אורי שוהם שופט עליון בג”צ 6981/12 שיטות טיוח הליכים שיפוטיים בעניני רווחה לסחר בילדים לורי שם טוב נ’ משרד הרווחה

בג”ץ 6981/12 דצמבר 2012 – מדובר באמא לורי שם טוב אשר ילדיה נלקחו מחזקתה בניגוד לחוק ולכללים למרכז חירום מאחר ופקידת הסעד סברה כי הם בסיכון. לאחר כליאה של כשישה חודשים הועברו הילדים לחזקת גרושה. האמא אינה רואה את בנה הבכור בן ה- 10 מזה כ- 4 שנים ואת בנה בן ה- 8 רואה פעם בשבוע במרכז קשר למשך כשעה.

לאמא אין עבר פלילי או נפשי, היא עובדת וכשירה, ואולם מערכות הרווחה פועלות בתאוותנות, שיקולי בצע ויוקרה עושים ככל יכולתם להצדיק הסחר שביצעו ומבצעים בילדים. התאוותנות והרמיה מחלחלת מטבע הדברים לרשות השופטת על ערכאותיה.

האמא מילאה אחר כל דרישות רשויות הרווחה כדי שתוכל להיפגש עם ילדיה אולם אלו ממציאים השכם וערב דרישות חדשות. לאחר מצב מבוי סתום עתרה האמא לבג”צ.

“מתוכן העתירה עולה כי העותרת מבקשת להשיג על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.3.2011 , בתמ”ש 47888-11-11, שבגדרה התקבלה המלצת פקידת הסעד לפיה אין מקום, בשלב זה, להתיר לעותרת להפגש עם בנה הבכור” .

אורי שוהם מטייח מהות העתירה שמהותה העוול שעושים רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער נגד האמא וילדיה הפועלים בניגוד לחוק ללא סמכות, מגישים תלונות שווא ועלילות נגד האמא וילדיה. חרף מילוי כל דרישותיהם ממשיכים רשויות הרווחה ובתי משפט להמציא דרישות חדשות. רשויות אלו הכניסו את האמא וילדיה למבוי סתום אשר מזה 4 שנים אינם נפגשים בהסדרי ראיה מתוקנים.

אורי שוהם נוקט בדרך של רמיה בטענתו כביכול שמדובר בערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה.

אורי שוהם מטייח בחשיבות העתירה ומוזיל ערכי המשפחה הפרט והחברה

“העתירה שלפנינו אף אינה מעלה נסיבות חריגות, שבגינן עשוי בית משפט זה להתערב בהחלטות שניתנו על ידי הערכאה המוסמכת, וזאת בהתקיים “טענה של העדר סמכות” או “תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור”.

מדובר באמא שאינה רואה את ילדיה מזה כ- 4 שנים חרף היותה בריאה בנפשה ללא עבר פלילי, מאחר ורשויות הרווחה מונעות זאת ממנה. אורי שוהם מהבל בפיו ומנסה לקבוע נורמה כביכול שזהו דבר שאינו חריג. אורי שוהם בהתנהגותו ותפיסתו המעוותת מנסה להשית נורמות פסולות של שיקולים זרים ועשיית כסף מסבלם של אזרחים.

סוף דבר

אורי שוהם מטייח בהחלטתו עוול כבד שנעשה לאמא וילדיה ע”י רשויות הרווחה ובתי משפט, ומציג בפני הציבור תמונה מעוותת נגד האמא וילדיה. שוהם מנסה לקבע נורמות פסולות של הוזלת  ערך האדם, המשפחה והחברה. התנהגותו של אורי שוהם מהווה קרקע פוריה לשחיתות וסחר בילדים. אורי שוהם פוגע באמון הציבור במערכת המשפט.

