ניסו עליו הכל – האזרח נתן אייבושיץ / חנה אנה איסלר

Amajeftil, Dissipallaranil, Favoxil, Leponex, Anafranil, Lexadin, Dekinet, Maieril, Favoxicvaben, Phenergam, Bondormin, Etumine, Valium, Maramin, Dissipal, ,Semap ,Hypnodrom ,Halidal ,Artane ,Mogadan ,Hazivala ,Artanee C.T נזעי חשמל;

זוהי רשימה חלקית מתוך התיק הרפואי שבידיי מתקופת אשפוזו של האזרח נתן אייבושיץ, בבית חולים שער מנשה, שאובחן כסכיזופרן, שלא היה.

נתן אייבושיץ פנה אלי בעקבות הכתבה שהתפרסמה בעיתון “זמן חדרה”, בה אני מצוטטת כפעילה חברתית, בעמותת ע.ל.י.ה., שמתרכזת בבעיות המערכת הפסיכיאטרית.

ביקש מאד להיחשף בשמו המלא נתן אייבושיץ, ונתן לי יפוי כח בכתב לחשוף את סיפורו – למען יראו וילמדו לנהוג בחמלה וביושר עם מי שנמצא במצוקה גדולה, ולא כפי שנהגו בו בבית החולים  שער מנשה.

עוד באותו הערב הגיע לביתי עם רעייתו, עמוס בכל התיקים הרפואיים שלו, חוות דעת, ומסמכים, וישב עד חצות לספר את סיפור יסוריו ועל שנות חייו הגזולות.

גבר נאה , אינטליגנטי במיוחד, איש לא היה מזהה את שעבר עליו.

היום, בגיל 58, הוא מתחיל היכן שנקטעו חייו בשנות ה- 30. רק  לפני 4 שנים הוציא רישיון נהיגה על רכב. לראשונה בחייו נקשר לאישה ואף נשא אותה לרעייתו לפני שנתיים. נסע לחו”ל באופן עצמאי וכעת החל לימודיו כסטודנט למשפטים במכללת רמת גן.

רק כעת מסוגל להגיש תביעות משפטיות  כנגד בית החולים שער מנשה, משרד הבריאות, והרופאה – מנהלת המחלקה שהייתה רופאתו, אותה הוא רואה אותה אחראית להרס חייו.

הוא השמיע לי שיחה מוקלטת שלו עם הרופאה, אותה תכנן ימים רבים. בשבילה – “זה היה מזמן

והיא כמעט לא זוכרת…” היא גם פנסיונרית  מזה 10 שנים.  בשבילו – זאת הייתה שיחה גורלית.

נתן סבל מגיל צעיר מ- O.C.D – הפרעה טורדנית כפייתית המורכבת ממחשבות טורדניות הגורמות לחרדה.

וכן, להתנהגות כפייתית שנועדה להפחית את החרדה.

מחשבות טורדניות מקבלות ערך של אמת, כאשר ההרגשה היא שעצם החשיבה תגרום להם להתרחש במציאות. כלומר, מחשבה טורדנית גוררת חרדה  – גוררת – התנהגות כפייתית.

כשזה התחיל לתפוס יותר ויותר זמן, זה פגע קשות בשגרת חייו, בקשרים החברתיים והמשפחתיים.

יש טענה, שמחסור בסרטונין עשוי לגרום לסימפטומים הנ”ל – לא ממש הוכח.

הטיפול היעיל הוא קוגניטיבי פרטני – התנהגותי.

אנשים שטופלו אצל פסיכולוג קוגניטיבי מדווחים על ירידה של 80% – 50% בסימפטומים לאחר 20 – 12 פגישות. ע”י חשיפה הדרגתית וממושכת למקור הפחד – נרפאים ממנו. החשיפה למחשבות עצמן.

מטרת החשיפה היא לשבור את הקשר שבין האובססיה לבין החרדה.

לאדם האובססיבי צורך עצום בשליטה. ובטקסים לביצוע דברים בסדר מסוים.

