה. לדבריו, גילה שם אוצר של ממש: חוברת פנימית של המוסד לביטוח לאומי, המכילה חוזרים, תדריכים והנחיות מיוחדות לרופאים שיושבים בוועדות הרפואיות של המוסד, אלו אשר חורצים מדי יום את גורלם של אלפי אזרחים.
התברר כי במקביל לחוקים הרשמיים, "ספר הליקויים" המפורסם, יש לביטוח לאומי סט כללים פנימיים משלו, שמצמצם חלק מהזכויות של הפונים לוועדות הרפואיות.
"החוברת מעידה על כך", קובע עו"ד לביא, "שבמקום שהמטרה תהיה שכל אזרח יקבל את זכויותיו – המוסד לביטוח לאומי פועל לכווץ חלק מהזכויות האלה. בתוכן נכללות כמה מהפניות הנפוצות של האזרחים, כמו לוקים במחלת הסרטן, נשים שעברו כריתת שד, חולי סוכרת, נפגעי עמוד שדרה ועוד.
ההנחיות הן פנימיות ואינן מובאות לידיעת הציבור, הן מנוגדות בחלקן לחוק, ולא ניתן להעביר עליהן ביקורת שיפוטית כזאת או אחרת – כל עוד הן אינן מתגלות.
הבעיה שכל זה קורה בזמן שגוף ציבורי וסוציאלי, כמו המוסד לביטוח לאומי, אמור להתנהל בשקיפות מלאה".
למוסד לביטוח לאומי יש ככל הנראה סיבה טובה מאוד לשמור על קובץ הכללים הפנימיים הללו בחשאי.
כשהנחיה אחת כזו נחשפה בבג"ץ לפני חודשים ספורים, מתחו השופטים ביקורת נוקבת על הביטוח הלאומי, ואחר כך הורה בית הדין הארצי לעבודה לבטל את ההנחיה ולפצות את התובעים. "זה קרה כששלושה חולי סוכרת, שסובלים מסיבוכים שונים של המחלה (אחד מהם הידרדר לכדי פגיעה קשה בראייה), פנו לסיוע המוסד לביטוח לאומי.
לאחר שבקשותיהם נדחו, פנו השלושה לבית המשפט.
החוק קובע כי חולה סוכרת שסובל מאחד מסיבוכי המחלה (אירוע מוחי, אירוע לבבי, פגיעה בראייה, פגיעה במערכת העצבים, אי ספיקת כליות והופעת כיבים ברגליים) יקבל אוטומטית נכות של 65 אחוז – ללא קשר לחומרת הסיבוך.
אלא שבהנחיה הפנימית של ביטוח לאומי, שנחשפה במשפט, נקבע:
"יש להעמיד את דרגת נכותו של חולה סוכרת שהופיע אצלו סיבוך על 65 אחוז נכות – רק אם חומרת הסיבוך הנלווה עולה על 30 אחוז".
כלומר: רשמית, מספיק שחלית בסוכרת שהובילה לאחד מסיבוכי המחלה – ולא משנה מה חומרת הסיבוך – כדי שיגיעו לך אחוזי נכות. אבל בהנחיות הפנימיות החשאיות של המוסד לביטוח לאומי נקבע שחומרת הסיבוך חייבת לעלות על 30 אחוז. כל מי שמתחת לדרגת חומרה זו – לא יקבל את מלוא זכויותיו.
שלושת התובעים נפלו בדיוק על המרווח הזה. כשהגיע התיק לבג"ץ נקבע שם, כי ההנחיות שניתנו על ידי המוסד לביטוח לאומי, לגבי קביעת דרגת נכות בגין סוכרת וסיבוכיה, בטלות – ככל שהן מופנות כלפי הרופאים הפוסקים בוועדות הרפואיות". הדיון הוחזר לבית הדין הארצי לעבודה, שם נקבע בפברואר השנה, כי "שיעור אחוזי הנכות שהמוסד לביטוח לאומי קבע לחולי הסוכרת בשנים האחרונות היה מנוגד לתקנות".