העותרת 1:                            בעצמה

בשם המשיב 1:                      עו”ד ליאורה וייס-בנסקי

המשיב 2:                             בעצמו

השופט א’ שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, שעיקרה דרישה לקביעת הסדרי חירום זמניים ליצירת קשר בין העותרת 1 (להלן: העותרת) לבנה הבכור, וזאת בפיקוחה של עובדת סוציאלית ממרכז קשר בתל אביב, ועד שיחל הבן בקבלת טיפול נפשי. העותרים 2 ו-3 הם שני ילדיה הקטינים של העותרת, ילידי 2002 ו-2004 בהתאמה. המשיב 2 הוא אביהם של הקטינים.

2. נדגיש, כי מדובר בעתירה שלישית במספר, שמגישה העותרת לבית משפט זה, במטרה לקבוע הסדרי ראייה בינה לבין ילדיה הקטינים, הם העותרים 2 ו-3, אלא שעתירה זו נוגעת להסדרי הקשר עם בנה הבכור בלבד.

3. יש להבהיר, כבר עתה, כי דינה של העתירה להדחות על הסף משום שההכרעה בה מצויה בסמכותם של בתי משפט אחרים ולנוכח קיומם של סעדים חלופיים, כפי שהובהר לעותרת בפסקי הדין שניתנו בשתי העתירות הקודמות, שהגישה לבית משפט זה.

4. ואולם, דומה כי לאור הצביון הרגשי והרגיש של העתירה, במסגרתה מביעה העותרת את רצונה העז והמובן לראות את ילדה, ולנוכח העובדה כי סוגיית הסדרי הראייה בינה לבין ילדיה כבר נדונה בערכאות שיפוטיות שונות, מן הראוי להדרש בקצרה להחלטות שניתנו בעבר בעניינה של העותרת.

תמצית ההליכים המשפטיים הקודמים

5. ההליכים המשפטיים בנוגע להסדרי הראייה בין העותרת לבין ילדיה החלו כחלק ממאבק גירושין ממושך שהתנהל בין העותרת לבין אבי הילדים, ובעקבות צו עליו חתומה עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960 (להלן: החוק), המורה על הוצאת שני הקטינים ממשמורתה של העותרת, והעברתם למקלט חירום. צו זה, שהוצא ביום 6.1.2009, מתוקף סמכותה של העובדת הסוציאלית לפי סעיף 11 לחוק, אושר ביום 12.01.2009 בבית המשפט השלום לנוער בתל אביב (בש”א 416/09), לאחר שבית המשפט שוכנע כי “קיימת סכנה תכופה לשלומם של הקטינים”.

ביום 15.2.09, החליט בית משפט השלום לנוער (נ 2001/09), בהסכמת הורי הקטינים, להכריז על הקטינים כ”קטינים נזקקים” מכוח סעיף 2(2)(6) לחוק, והורה על העברתם למשמורת רשות הסעד, ועל המשך שהייתם במרכז החירום. בעקבות המלצת העובדת הסוציאלית, קבע בית משפט השלום לנוער, ביום 29.6.09 , כי שני הילדים ישהו בבית אביהם, וכי הסדרי הראייה בין האם לילדיה יתקיימו במרכז הקשר ברמת גן, על פי החלטת פקידת הסעד ובהתאם למצב הקטינים.

לאחר העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, קבע בית המשפט, בהחלטה מיום 15.12.2009 (תמ”ש 39605-07) כי בהתאם להמלצת פקידת הסעד “ימונה מומחה שיבחן לעומק את הצדדים והילדים, וייתן המלצות בדבר הטיפול הדרוש לצורך חידוש הקשר בין האם והילדים”, ועוד נקבע כי “בשלב זה ועד להחלטה אחרת אני מאמץ את המלצות פקידת הסעד כפי שעלו בדיון היום ולפיהן בשלב זה לא יתקיימו ביקורים”.