הטקס הנפוץ ביותר הוא ניקיון. רחיצת ידיים. ספירת חפצים, נגיעה או הימנעות מנגיעה.  טקסים סביב התנהגות מינית, או דפוסי אכילה. שאיפה לפרפקציוניזם וביקורתיות כלפי עצמו וכלפי הסביבה.

הפרעת ה- O.C.D נפוצה בשכבות אוכלוסיה אמידות ובעלות אינטליגנציה גבוהה.

הדחף והחרדה מאובדן השליטה

מכיוון שהפעולה הכפייתית איננה מפחיתה את החרדה, האדם חש צורך לחזור עליה שוב ושוב.

יש רבים כאלו בקרבנו שאינם מאובחנים “חולי ניקיון”.

במקרה של נתן אייבושיץ, האבחון זעק לשמיים O.C.D  מגיל נעורים.

והרי סיפורו:

 “אני רוצה שתתרכזי במונולוג, על ההשפלה ועל ההתיחסות אלי, בן אדם, כאל חפץ. בגיל ההתבגרות היו לי התקפי חרדה. פחדתי שאני הולך לקבל התקף לב. שילדה שהכיתי תמות מזה. לא הצלחתי להתרכז בבחינות הבגרות. גויסתי לחיל השריון, שם התחילו לי אובססיות לניקיון – שהאוכל לא נקי, לא השתלבתי חברתית – צחקו עלי… הודחתי מקורס מ”כים . הייתי עסוק עם עצמי וחרדותיי ולא עם הנגמ”ש. כשלא גויסתי למלחמת יום כיפור, הרגשתי מיותר, ונוסף על כך חברי הטוב – שכן שלי נהרג. לקחתי את זה קשה,  לא הייתי מסוגל לנחם את הוריו.

השלמתי בגרות, הייתי בעל פוטנציאל. אבל הרגשתי “פרזיט”. יושב בבית הורי – המתח בבית היה מאד גדול והחמיר. קיבלתי יעוץ בבחירת מקצוע: יעוץ גרוע – טכנאי רנטגן. עבדתי בזה 3 שנים. הייתי באובססיה קשה מה יקרה לי מהקרינה של מכשיר הרנטגן, והמגע עם החולים.  החרדות החריפו.

היתה לי בעיה מאד קשה ליצור קשרים חברתיים. נשרתי מלימודים באוניברסיטה העברית. שם אבחנה אותי ד”ר קאופמן, ז”ל ככפייתי – “אין לך מחלת נפש” היא אמרה.

חזרתי מיואש לבית הורי לחדרה. גויסתי למלחמת של”ג, והנגמ”ש שלי חטף טיל – 3 מחבריי נהרגו.

נעשיתי HIPPER SENSITIV הרעש הפריע לי. היו עימותים בבית. נכנסתי לדיכאון עמוק.

התחלתי לגדל זקן. הייתי מכריח את אמי לרחוץ ידיים. 7 חודשים לא יצאתי מהבית. הייתי מסריח במיטה.

9-13 שעות מתחת לטוש. אמי הייתה על סף אשפוז! בסופו של דבר הוריי הרימו ידיים זעקו לעזרה – וגם אני. מכיוון שלא רצו לאשפז אותי בשום אופן, הזמינו את מנהלת המחלקה של בית חולים שער מנשה, שהמליצו עליה בחדרה, לטיפול פרטי בבית. הרופאה הקסימה את כולנו בהליכותיה והבטיחה לטפל בי בבית בדיסקרטיות. הוריי התחננו בפניה “תעשי מה שאת יכולה בבית – נטפל בו , נשלם לך – רק לא בבית משוגעים” (אנחנו פולנים כידוע…).

השתדלתי מאד לרצות את הרופאה, הטילה עלי משימות בשלושת ביקורי הבית. הוריי ראו בה מלאך. אני רוצה שתדגישי את הנסיבות בהם הוצאתי מהבית, את הדרך שבה הצליחה אידה סטולרמן, להוליך שולל את ההורים שלי. בביקור הרביעי הכריזה – זהו! הניסיון נכשל חייבים אשפוז.

