סמדר פ’ שובתת מול משרד הרווחה בירושלים – מחכה שיחזירו את ילדיה החטופים
[youtube=http://youtu.be/XMwhq4e2_BA]
בגשם בככר ספרא, חנה בית הלחמי
כל מיני דברים מעצבנים שקרו השבוע. נתחיל מהסוף: על זו שעומדת בגשם בככר ספרא (סמדר פ’), עד שיחזירו לה את הילדים.
אתמול, בעודי משוטטת לי בין מדפי השופרסל דיל ברעננה עם עגלה עמוסת כל טוב, צלצל הטלפון שלי ומתוכו קפץ הדיסוננס, ממש קוואנטום-ליפ; על הקו היתה אשה שהציגה את עצמה בקול רועד כ- ס’, שיושבת כבר חודש בגשם ובקור בככר ספרא בירושלים, עד שהרווחה יחזירו לה את הבנות.
רבות נכתב בבלוג הזה ובכלל, על מדיניות ההשמה החוץ-ביתית של משרד הרווחה, שבאה בעיקר להזין מערך של עובדים ותקציבים המיועדים לנושא. ממש לא את טובת הילד, טובת ההורים וטובת המשפחה. מספיק לקרוא קצת סיפורים בבלוג הפרת זכויות הילד והמשפחה.
בין מדפי החלב והבשר, חיפשתי בקדחתנות מי שיסע עם מצלמות לככר ספרא. מצלמות הן נשק יום הדין בענייני צנעת הפרט, אולם הן גם נשק יום הדין בכל האמור להרתעת פקידות סעד לסדרי דין ו/או חוק נוער מביצוע הוצאות ילדים מהבית שלא לצורך: הן מפחדות מתקשורת. לא רק הן – גם הממונים עליהן (שחוששים פן תישמטנה ידיות סיר הבשר מידיהם) וגם כבוד השר ומקורביו, שממש לא צריכים שערוריות שתירשמנה על הקיר הפוליטי שלהם.
סיפרו לי שיש כתבת רווחה שכבר עשתה משהו עם הסיפור של ס’, אז טלפנתי אליה. כן, היא ניסתה לעזור לה באופן אישי אולם ס’ בעייתית ולא קבלה את הפתרונות המוצעים. לא, היא לא עשתה על זה כתבה כי לא צריך לחשוף אותה (את ס’) בטלויזיה. תביני, היא אמרה, הסיפור יותר מורכב ממה שנראה לך. חברתי מ’, למודת קרבות נגד הרווחה ובעד קורבנותיה, אמרה מייד באירוניה עייפה: בטח שהיא לא אייטם, הרי היא לא הסכימה לפתרונות שהציעו לה והמדיה לא עושה אייטמים על מי שמרגיזים אותה.
היתה אולי כוונה טובה בטיפול בנושא, אולם לא דרייב עיתונאי של ממש, וגם לא הבנה תחקירית רצינית של השיטה;
אחד ממרכיבי השיטה בהתעללות ממסדית באזרח/ית (לא רק כאן – זו שיטה ידועה מקדמת דנא) היא ניצול מרכיב רעוע בנפש הקורבן על מנת להוביל את הקורבן אל פי התהום ולגרום לו לדחוף את עצמו למטה. אז, אומרת השיטה: אתם רואים – הוא לא כשיר. אני רואה את זה במקרים קשים אליהם נחשפתי של “השמה חוץ ביתית” (מינוח מכובס ל”ניקח ממך את הילדים כי אנחנו יכולים”).
עוד מרכיב בשיטה היא להציע לקורבן פתרונות שנראים טובים למציע/ה אולם לא נאים בעיני הקורבן, ומאחר ומעצם הפוזיציה הראשונית בה הושמ/ה הקורבן אין לו/לה זכות בחירה באשר לפתרונות המתאימים לו/לה – להכריז עליה/ו כ”לא משתפ/ת פעולה”. אם או אב שאינם משתפים פעולה ושיצאו מדעתם (תגובה נורמלית) בשל האיום לגזול מהם את ילדיהם – הם מזון מדמם שחושי המערכת הטורפת מריחות ממרחק רב. ידה הארוכה של פקידת הסעד מצפת הגיעה עד ככר ספרא בירושלים. מאחר ובתי המשפט מתייחסים לתסקירי פק”ס כאל תורה מסיני – הדרך להוצאת צו והבאת הילדים, במחיר טראומה קשה, למרכזי חירום ופנימיות – קצרה.
מה קורה שם לילדים? בדידות, פחד, עלבון, אימה, התעללויות נפשיות ופיזיות (גם ובעיקר מילדים אחרים), תחושת נטישה, התעללויות מיניות (כנ’ל), חריצת חתך עמוק בנשמתם. כמו שאמרנו: טובת הילד.
אנחנו, ה”מושיעות”, מגיעות תמיד באמצע הסיפור, ולא היינו עדות לניואנסים שיצרו אותו. הסיפור שמספרים לנו לעולם אינו הסיפור השלם והמלא, אין לנו את הכלים לשפוט את ההורים או את המצב (מנקודת מבטינו בת המזל והשופעת), ויש בו רק אמת אחת: זו של הקורבן, של הפרדת הילדים מהוריהם והריסת התא המשפחתי (פשוט כי לא מתועלים תקציבי רווחה מספקים לשיקומו, אלא רק להריסתו).
באופן תמוה, החשיבה הזו, שאמורה היתה להיות כטוטפות בין עיני אנשי הרווחה – בולטת שם בהיעדרה.
לא נותר לי אלא לקוות ש:
- מישהו ירים את הכפפה ויעשה תחקיר רציני ומקיף בעניינה של ס’, של פקידת הסעד בצפת ושל נושא ההשמה החוץ ביתית כשיטה ממסדית לשבירת רוח הפרט ועשיית רווחים משניים על גבו.
- שהיום לא יהיה גשם בככר ספרא ו- ס’ תוכל לשבת כמה דקות לנמנם בשמש חורפית חמימה, לפני דרך החתחתים שעוד מצפה לה.