השופטת עפרה ורבנר קבעה, כי "הפרשנות המילולית שמציע המוסד לביטוח לאומי אינה מתיישבת עם לשון הפריט (הכוונה לסעיף החוק), ולמעשה מהווה נסיון להתאים בכוח ובאילוץ את לשון הפריט – לתכלית שלדידם עומדת ביסודו".
"כל עוד אלה הן הוראותיו של החוק", פסקה גם נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד, "שומה על המוסד לביטוח לאומי ועל המדינה לקיימן ככתבן וכלשונן, וכמתחייב מפרשנותן הלשונית והתכליתית".
הבג"ץ הוגש על ידי "המרכז למימוש זכויות רפואיות" בראשות לבנה פורן, יחד עם מטה מאבק הנכים, שהצטרף לתביעה כ"ידיד בית המשפט". על פי הערכות המרכז, "מדובר ביותר מאלף חולי סוכרת, שקופחו בגין ההנחיה".
כך חסך המוסד לביטוח לאומי עשרות מיליוני שקלים על גבם של אותם חולים. בעקבות העתירה, אומרים השבוע בביטוח הלאומי, הנהלים שונו.
אלא שחולי הסוכרת לא לבד.
מדי שנה מתקיימים במוסד לביטוח לאומי יותר מ- 300 אלף דיונים רפואיים של נפגעים, הדורשים אחוזי נכות. תפקיד הרופאים בוועדה הרפואית הוא לקבוע מה הם המחלה או הליקוי הרפואי שמהם סובל המבוטח – ולתרגם אותם לאחוזי נכות רפואיים הקבועים בחוק. ככל שאחוזי הנכות גבוה יותר – כך גדלות הזכויות והקצבאות וגדל הפטור ממס.
אלא שעתה מתברר כי יש מקרים שבהם ההוראות הפנימיות לרופאים הן לנהוג אחרת, ובמקרים רבים – להחמיר עם הפונים. החלק הרביעי של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" חושף לראשונה את ההנחיות הפנימיות החשאיות של המוסד לביטוח לאומי – ואת המחיר שמשלמים אזרחים תמימים שפנו למוסד וביקשו את הדבר הבסיסי ביותר: פשוט את מה שמגיע להם.
"גוף זר בתוכי"
* החוק בנוגע לאישה שעברה כריתת שד: יש לקבוע דרגת נכות של 30% על כריתת שד עד גיל 30, ועל שני השדיים 50% נכות (מגיל 30 – 45 – 25% נכות; מעל גיל 45 – 15% נכות)".
* ההנחיה הפנימית: "על שחזור השד – יינתנו אחוזי נכות חריגים, בשיעור מחצית מזו הניתנת בשל כריתה מלאה".
סרטן השד הוא המחלה הממארת השכיחה ביותר בקרב נשים. במקרה של כריתה, רבות מהן יבחרו לבצע שחזור שד. אלא שרובן לא יודעות שעל פי הכללים הפנימיים של המוסד לביטוח לאומי, הן "ייענשו" על הבחירה הזו: חצי משיעור הנכות המגיע להן – יימחק.
אורטל דרי-אמיר, מעצבת גרפית במקצועה, היום בת 35, נשואה ואם לשניים, חוותה על בשרה לפני כשנתיים את המחלה הארורה. בעטייה היא גם נאלצה לעבור כריתה של שני שדיה, ולאחר מכן תהליך שחזור. תוך כדי המאבק בסרטן, הקימה בפייסבוק קבוצה בשם "גמאני" חליתי בסרטן שד. הקבוצה החלה לצבור תאוצה, והיום חברות בה כ- 600 נשים, שלקו במחלה ותומכות אחת בשניה.
דרי-אמיר היתה בטוחה שהיא כבר יודעת כמעט הכל על המאבק הקשה בסרטן השד. עד שסיפרנו לה על הסעיף הפנימי של המוסד לביטוח לאומי, זה שמצמצם את זכויותיהן של נשים שעברו שחזור שד. היא היתה המומה.