ביום 7.2.2010, הוגשה עתירתה הראשונה של העותרת לבית משפט זה (בג”ץ 1316/10) במסגרתה היא ביקשה, בין היתר, כי יבוטל הצו מיום 6.1.2009, וכי תבוטל הכרזת הילדים כ”קטינים נזקקים” ואלו יושבו למשמורתה. בהחלטת בית המשפט, מיום 8.3.2010, נקבע, כי תקיפת ההכרזה אינה רלוונטית עוד לאור ההתפתחויות שחלו בתיק, וכי השגות על החלטות בית המשפט לענייני משפחה יש להעלות באמצעות פנייה מתאימה לבית המשפט המחוזי או, במקרה הצורך, במסגרת עיון חוזר בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה. עוד הובהר בהחלטה, כי בית משפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה, “וטוב תעשה העותרת אם תשתף פעולה עם המומחה שמינה בית המשפט..”.

בהמשך, קיימה העותרת מספר מפגשים עם בנה הצעיר, אשר הסכים להפגש עימה, בפיקוחה של פסיכיאטרית, שמונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לאחר שהפסיכיאטרית ביקשה להשתחרר מתפקידה, והעותרת הביעה התנגדות למינויו של מומחה אחר, קבע בית המשפט לענייני משפחה, ביום 19.6.2011 (תמ”ש 1518-04-10), כי על הצדדים להגיע להסכמה, באשר לזהותו של פסיכיאטר חלופי, אשר יפקח על הביקורים.

12.11.2011 חוות דעת מכון מיפל למסוגלות הורית ד”ר שרה יעקב בין לורי שם טוב לבנה אריאל, קובץ pdf

יצויין, כי בין לבין הגישה עותרת שלוש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של בית המשפט לענייני משפחה, אשר נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 5.7.2011 (עמ”ש 26480-11-10; רמ”ש 22183-03-11;רמ”ש 44012-03-11). בקשת רשות ערעור על החלטה בית המשפט המחוזי, נדחתה, אף היא, על ידי בית משפט זה, ביום 26.10.11 (בע”מ 5250/11).

בעקבות החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.6.2011, הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי, וכן עתירה נוספת לבית משפט זה (בג”ץ 4613/11), במסגרתם ביקשה העותרת כי ילדיה יועברו למשמורתה, וכי יאפשרו לה להפגש עימם לאלתר. לאחר דיון בעתירה, קבע בית משפט זה, ביום 19.09.2011, כי השאלות שמעלה העותרת מצויות בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, שעל החלטותיו ניתן לערער או לבקש רשות ערעור. עוד הוסיף בית המשפט, כי “מן הדיון שהתנהל בפנינו ומן הכתובים שקראנו הבנו כי בין רשויות הרווחה לבין העותרת קיים סכסוך עמוק בשל פגיעות שפוגעת העותרת בדרכים שונות בעובדי הרווחה שאינם מוכנים עוד לטפל בה…העותרת אינה זכאית לפגוע בעובדי הרווחה…ועם כל זאת-אם תביע העותרת רצונה בעתיד לשוב ולהסתייע בשירותי הרווחה ראוי לעשות כל מאמץ לאפשר זאת, ולו באמצעות לשכת רווחה נוספת שטרם טיפלה בעותרת”.

ביום 13.11.2011, ולאחר שנדרש לחוות הדעת של הגורמים הטיפוליים, הכריע בית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 39605-07) בתביעת המשמורת שהגיש המשיב 2. בית המשפט קבע בפסק הדין כי המשמורת הקבועה על שני הילדים הקטינים תינתן למשיב 2, וכן הוא הסמיך את פקידת הסעד “להמשיך ולקבוע את היקף הביקורים בין האם לילדים במרכז הקשר, הן מבחינת מינון הביקורים והן את אורכם”, כשתוקף המינוי הוא לשנתיים. עוד הומלץ לעותרת לשתף פעולה עם פקידי הסעד “למרות המשקעים הרבים וטענותיה הקשות כלפיהם”.