מיד אבד לי האמון באישה הזאת.  מפאת חרדותיי הייתה לי כבר אז התנגדות חריפה לתרופות. החלטתי לברוח, אבל הוריי חששו שאלך לאיבוד והסגירו אותי לידיה.

היא הבטיחה לי אשפוז פתוח בבית חולים “שער מנשה”, שאוכל ללכת מתי שאחפוץ. לא מונה לי אפוטרופוס, הייתי בן 34 שנים. רימו אותי בכחש. כאן נסתם הגולל על חיי לשני עשורים. אני מרגיש חור ענק בחיים שלי.

אינני מחשיב את התקופה הזאת במניין שנות חיי. הייתי מעדיף למות ולא לעבור את מה שעברתי.

אני אומר זאת 15 שנה מאז.

בימים הראשונים אכן נתנו לי יחס מיוחד, ולא הכריחו אותי לכלום. בערך שבועיים. התגלחתי, וחשבתי שאני משתחרר. ואז הגיעה אותה אידה סטולרמן – ראש המחלקה – אינני יכול לכנות אותה ד”ר – לאחר שמעלה בשבועת הרופאים, והודיעה: “ממחר החלטנו שתקבל 10 אינפוזיות עם תרופות פסיכוטיות”.

5 זריקות בתוספת. ועוד הרבה כדורים. נזעקתי! רציתי להשתחרר כמו שהבטיחה לי – אמרה: “אתה חתמת כשהתקבלת – אבוד לך!”

התחיל הסיוט, תופעות לוואי קשות ביותר. נסוגותי – נסוגותי. החרדות הרקיעו שחקים, הייתי עסוק עם עצמי. רעדתי בכול גופי, איבדתי שליטה על הסוגרים, אבד לי הליבידו, אימפוטנציה, התופעה הכי קשה נקראת ” אקטזיה זוועתית – אי שקט ברמה אטומית. לא הייתי מסוגל לנוח, הסתובבתי וקפצתי ללא הרף.  

פרופ’  חרמש  שטיפל בי בהמשך, סיפר לי שהתופעה הזאת גורמת לאנשים להתאבד. לא מסוגלים לשאת את הסבל הזה. יש לי כנראה יצר קיום מאד חזק – אחרת אני לא יכול להסביר איך שרדתי.

שידרתי מצוקה רבה. גניחות, תנועות גוף לא רצוניות. לא אשכח, שיום אחד , אידה סטולרמן, ראתה אותי במצוקתי בחדר ריפוי ועיסוק. מצאה לה את הזמן המתאים לגעור בי, כשהיא ממשיכה ויודעת כמה אני סובל  בגלל התרופות שנתנה לי, ואף החלה לחקות אותי ואת גניחותיי ולועגת לי בנוכחות כולם.

היה זה רגע המצוקה הכי גדול שעברתי בחיי.

התעללות וגערות הן חלק מהטיפול בשער מנשה. הכול ככיסוי של טיפול. אידה סטולרמן, רופאה רוסיה שהגיעה לארץ בעליה של שנת 1972. עד היום אני בטראומה שהתעללה בי בצורה כה מתוחכמת. היתה מכניסה אותי לחדרה ואומרת – “נתן, אתה תסיים את החיים שלך בבית משוגעים”.

יום אחד, שני אחים תקפו אותי במקלחת , הורידו לי בכוח את המכנסיים. לעגו לי… סיבנו אותי והוציאו אותי מלא סבון החוצה. אחר כך גילחו אותי ופצעו לי את כל הפנים. יצאתי זב דם.

אמי מצאה אותי ככה בביקור והתלוננה. אידה סטולרמן כתבה בדוח: “לא היה ולא נברא. הכול פרי הדמיון של נתן שהוא סכיזופרני פרנואידי” – מחלה שהדביקו לי כעבור חצי שנה של אשפוז.