"לדעתי נשים עם שתלים חוות אפילו קושי גדול יותר מאלו שאין להם שד בכלל" אומרת דרי-אמיר ועוצרת בעצמה מלפרוץ בבכי. "אני מזועזעת לשמוע שיש סעיף כזה. אני משוכנעת שמי שהמציא את הנוהל הזה לא היה אישה – ואם כן, אז צר לי מאוד.
איך יעלה על הדעת להשוות אישה ללא שד לאישה עם שד משוחזר? לי שני השדיים משוחזרים, ואני לא מרגישה ולו לשניה שהם השדיים שלי. במשך 24 שעות ביממה אני חשה שגוף זר נמצא בתוכי. הוא מגביל אותי בתנועות, לא נוח לי לישון איתו בלילה, הוא מכאיב לי ברוב שעות היום, והפסקתי לספור את הפעמים שבהן אני פשוט רוצה להוציא את זה ולהישאר כרותת שד ללא שחזור – מרוב שזה מפריע לי".
— עד כדי כך?
"כן. לפעמים ממש מתחשק לי לקחת סכין יפנית ולחתוך את זה. אישה עם שד משוחזר לא מרגישה ולו לרגע שנוח לה עם זה, או שהיא שלמה עם זה, ואיך בכלל מעלים על הדעת לסווג בין הדברים האלה? מה הפקידים של ביטוח לאומי חושבים? שאם יש לנו משהו שנראה כמו שד מתחת לחולצה, אז הוא כמו של הנשים שלהם? זאת פרוטזה, פשוטו כמשמעו. אז איך אפשר להגיד עלינו שאנחנו סובלות פחות? איך בכלל אפשר להעלות את זה על הדעת ולהשוות? מי אתם בביטוח לאומי שתקבעו?
"ואיך החליטו שנותנים לנו רק חצי מהקצבה שמגיעה לנו בחוק? כאילו, מה, אנחנו נהנות רק מחצי מהשד? אתם לא צריכים ללבוש חזיה עם פרוטזה בבוקר, אז זאת נחשבת לפחות עבודה? לא, לא ידענו על ההנחיה המוזרה הזאת, ואני בטוחה שאם נעתור כקבוצה לבית המשפט העליון, היא גם לא תעמוד במבחן בג"ץ".
אגב, זו לא הסתירה היחידה, הנוגעת לחולות סרטן השד, בין החוק לבין קובץ הכללים הפנימי של ביטוח לאומי. הנה עוד הנחיה פנימית כזו, הפעם לגבי חזרתן של החולות לאחר (או תוך כדי) הטיפול למעגל העבודה, כאשר המחלה מוגדרת ב"מצב של הפוגה":
* החוק קובע במקרה זה: "במצב של הפוגה מהמחלה – עם או בלי טיפול – דרגת הנכות שתיקבע לאישה תהיה 50%".
*ההנחיות הפנימיות קובעות: "לאישה שעברה כריתת שד ונמצאת בהפוגה מלאה – אין הצדקה למתן דרגת נכות רפואית גבוהה, עם אי כושר גבוה, גם אם היא נמצאת בטיפול אחזקתי ממושך".
כלומר: רשמית, החוק קובע שאם חולת סרטן שד נמצאת במצב של הפוגה, מגיעים לה 50% אחוזי נכות, גם אם היא לא בטיפולים.
בפועל, אם היא עברה כריתה ונמצאת בהפוגה, כך קובעת ההנחיה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי – היא לא תקבל אחוזי נכות כה גבוהים.
למה? ככה החליטו.
"עד שלא היתה לי חוברת ההנחיות הפנימית ביד", מספר עו"ד לביא, "לא הבנתי מדוע בפועל כל מה שקיבלו לקוחות שלי שחלו בסרטן שד היה מקסימום 20 אחוזי נכות". אלא שעכשיו החוברת בידיו, וכשנקבעו ללקוחה הבאה שלו רק 15 אחוזי נכות, עתר לבית המשפט לעבודה בתל אביב.
השופטת כבר הורתה לוועדה הרפואית לדון מחדש בענינה של החולה, "על מנת שתשקול" את יישום הסעיף.