ערעור העותרת על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ביום 13.2.2012 (עמ”ש 40609-11-11), ובקשת רשות ערעור שהגישה העותרת על פסק הדין בערעור, נדחתה אף היא, ביום 3.4.2012 (בע”מ 1414/12). בהחלטה בבקשת רשות הערעור ציין בית משפט זה, כי: “ניכר כי במשך הליכים משפטיים רבים ובמספר ערכאות שיפוטיות ניתנו למבקשת הזדמנויות נאותות להציג את טיעוניה…וודאי שרצונה העז לחיות עם ילדיה הובא בחשבון..”, ואולם מאחר שבקשת העותרת לא העלתה כל שאלה משפטית או ציבורית, אלא היוותה “בקשה אופרטיבית בענייני משמורת והסדרי ראייה” , החליט בית המשפט לדחותה.

ביום 29.12.11, לאחר כחודשיים, במהלכם התקיימו מפגשים חד שבועיים בין העותרת לבנה הצעיר במרכז הקשר, התכנסה ועדת התסקירים לשם גיבוש המלצות בנוגע להסדרי הראייה עם שני הילדים, וזאת בנוכחות העותרת, בא כוחה והמשיב 2. מהודעת משרד הרווחה לבית המשפט לענייני משפחה, מיום 8.1.2012, עולה כי בנוגע להסדרי הראייה עם הבן הצעיר החליטה ועדת התסקירים, בהסכמת ההורים, על הארכת משך המפגש בינו לבין העותרת ועל שינוי שעת המפגש. בקשת האם להרחיב את תדירות המפגשים, כך נקבע, תישקל בהמשך, לאור מספר פרמטרים. באשר לבן הבכור, הוסכם עם ההורים לטפל בו “ללא קשר לנושא הסדרי הראיה” .

העותרת הגישה תביעה נוספת לבית משפט לענייני משפחה (תמ”ש 47888-11-11), בנוגעת להסדרי הראייה עם ילדיה, בה ביקשה, בין היתר, לקבוע הסדרי ראייה מיידיים בינה לבין בנה הבכור. יצויין, כי טרם הדיון בתביעה, ביקשו גורמי הרווחה מבית המשפט כי ייטול לידיו את הסמכויות לשינוי היקף הסדרי הראייה , אשר הוענקו להם בפסק דינו מיום 13.11.11.

בהחלטה מיום 5.3.2012, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הוא “מאמץ את המלצת פקידת הסעד כפי שכתבה במכתב מיום 1.3.2012 כי: ‘הסיכוי היחיד להערכתי לאפשר חידוש הקשר (עם בנה הבכור- א.ש.)…הינו הרגעת המערכת המשפחתית והפסקת התביעות המשפחתיות לאורך זמן’. לפיכך בשלב זה ימשיכו הסדרי הקשר במתכונת הנוכחית כפי שהמליצה פקידת הסעד”. עוד הורה בית המשפט לפקידת הסעד, להגיש עדכון בעניין הטיפול בשני הילדים, בתוך ששה חודשים.

יצויין, כי ערעורה של העותרת לבית המשפט המחוזי (עמ”ש 34973-06-11) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 19.6.2011, נדחה, כאשר בית משפט מבהיר, כי “קביעת הסדרי הראייה והמפגשים היא על בית המשפט קמא”.

ביום 27.8.2012, התכנסה ועדת תכנון וטיפול של אגף רווחה, בהשתתפות ההורים, במטרה לבחון ולגבש תוכנית טיפולית בעניינם של שני הילדים הקטינים. כפי שעולה מהחלטת הועדה, שני ההורים הסכימו על הפניית הילדים לטיפול בתחנה לבריאות הנפש. במסגרת תגובת המשיבה 1 הובהר, כי ההחלטה להפנות גם את הבן הצעיר לטיפול התקבלה נוכח דיווחים על התדרדרות במצבו, מאז חודש הקשר שלו עם אימו. הועדה קבעה עוד, כי אין מקום לשנות את הסטטוס הקיים, בהתייחסה להסדרי הראייה בין העותרת לבין שני ילדיה, והבהירה לבא כוח העותרת, כי היא איננה עוסקת בסוגיה זו.