שנים 1986 – 1988 בשנתיים אלו שהייתי מאושפז, הלכתי מדחי אל דחי. התחננתי להורי שיוציאו אותי משם.

היו חסרי אונים. האידה הזאת השתלטה עליהם. הוריי אף הם קורבנות של אידה סטולרמן. היא ידעה להוליך אותם שולל.

בוקר אחד, בעודי ישן , העירה אותי אחות והחלה למדוד לי לחץ דם: “בוא, בוא, בוא רגע”, לקחה אותי למחלקה הסגורה, לחדר בידוד, אני רואה רופא עם מברג ביד. קשרו אותי, הרדימו, ואני לא זוכר כלום.

רק מאוחר יותר הסבירו לי, המאושפזים, שעשו לי שוקים חשמליים.

לא חתמתי הסכמתי, כחוק. את אבי רימו. עד היום הוא בוכה מזה. ברחתי לשבוע ימים.  הסתובבתי בירושלים, חיפשתי מגורים, הוצאתי כסף מהבנקט. נפלתי ונפצעתי. אפילו עצר אותי שוטר כי נראיתי מוזר…האקטזיה החזירה אותי. הייתי מכור לסמים פסיכוטיים איומים, והייתי זקוק לגמילה. כשחזרתי, בתור עונש קיבלתי תרופה חדשה, שזה עתה יצאה לשוק – LEPONEX מהסוג הקטלני, התחלתי לאכול בטרוף, השמנתי למימדים עצומים. הכולסטרול המריא ל- 359 ועד היום אני בטיפול.  סבלתי מדום נשימה ואני נזקק עד היום במכשיר לשינה.

הגרוע מכול, שהתרופה הזאת גורמת לירידת כדוריות הדם הלבנות ולהרס המערכת החיסונית בגוף. זה הגביר את חרדותיי למחלות, ועשיתי כל כמה ימים בדיקות דם. כמו כן התרופה גרמה לי להרטבות אובדן שליטה בסוגרים.

כל הזמן הייתי באובססיה – מה עושות לי התרופות? מה יהיה עם הליבידו שלי? אשאר אימפוטנט? אני גבר צעיר שהזקין. לא קיבלתי שיחות אישיות פרטניות עם פסיכולוגים. כפי שהייתי צריך. אבל מכריחים במשטר נוקשה לבוא לקבוצות תמיכה. סבלתי מאד בקבוצות האלו, ולא התקדמתי כהוא זה. כעבור שנתיים שוחררתי – זומבי . בבית הורי לא ידעתי מה לעשות עם החופש הזה. הייתי בא לבית חולים לקבל תרופות ולשיחות קבוצתיות. הייתי הולך למרכזי שיקום ומעונות יום לריפוי בעיסוק. בשנת 1994 שוב אושפזתי לשנה. חייתי בשיממון רוחני. תמיד ידעתי שיש לי יכולות. אני מוכיח לעצמי בתחומים שונים. היה תסכול שאני הולך וקמל.

עד לאותו היום המאושר, כשצפינו בטלביזיה בפרופסור זוהר, מומחה להפרעות O.C.D מבית חולים שיבא תל השומר, והורי החליטו, אומנם מאוחר, לקבל חוות דעת נוספת . אידה סטולרמן זעמה, והודיעה נחרצות שהיא לא תקבל אותי חזרה , גם אם נתחנן… איזה מזל!

לפי חוות הדעת של פרופ’ זוהר: “אין לך שום סכיזופרניה! רק O.C.D.  טופלת לא נכון – בלשון המעטה“.

התקבלתי לבית חולים שיבא תל השומר, לטיפול אמבולטורי – חצי יום. בטיפול פרטני כעבור תקופה קצרה של טיפול – חל שיפור הדרגתי. התחלתי לעבוד, לחייך, לצאת לעצמאות. מחודש מאי 1996, אינני יודע בית חולים מהו.