דרי-אמיר: "מדברים פה על רמיסיה (הפוגה במחלה) כאילו שזה בית הבראה. אז הנה, בקצרה, מה שעוברות מי שלקו בסרטן הורמונלי, שזה הרוב, בזמן 'הטיפול האחזקתי': מדובר בחמש שנות טיפול, שכולל תופעות לוואי קשות הפוגעות באיכות החיים. אלו חמש שנים שבהן כולך רטובה מגלי חום כמו אישה בת 60, סובלת מכאבי פרקים, מעייפות, מחוסר קשב וריכוז, מכאבי ראש ומדיכאון. ומולך יש את אלה שלא לוקחות טיפול הורמונלי – מאחר שכרתו להן את השחלות כי סוג הסרטן שלהן אלים בדרך כלל וקשור למחלה גנטית – וגם הן סובלות מגלי חום ומדילול העצם.
כך שאת בעצם הופכת לבת 60 בגיל 30 וחווה את כל תופעות גיל המעבר.
רובנו מתקשות לתפקד בבית עם הילדים, או לחזור למעגל העבודה. כולנו סובלות מתופעות הלוואי שיוצרים הכדורים של הטיפול המשמר, וכל זאת בנוסף לתופעות מהכימותרפיה.
— אז מה, בביטוח הלאומי לא יודעים את כל זה?
"לא יודעת, אבל לבוא ולומר שאין הצדקה לתת לנו דרגת נכות גבוהה עם אי כושר גבוה, גם אם אנחנו בטיפול משמר ממושך, זאת יותר מחוצפה. כשהיינו בריאות, עבדנו ושילמו ביטוח לאומי כל חיינו, לא החסרנו שקל. אנחנו נדהמות לגלות שיש מי שמסתיר מאיתנו את האמת.
אנחנו לא פושעות ולא רוצות לגנוב כסף מהמדינה, אלא בסך הכל לחיות בכבוד. אם במצב החברתי של היום לאדם רגיל ובריא יש בעיות של פרנסה – אז מה יגידו חולות הסרטן שלא יכולות לתפקד ולהתפרנס?
הקרב על הסטיגמה
* החוק קובע: אין התיחסות ספציפית לטרנסג'דרים. כלומר: הם חופשיים לפנות לוועדה הרפואית ולהציג כל בקשה.
* ההנחיות הפנימיות קובעות: "לנכים טרנסקסואלים יש לקבוע ליקוי רפואי. הסעיף המומלץ 34(א) – 50% נכות – מאחר שהם סובלים מהפרעה נפשית קשה, המקשה על תפקודם בחיי היום-יום".
ההנחיות הפנימיות, כך מתברר, לא חייבות לפגוע כלכלית באזרח – הן יכולות גם להוות פשוט עלבון צורב. זה המקרה של ההגדרה הפנימית של טרנסג'דר כ"סובל מהפרעה נפשית קשה".
"כשהחוק לא נותן מענה למחלה, לליקוי או לסוגיה שהביטוח הלאומי מוצא עצמו מולה, במקרים רבים הפתרון שלו כדי לסייע לאנשים האלה הוא הדבקה של סעיף נפשי", אומר עו"ד דוד מנע, מי שכיהן בעבר כסמנכ"ל הביטוח הלאומי ומייצג כיום לקוחות מול המוסד.
"הבעיה פה היא שהסעיף הנפשי הפך למעין 'מסלקה' של הביטוח הלאומי – לשם הם משליכים הרבה בעיות שאין להם תשובה עליהן בחוק, והיד כאן קלה על ההדק. כך גם קרה בנוגע לקהילת הטרנסקסואלים".
— ומה המשמעות של זה?
"שמטילים על מגזר שלם בעיית נכות נפשית קשה – בתמורה לקבלת קצבה. זה חמור, כי ככה גורמים למעשה לאנשים נורמליים שזקוקים לקצבה – לקבל אותה בתנאי שיהיו מוכנים לקבל על עצמם הגדרה של סעיף נפשי. הענין הוא שאני לא בטוח שהם מודעים בכלל להנחיה הזאת בעניינם".