טיעוני הצדדים

6. במסגרת העתירה טענה העותרת, אשר מייצגת את עצמה, כי בית משפט זה קבע בבג”ץ 4613/11 כי על האם, היינו העותרת, לראות את שני ילדיה בלשכת הרווחה. עוד נטען, כי פקידת הסעד, אשר הוסמכה על ידי בית משפט לענייני משפחה, ביום 13.11.2011, לקבוע את היקף הביקורים, לא עשתה כן.

באת כוח המשיבה 1, עו”ד ליאורה וייס-בנסקי, הבהירה בתגובתה לעתירה, כי העתירה נסובה, הלכה למעשה, על החלטתו האחרונה של בית המשפט לענייני משפחה בנוגע להסדרי הראייה עם בנה הבכור של העותרת, היינו החלטה מיום 5.3.2012, בתמ”ש 47888-11-11. כאשר מדובר בהחלטה מסוג זה, אין לבית המשפט העליון, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, כל סמכות, וממילא אין עוררין על קיומו של סעד חלופי, בדמות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי או פנייה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לשינוי הסדרי הראייה.

עוד הודגש בתגובת המשיבה 1, כי במסגרת וועדת התסקירים הובהר לעותרת, כי חידוש המפגשים עם בנה הבכור, כלל לא עומד על הפרק בשלב זה, משום שהילד חושש ממנה ומסרב לפגוש אותה. ההחלטה בדבר שילובו של הבן הבכור בטיפול, נועדה אך ורק כדי לאפשר לו לעבד את חוויות העבר ולהתמודד עימן, ולא במטרה להוביל למפגש עתידי עם אמו.

המשיב 2 לא הגיש את תגובתו לעתירה.

נימוקי הדחייה על הסף

7. מתוכן העתירה עולה כי העותרת מבקשת להשיג על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 5.3.2011, בתמ”ש 47888-11-11, שבגדרה התקבלה המלצת פקידת הסעד לפיה אין מקום, בשלב זה, להתיר לעותרת להפגש עם בנה הבכור.

כפי שהובהר לעותרת בשתי עתירותיה הקודמות, השגות על החלטות של בית המשפט לענייני משפחה, אינן נדונות, ככלל, על ידי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, ועקרון זו מעוגן בסעיף 15(ד)(3) לחוק-יסוד: השפיטה, ובהלכה הפסוקה (ראו בג”צ 10539/08 פלוני נ’ יו”ר ראש ההוצאה לפועל בטבריה (לא פורסם, 26.01.09); בג”ץ 8778/11 עטאללה נ’ הרשות להתיישבות הבדואים בנגב (לא פורסם, 20.11.2012); בג”ץ 9420/10 פלוני נ’ מדינת ישראל מנהל בתי המשפט (לא פורסם, 3.2.2011)).

העתירה שלפנינו אף אינה מעלה נסיבות חריגות, שבגינן עשוי בית משפט זה להתערב בהחלטות שניתנו על ידי הערכאה המוסמכת, וזאת בהתקיים “טענה של העדר סמכות” או “תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור” (בג”צ 583/87 הלפרין נ’ סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ”ד מא (6) 683, 702 (1987), וראו גם בג”ץ 2004/12 אלקובי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.2012); בג”ץ 8258/11 יפרח נ’ סגנית נשיא בית המשפט המחוזי באר-שבע (לא פורסם, 28.8.2012); בג”ץ 4441/12 ואן קול נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.12)).

