המוסד לקיפוח לאומי – ילדי הצל
המוסד לקיפוח לאומי – כתבה שישית בסדרה
ילדי הצל
אלפי נשים בישראל החליטו להפוך לאמהות יחידניות, כלומר להרות מתרומת זרע אלמונית. כשביקשו ללדת המדינה תמכה ועודדה אותן. אבל מה עושה המדינה אם הן נקלעות לצרה כלכלית? בניגוד לאם גרושה או חד הורית – אם יחידנית מופלית לרעה ולא יכולה לבקש מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. התוצאה: הן מופקרות לבדן מול המצוקה. ככה זה כשחוק מיושן מייצר אמהות סוג ב' והממסד עדיין מאמין שגם ב- 2013 משפחה נוצרת רק כשאבא'לה פוגש את נסיכת חלומותיו.
שוש מולא, 08.3.13, 7 ימים, ידיעות אחרונות
באותן שעות בוקר, לפני כמה שבועות, בדרך לסניף ביטוח הלאומי, דליה עוד היתה אופטימית. נכון, המצב לא היה קל לאחרונה: העסק שהיא ניהלה – בתחום הפרסום – נקלע לקשיים והיא נאלצה לסגור אותו; שוק העבודה לא מסביר פנים לאחף אחד בגילה, 55, ובוודאי לא לאם לתאומים בני עשר. אבל, חשבה לעצמה דליה (שם בדוי), בשביל זה שילמתי כל חיי ביטוח לאומי. בדיוק בשביל הנקודה הזו, כשאני צריכה קצת עזרה. והרי אף אחד לא ינטוש אם לשניים בעת צרה.
מימיה לא היתה בסניף ביטוח לאומי או נזקקה לסיוע כלכלי אחר. היא אישה עצמאית, גאה, חריפה, שבנתה הכל בעשר אצבעותיה. הקלאסיקה של ה- Self Made Women. גם כשראתה שהיא לא מוצאת בן זוג לחיים וחששה לדבריה "לאחר את הרכבת", החליטה להפוך לאם ויצאה לסבב הפריות ארוך, מתיש ויקר. לא פחות מ- 59 פעמים ניסתה להרות. בפעם ה- 60 היא נקלטה. תאומים. אושר גדול.
אבל אז באו ההידרדרות הכלכלית, המשרד שנסגר, התחושה שהיא לבד בעולם ושהקירות נסגרים עליה ועל ילדיה. בצר לה פנתה לכתובת האחרונה, למקום שאמור לספק לה את רשת הבטחון הסוציאלית: המוסד לביטוח לאומי.
כשהמספרים התחלפו והראו שתורה הגיע, דליה קמה בחשש קל מהספסל ושירכה רגליה לעבר הפקידה. מהר מאוד התברר לה שמבחינת הביטוח הלאומי והממסד הישראלי – היא סוג של אאוטסיידרית, ויש לכך סיבה אחת: דליה היא אם יחידנית. כלומר, הרתה מתרומת זרע אנונימית מבנק הזרע.
זו המציאות בישראל 2013: אישה גרושה יכולה לפנות לביטוח הלאומי, ולקבל – בצדק – סיוע: מזונות (אם האב אינו משלם מסיבה כלשהי), הנחות ועזרה בהבטחת הכנסה. אבל אם יחידנית, באותו מצב בדיוק, אבל שילדיה הגיעו לעולם מתרומת זרע – לא יכולה לקבל מזונות; ואם תימצא זכאית להבטחת הכנסה – בדרך כלל מדובר בסכומים פעוטים.
למה? כי ככה כתוב בחוק היבש. "נחרדתי לגלות שהמדינה מתנערת מאמהות מסוגי", אומרת דליה. "לי, כאם יחידנית מהפריה מתורם – אין הגדרה בחוק, ולכן גם אין לי שום מעמד בביטוח הלאומי, כי אין לי את מי לתבוע. הפקידה שאלה אותי: 'למה התעוררת רק עכשיו?' אז בהתחלה התבדחתי איתה ואמרתי שבמשך עשר שנים חיפשתי את זהות התורם כדי לתבוע אותו. כשהיא המשיכה לשאול אותי בחוצפתה: 'אז למה הבאת ילדים לעולם, אם אין לך אמצעים לגדל אותם?' – כמעט התפוצצתי עליה. למה, אני נכנסתי לכיס שלה ושל בעלה לפני שהם החליטו להביא ילדים?"