עו"ד מנע צודק. פנינו לנורה גרינברג, פעילה בולטת מאוד למען זכויות הטרנסג'דרים והטרנסקסואלים בישראל, ושאלנו אותה לגבי הסעיף המקומם הזה.
גרינברג היא אישה טרנסקסואלית (כלומר, גבר שהפך לאישה), שהיתה בעבר מנהלת בחברת היי-טק. בסוף שנות ה-40 לחייה, לאחר תהפוכות רבות, התחילה בהליך שינוי מין. כשסיפור חייה התפרסם, הפכה גרינברג למעין מנהיגה של קהילת הטרנסים, המונה לדבריה כמה אלפי אנשים בישראל. אבל גם העיסוק הרב בנושא והמאבק למען הקהילה לא הביא לידיעתה את הסעיף הפנימי של המוסד לביטוח לאומי, שמגדיר אותה ואת חבריה "סובלים מהפרעה נפשית קשה".
"זה שהביטוח לאומי עוזר במתן קצבה לטרנסג'דרים הוא דבר ידוע", אומרת גרינברג "אבל מה שאת חושפת כאן, זה שקיים סעיף בביטוח לאומי, שהוא הרציונל לסייע לטרנסג'דרים – זאת שערוריה בעיניי".
— תסבירי.
"כי להגיד שטרנסג'דריות היא 'הפרעה נפשית קשה' – זאת אמירה של מישהו שחי בימי הביניים. אנחנו דוחים את הקביעה הזאת מכל וכל. היא לא מקצועית, היא מופרכת ופוגעת בציבור שלם.
"לפי האבחנה הזאת, גם אני נחשבת לנכה נפשית בשיעור של 50 אחוז, אז אם אלך לבקש קצבה – גם אני אקבל? מעבר לכך שזה מעליב ומאוד פוגע, מה הענין כאן? מצער אותי לשמוע שגם המוסד לביטוח לאומי, שאמור להיות גוף סוציאלי במהותו, מתייחס לעמדות רפואיות מיושנות, לא מעודכנות ולא מקצועיות – אשר פוגעות שלא לצורך בציבור שהוא קורבן להדרה, לדחיה ולסטיגמה חברתית.
"הרציונל שעומד מאחורי ההנחיה הזאת הוא לא נכון. הסיוע לטרנסג'דרים לא צריך להתבסס על סעיף של 'הפרעה נפשית' אלא על כך שחלקם סובלים מאפליה ומקיפוח חברתי קשים מאוד, שפוגמים ביכולתם לשרוד ולהשתלב במעגל העבודה".
— אבל גם בספרות הרפואית המקצועית יש עדיין מי שמתייחסים לטרנסים כאל "סובלים מהפרעה נפשית".
"ידוע שכבר היום קיים קונצנזוס מקצועי רחב מאוד שלא מדובר פה בהפרעה נפשית. ממה שאני יודעת – ותאמיני לי שאני מעודכנת – כבר במהדורה הבאה של ה- DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, שעומד לצאת לאור במאי 2013, הולכים לשנות את הקביעה הזאת ולהוציא אותה משם. ומה יגידו אז בביטוח הלאומי? שפתאום זאת לא נחשבת להפרעה נפשית? העולם התקדם.
רק לפני שבועות ספורים ביטלה רשות התעופה האמריקאית את הדרישה שטרנסג'דרים יעברו מבדקים פסיכיאטריים כדי לקבל רשיון טיס. כל איש מקצוע רציני שתשאלי יגיד לך אותו דבר. בארץ, קהילת הטרנסג'דרים סובלת ממילא ממעמד נמוך בחברה, כך שהקביעות האלה של הביטוח הלאומי רק מחזקות נגדה את הסטיגמה. וזה מצער מאוד לשמוע".
"מדינת הפארטאץ"
* החוק קובע: כל אדם אשר עבודתו כרוכה בלחץ ממושך על העצב, וכתוצאה מכך לקה העובד בשיתוק ולו באופן חלקי – הרי שיש להכיר בשיתוק ככזה שנגרם כתוצאה מהליכי עבודה או מאופי העבודה – כמי שלקה במחלת מקצוע".