כך או כך, אין מחלוקת כי לעותרת עומד סעד חלופי על-פני פנייה לבית משפט זה, וגם משום כך דין העתירה להדחות על הסף (בג”ץ 3351/10 פלוני נ’ בית המשפט לענייני משפחה במחוז ת”א (לא פורסם, 25.5.2010); בג”ץ 118/12 מג’אדבה נ’ המשרד לביטחון פנים נציב שב”ס (לא פורסם, 25.10.2012); בג”ץ 5299/12 איוב נ’ היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 12.11.2012); בג”ץ 6083/12 פולבר נ’ המחלקה לחקירות שוטרים (לא פורסם, 18.11.2012)).

אכן, חלוף הזמן מאז ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינו מאפשר לעותרת להגיש בקשת רשות לערער עליה, ואולם, כפי שהבהירה באת כוח המשיבה, פתוחה הדרך בפני העותרת לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, כפי שעשתה בעבר, ולבקש שישקול מחדש את החלטתו, בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך.

אם חפצה העותרת לקבול על הסמכת פקידת הסעד לקבוע את הסדרי הראייה בינה לבין ילדיה, הסמכה אשר עוגנה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, מיום 13.11.2011 (תמ”ש 39605-07), והדבר אינו ברור לחלוטין מעתירתה, הרי שבעניין זה מיצתה העותרת את ההליכים המשפטיים האפשריים. זאת, כאשר ערערה על פסק הדין האמור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (עמ”ש 40609-11-11), ומשערעורה נדחה, ביקשה רשות לערער על פסק הדין, וגם בקשתה זו לא התקבלה (בע”מ 1414/12). כאמור, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוט אחרות, ובודאי שאינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות שניתנו על ידי בית משפט זה. (ראו, בג”ץ 5870/09 פלונית נ’ בית המשפט העליון (לא פורסם, 19.7.2009); בג”ץ 7692/12 פלוני נ’ שופט בית המשפט העליון (לא פורסם, 28.10.2012); בג”ץ 7705/11 חברת עבד אלחמיד נטור בקלנסווה בע”מ נ’ בית המשפט העליון (לא פורסם, 27.10.2011). נראה, כי, טענות העותרת, בהקשר זה, אינן מצדיקות חריגה מהכללים המושרשים בעניינים אלה. אם יש בפי העותרת השגות על התנהלות פקידת סעד, זו או אחרת, הן אינן ראויות להתברר במסגרת ההליך דנן, כי אם באמצעות פנייה לבית המשפט לענייני משפחה או למשרד הרווחה.

עוד נציין, כי נפלה טעות בפרשנות שהעניקה העותרת לפסק דינו של בית משפט זה, בבג”צ 4613/11 פלוני נ’ מדינת ישראל – משרד הרווחה (לא פורסם, 20.9.2011). כפי שהבהירו גורמי הרווחה, בתגובתם “לבקשה בהולה ביותר להורות על הסדרי ראיה בין האמא המבקשת לילדיה בהתאם לפסק הדין בג”ץ 4613/11 מיום 20.9.11” אשר הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 1518-04-10). בית משפט זה לא הורה בהחלטתו, כי על העותרת לראות את שני ילדיה בלשכת רווחה, אשר טרם טיפלה בעניינה. במסגרת פסק הדין האמור, נקבע מפורשות כי נושא העתירה מסור לסמכותם של בתי משפט אחרים, ועל כן דין העתירה להדחות. יחד עם זאת, בית משפט זה היה ער לטענת העותרת, שלא הוכרעה, בדבר חוסר יכולתה הכלכלית לממן מומחים, שיפקחו על מפגשים בינה לבין ילדיה, ולכן הבהיר, כי אין זה ראוי שמצבה הכלכלי של העותרת ישפיע על ההחלטה, אם זו תוכל להפגש עם ילדיה, אם לאו.