אני במעקב פרטי אצל פרופסור פנחס דנון – אותו אני משבח . הציל אותי מאבדון!“

*     *     *

בכתב התביעה שהגיש נתן אייבושיץ לבית המשפט נכתב: “חרף סימנים ברורים של הפרעה נפשית מסוג O.C.D אבחנו סכיזופרניה, בניגוד גמור לאבחנה של רופאה במחלקה, נצמדו לאבחנה שגויה זו במשך שנים. מה שגרם להחמרה קיצונית במצב התובע – תוך סיבוכים וסיכונים מיותרים. “

נתן אייבושיץ לא סבל מעולם מסכיזופרניה – ר’ את כתבתי “שקר הסכיזופרניה,” אז כל התרופות שנוסו על נתן אייבושיץ, כדי לרפאו כביכול, היו בגדר ניסוי תרופות אכזרי, שרק במזל גדול לא הביאו אותו לנכות קשה ולהתאבדות. כי הרי, על סכיזופרנים מותר לנסות הכול.

להלן פירוט רשימה חלקית של התרופות שקיבל נתן אייבושיץ, בשנים שטופל בבית החולים הפסיכיאטרי “שער מנשה”.

רצוי לעיין בתופעות הלוואי הלא פשוטות.

המידע על תופעות לוואי של התרופות נלקח מאתר הרפואה הישראלי: INFOMED, מאתר התרופות של בית החולים הפסיכיאטרי גהה, ועוד.

לידיעתכם, סמי הרגעה המכונים אנטי פסיכוטיים ,פוגעים במערכת האקסטרהפירמידלית – הרשת הסבוכה המקיפה את  סיבי העצב, הממתנת את מרכז התנועה בגוף.

פגיעה במערכת זו יוצרת פרכוסים, התכווצויות שרירים פתאומיות בלתי נשלטות, מה שגורם לגוף להתעוות.

סמים נארולפטיים מעמעמים באופן זמני את הפסיכוזה, אבל בטווח הארוך גורמים למטופלים להיות מועדים יותר לפסיכוזה באופן ביולוגי. לאקטזיה – חוסר היכולת לשבת בשקט, מצב זה מגרה באופן קיצוני חרדה פנימית וחוסר מנוחה. שגורם להתנהגות תוקפנית ואלימה. על פי עדות הרופאים: “חולים רוצים להיפטר מהגוף הסובל הזה, קופצים מבניינים, תולים עצמם או שהופכים לאלימים.

“רעילות התנהגותית מסוכנת” – הקורבנות סובלים מטרדיב דיסקנזיה, תנועות לא רצוניות של השרירים ועוויתות, הכוללת חוסר יכולת קבועה להניע רצונית את השפתיים, לשון, לסת, אצבעות, בהונות ועוד.  זה קורה אצל 5 אחוז מהמטופלים בסמים הללו תוך שנה מראשית הטיפול.  התופעות הלוואי נשארות לכל חייהם.

לסיכום:

תראפיית הסמים פועלת למעשה כדי להחמיר את הבעיות הנפשיות הקיימות – מי רוצה להיות שמן, אנורקטי, לא שולט בצרכים, מעוות, אימפוטנט, דחוי סובל מסכרת, לחץ דם ועיוורון, במחיר של זומביות, חוסר דאגה וחרדות?

הרי כל הסבל האנושי מקורו בתודעה – ושם מקור הריפוי – אליבא דה בודהה. וכל עוד האדם מסרב לקחת אחריות על בריאותו הנפשית ותודעתו, ומוסר את עצמו לידי הפסיכיאטרים במוסדות הקיימים במקומותינו – אנחנו אבודים.

על כך יעידו 47,000 קורבנות הפסיכיאטריה מאז שנת 1955 – נתוני משרד הבריאות

אני הולכת להדליק נר לזכרם של אלו שלא נספרים ולא נזכרים, ומבקשת מקוראי כתבה הזאת להדליק להם גם נר שהרי נבראו בצלם, וסבלו סבל אין קץ ללא עוול בידם.

סיפורו של נתן אייבושיץ שעבר על בשרו את כל הסמים הללו, וניצל בנס.