* ההנחיות הפנימיות: מצמצמת את הסעיף רק "לעניין קלדניות או פקידים העוסקים בהקלדה במשרה מלאה, או כחלק דומיננטי מאוד של עבודתם". גם במקרים כאלו יש עוד הסתייגות, ולא כל קלדנית, חלילה, תזכה למגיע לה. למשל, "אם מדובר בקלדנית שאינה עובדת שעות רבות ותקופה ארוכה בעבודה זו, או שהיא מבצעת עבודה מגוונת – הנטיה היא שלא לקשור קשר סיבתי".
ספר ההנחיות הפנימיות של הביטוח הלאומי עוסק רבות בשלל המחלות המקצועיות. יש שם שלל סעיפים הנוגעים לשמיעה, לבעיות גב, לאפיקונדיליטיס (המכונה בלשון עממית "מרפק טניס") ועוד. אלא שגם בחלק מהמקרים הללו, ההנחיות הפנימיות פועלות לצמצם את הכללים בחוק. הדוגמה שהבאנו לגבי לחץ ממושך על העצב רלבנטית גם, למשל, לעורכי דין, לעיתונאים, למתכנתים, למורים, לקופאים ועוד. למרות זאת, ההנחיות הפנימיות מצמצמות את החוק מאוד, ל"קלדניות או פקידים העוסקים בהקלדה במשרה מלאה".
על הבסיס הזה, מספר עו"ד לביא, נדחו לאחרונה פניותיהם של שלושה מלקוחותיו: רואה חשבון, עורכת דין ומפעילת פעוטון. הם טענו כי כתוצאה משעות ארוכות של הקלדה (במקרה של רואה החשבון ועורכת הדין) וכתוצאה מהצורך להרים פעוטות בתדירות גבוהה (במקרה של מפעילת הפעוטות), הם לקו בתסמונת התעלה הקרפלית, שגרמה להם שיתוק עצבי בידיים.
עכשיו שלושתם תובעים את ביטוח לאומי שיכיר בשיתוקים הללו כמחלות מקצוע.
בית המשפט טרם הכריע בסוגיה – אבל להכרעה הזו יש משמעות לגבי אלפי אנשים הסובלים מבעיה דומה.
"עושה רושם שאנחנו חיים במדינת הפארטאץ", מסכם עו"ד מנע.
"בביטוח הלאומי חושבים שבכך הם חוסכים למדינה כסף, אבל בפועל הם פוגעים בחולים ובנזקקים. הם מנסים כנראה לפעול נגד מתחזים, אבל בפועל הם שופכים את התינוק עם המים. כי זה דבר אחד לחסוך למדינה כסף כביכול – ודבר אחר לפגוע במסכנים, שגם כך חרב עליהם עולמם. הרי בדרך כלל מי הולך לביטוח הלאומי? ה'עמך' שלא יודע מה הזכויות שלו. אפילו מעמד הביניים לא מסתכל על ספר החוקים. מאיפה אותה אשה כרותת שד, למשל, צריכה לדעת מה מגיע לה על פי החוק? אומרים לה שזאת הקצבה שמגיעה לה, וזהו.
לכן החוברת הזאת, דינה להיגנז. יש את חוק הביטוח הלאומי, שקובע את אחוזי הנכות לכל דבר וענין – ואי אפשר ואסור לחרוג ממנו".
— מה המסקנה שלך מקיומה של החוברת הפנימית הזאת?
"שמאחורי רבות מההחלטות הרפואיות שניתנו עד כה מסתתרת החוברת הזאת, ולא החלטה שניתנה תחת החוק. לדעתי צריך שהנגישות לבתי הדין לעבודה תהיה יורת זמינה. כיום אפשר לערער בפניהם רק על עוולות משפטיות, ולא על התנהלות הוועדה הרפואית, אבל צריך לשנות את החוק ולהגדיל את זה. אני קורא לכל אחד לערער אוטומטית על כל החלטה".