עוד הדגיש בית משפט זה בפסק הדין, כי על אף הסכסוך העמוק השרוי בין העותרת לגורמי הרווחה, הרי שאם תביע האחרונה את רצונה לשוב ולהסתייע בהם בעתיד, יש לאפשר לה זאת, ולו באמצעות לשכת רווחה נוספת שטרם טיפלה בה. יש להבהיר, כי אמירה זו באה בעקבות טענות של גורמי הרווחה, אשר עלו בפני בית משפט זה וכן בפני ערכאות שיפוטיות אחרות, בדבר השמצות ועלבונות קשים אשר מטיחה בהם העותרת. התנהלות זו של העותרת הרתיעה את גורמי הרווחה מטיפול בפניותיה.

כאמור, פרשנותה של העותרת לפסק הדין, אינה מתיישבת עם תוכנו, ואין בה כדי להשפיע על גורלה של עתירה זו.

9. טרם סיום אציין, כי לאחר הגשת העתירה, הגישה העותרת לבית משפט זה בקשה שכותרתה “השלמת בג”ץ בעקבות קבלת ‘תסקיר’ – עמוד אחד ממשרד הרווחה”. לבקשה צורף תסקיר מיום 2.12.2012 מטעם העובדות הסוציאליות, האמונות על הטיפול בילדי העותרת, אשר הוגש לבית המשפט לענייני משפחה, בהמשך להחלטתו מיום 5.3.2012, בתמ”ש 47888-11-11. התסקיר קובע כי לאור העדר כל שינוי בהתנהלותה של העותרת; נוכח הצורך בשמירה על יציבות; ולאור ההחמרה במצבו הרגשי של הבן הצעיר, מומלץ לשמור על מסגרת הסדרי הראייה עם הבן הצעיר כפי שנקבעו, עד לסוף שנת 2013, היינו: קיומו של מפגש מפוקח חד שבועי ולמשך שעה וחצי, במרכז הקשר. באשר לבן הבכור, נקבע כי אין מקום לשנות את המצב הקיים. בכל הנוגע לשילובו של הבן הבכור בטיפול “שכאמור אינו נוגע להחלטה בדבר חידוש המפגשים עם אימו”, הובהר בתסקיר, כי העובדות הסוציאליות ממתינות לעמדת מנהל התחנה לבריאות הנפש בדבר אפשרויות הטיפול הקיימות עבורו. עוד צויין בתסקיר, כי על העותרת “לפנות לאבחון פסיכיאטרי במרפאה ציבורית שתתייחס לתגובותיה האלימות, לחוסר היציבות בתגובותיה ולהשפעות מאפייניה האישיותיים על יכולותיה ההוריות”.

נבהיר, כי גם טענות העותרת בדבר תוכנו של תסקיר זה, אשר תומך בהחלטות קודמות שלא לאפשר מפגש בינה לבין בנה הבכור, ראוי להן שיבואו בפני בית המשפט המוסמך לדון בהן, אשר ביקש את הכנת התסקיר, הוא בית המשפט לענייני משפחה.

10. לסיום נבקש להעיר, כי על אף מנת הייסורים העוברת על העותרת, ראוי לה שתנקוט לשון עניינית וראוייה, בהגיבה לעמדות גורמי הרווחה ובתארה את החלטות הערכאות השיפוטיות, לרבות במסגרת הנספחים המצורפים לעתירתה. לעניין זה, ראיתי לנכון להצטרף להערתה של השופטת ע’ ארבל בבע”מ 1414/12 פלוני נ’ פלוני (לא פורסם, 3.4.12), כי: “טוב תעשה המבקשת כאשר היא פונה לבית משפט זה או אחר, אם תמנע מהערות כלפי שופטי בתי המשפט ושימוש במילים פוגעות שאינן ממין העניין. אמת, נסיבות המקרה שלפניי קשות ביותר וניכר כי המבקשת מצויה בסבל ממשי, אך אין בכך כדי להצדיק שימוש בשפה בה השתמשה ובכלל זה האשמות בוטות כנגד מערכת המשפט ללא כל בסיס ותימוכין לטענות”.
11. העתירה נדחית בזאת, על הסף.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה’ בטבת התשע”ג (18.12.2012).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  12069810_I07.doc   יא

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il