קווים לדמותה של העובדת הסוציאלית הישראלית
רקע היסטורי
עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.
יעדיה המקוריים של העבודה הסוציאלית היו תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.
העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה- 19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.
מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.
לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. המהפכה התעשייתית חוללה שינוי במבנה התא המשפחתי שגרם למעבר ממשפחות מורחבות למשפחות קטנות וגרעיניות. הנהירה ההמונית מהכפרים לערים גרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.
בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:
“עבודה סוציאלית הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.”
עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?
המיתון של שנות ה 50
בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. הללו הביאו איתם מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות ולא נורמטיבי.
הנחת היסוד כי העולים החדשים הינם נחותים ואינם יודעים לנהל את חייהם בכוחות עצמם גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.
בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאליים לתמונה.
העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה”רצון הטוב לעזור”, ראו עצמם כפטרונים של ה”פרימיטיבים”, נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים ולחצו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו להם מראש.
במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל אורח חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם, זאת בניגוד גמור להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא “לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם”.
פרשת חטיפת ילדי תימן
דוגמא בולטת לארוגנטיות של החברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של “הם ואנחנו” היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת הרייך השלישי.
בשל ליקויים בארגון קליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מנגנון חשאי ומשומן היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.
חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם.
בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי “העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו” לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.
דה הומאניזציה לעולים חדשים ואוכלוסיות חלשות
את עולי תימן של אז מחליפים היום עולי אתיופיה ובמידה מסוימת גם יוצאי מדינות חבר העמים. אוכלוסיות שלמות מתויגות על ידן כ”נזקקות”, “נצרכות”, “לא נורמטיביות”, “משונות” ועוד אל תוך תבניות גשטלטיות מרובעות ללא יכולת אבחנה מינימאליסטית שלהן בין אינדיבידום זה לאחר.
עובדים סוציאלים הם בעלי אופי חשיבה מקובע. קשה להם לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. הם אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו “העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ”י הנורמות הישראליות…”.
מישהו מוכן להגיד לי מהי “נורמה ישראלית”? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סובייקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שנוי במחלוקת שהביא עימו מבית אמא.
הגדרה מחדש של סולם הצרכים של מאסלו
כאמור, אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו מוצאת את ביטוייה כיום באיתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ”י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים מוצאים למוסדות סגורים, וחלקם לאימוץ. כשעובדת סוציאלית אומרת שהיא פועלת מתוך תחושת “שליחות” זה צריך להדליק אור אדום. סביר להניח כי מדובר באשה פאנאטית בעלת רקע פונדמנטאליסטי קיצוני. שומר נפשו ירחק.
דוגמא לכך אירעה לאחרונה כאשר אמא שהבריחה את ילדיה לבריטניה הואשמה בהזנחת ילדיה…
ה”הזנחה” בטרמינולוגיה של עובדי ה”רווחה” מעירית תל אביב הוגדרה כחוסר יכולת של האם להבחין בין צרכים אמיתיים של הילד לצרכים מדומים של הילד. בין השאר גרסו פקידי הסעד כי האמא קנתה לילדיה סוני פליי סטיישן (צורך מדומה כביכול) במקום ספרים (צורך אמיתי…), ובמילים אחרות, אורית מוסלי, מנהלת מחלקת השירותים החברתיים בעירית תל אביב וחברותיה הגדירו מחדש אל סולם הצרכים של מאסלו.
המדרג האקדמי הנמוך של בתי
הספר לעבודה סוציאלית
הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה כמוראה בתמונה (טבלת פסיכומטרי ממוצע לשנת 2007, מתוך עיתון ידיעות אחרונות 18.07.2008 (. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי.
סטודנטים רבים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה חלשה בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.
הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורלציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)
מן הסתם, עובדים סוציאלים מסוימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.
כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם באקדמיה כי העולם נחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים “חכה חכה אני אטפל בך….”) ולשלוט בו.
יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. איתור בלתי פוסק של אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים (”הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות”).
ובמילים אחרות, העובדה כי למדתי סינית אינה הופכת אותי אוטומטית לסינית, ובאנלוגיה לעובדים סוציאליים: העובדה כי למדו בפקולטה שענינה הומאניזם אינה הופכת אותם אוטומטית להומאניים.
חסכים בקוגניציה ואינטליגנציה רגשית
עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם.
ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להיכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לפסוק.
הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? “אתה לא יציב…”, “אתה דכאוני…”, “אתה חרדתי…”, “אתה תוקפני…”, “אתה חסר מסוגלות הורית…” ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה”מטופל”.
ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתמטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטליגנציה ולא את ההכשרה לכך.
אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.
כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג “הסתברות”, ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי “בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש….בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון….” וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ”י “הממצאים המדעיים” שלהם? ובמילים אחרות, עבד כי ימלוך.
תסכול מתמשך הינו מתכון בטוח לאסון גורף
עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.
למה הדבר דומה? מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ”י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תכננו בשבילך מראש.
עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם אמורים להוות אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.
כדי להתגבר על התסכול הזה, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט.
כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, הורסים כל חלקה טובה וכל אלמנט שמפריע להם ב”מלאכת הקודש” שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.
מתאם מובהק בין מספר העובדים הסוציאלים לרמת העוני
עבודה סוציאלית – מקצוע לא יצרני.
עובדי הרווחה מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות.
היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם “ההומאניטריזם וזכויות האדם”… כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.
בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך.
מסמך הסוקר את התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית בשנים 1990-2002 מראה כי בשנים הללו חל גידול של כ-75% במספר העובדים הסוציאליים בסוף התקופה הנסקרת בהשוואה לתחילת התקופה וגידול זה הינו גבוה יחסית לגידול בכלל המועסקים האקדמאים במשק בשנים הנדונות.
אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?
מקצוע המבוסס על רכילות ורכלנות
כ-90% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה.
תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג’נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג’ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.
העובדת הסוציאלית הישראלית שונה מן ההגדרה האקדמית העתיקה שאין לה כיום שום אחיזה במציאות, היא אינה עוזרת לאנשים כי אם בתיוג וקטלוג אנשים.
העובדת הסוציאלית הישראלית עברה למעשה תהליך של מטמורפוזה. היא אינה פועלת בשם מטרה הומאניסטית לעזרה לזולת והבנה של מצוקות הזולת. היא מבצעת כיום רק משימות שיטור ופיקוח: איתור משפחות “בעייתיות”, השתלטות והפעלת סנקציות על המשפחות, והכל בהתבסס על שמועות, רכילות ורכלנות.
אם היה אדם שהגה את רעיון העבודה הסוציאלית הוא לבטח מתהפך היום בקברו. בדומה לקארל מרקס שהגה את הרעיון היפה של הקומוניזם אשר הלכה למעשה נכשל משום השימוש המעוות שנעשה בו ואשר תבע מיליונים רבים של קרבנות בני אדם.