דליה יצאה מהסניף המומה. לא ברור מה היה גרוע יותר: העלבון הצורב שחשה או הידיעה שאין רשת ואין ביטחון ואין מי שיושיט יד.
היא פנתה לעורכת הדין ליטל יעקובוביץ-דראי, המתמחה בדיני משפחה, שהדהימה אותה: את לא היחידה. נשים רבות שהרו מתרומת זרע נמצאות באותו מצב. "מתברר", מסבירה יעקובוביץ-דראי, "שהחוק בהגדרתו מכיר בילד לאם חד הורית, בילד נטוש ובילד יתום לצורך קבלת מזונות והבטחת הכנסה – אבל לא בילד לאם יחידנית שנולד מתרומת זרע. זאת שערוריה. כאילו מדובר באמהות סוג ב' לילדים סוג ב'".
"זאת ממש בדיחה", אמר השופט בדימוס עו"ד דניאל ארנסט, המשמש כיום בורר ומגשר בדיני משפחה, כשסיפרנו לו שהפקידה אמרה לדליה שמכיוון שאין אב לתבוע – היא ונשים שכמוה אינן זכאיות למזונות.
"מה זה חשוב מי האב? יש פה אמא, והזכאות היא של הילד וזה מה שחשוב. אבל למה לעשות את כל ההבחנות האלה, אם יש לו אבא כזה או אחר או שהוא נולד מתרומת זרע? הקריטריון היחידי במקרה הזה הוא הילד – ולא מי האב. ולכן זאת אפליה מצד המוסד לביטוח לאומי כלפי אותן נשים יחידניות, וזאת בעיניי גזענות".
החלק השישי של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" עוסק באפליית הנשים היחידניות: אלפי נשים שהמדינה והחברה הישראלית מעודדות אותן ללדת מתרומת זרע, אבל אם חלילה ייקלעו למצוקה, הן והילדים עלולים להישאר לבד. הכי לבד.
'אין לי כלום'
השימוש בתרומת זרע באמצעות בנק הזרע בישראל ובחו"ל הופך בשנים האחרונות ליותר ויותר פופולרי בקרב נשים שמבקשות להביא ילד לעולם ולגדל אותו בכוחות עצמן, מבלי שיהיו תלויות בבן זוג קבוע וידוע.
בשונה מאמהות חד הוריות – שם במרבית המקרים ידוע מיהו בן הזוג – הן בחרו להיות "יחידניות". או ליתר דיוק, "יחידניות מבחירה ( Single Mothers by Choice). אלא שרוב הנשים היחידניות ששעימן שוחחנו מספרות שהן הפכו לאמהות יחידניות דווקא מחוסר ברירה: הן לא מצאו בן זוג להרות עימו ולא רצו לוותר על האמהות; לכן פנו לבנק הזרע.
עד כמה שכיחה התופעה בארץ? מנתונים שמוסר ארגון "משפחה חדשה", בראשות עו"ד אירית רוזנבלום, עולה כי מדי שנה נוצרים בישראל 1,700 הריונות חדשים כתוצאה מתרומות זרע. שיעור הנשים הרווקות מתוכן (כלומר, אלה שבוחרות להיות אמהות יחידניות) מצוי כל הזמן בסימן עלייה. בשנה שעברה, למשל, 77 אחוז מהנתרמות – 1,309 נשים – היו רווקות. זאת, לעומת 44 אחוז בלבד בשנת 1997.
הליך ההפריה נעשה בעידוד, בסבסוד ובפיקוח של המדינה – ובא לתת מענה למי שהחליטו להיות אמהות בכל מחיר. במסגרת זאת קיימים כיום בארץ 13 בנקים לזרע. האישה יכולה לרכוש את מנת הזרע בכל אחד מהבנקים האלה – או בבנק זרע בחו"ל – אולם זהות התרום לעולם תהא אנונימית. כך מוגנים תורמי הזרע – בצדק, כמובן – מתביעות אבהות עתידיות.
אלא שכן גם מצוי המלכוד שאותן נשים יחידניות נתונות בו: הן אינן יכולות לתבוע מזונות – פשוט כי אין ממי. מצד שני, אם הן ייקלעו למצב כלכלי קשה, הביטוח הלאומילא יסייע להן במזונות מאותה סיבה: החוק קובע שללא פסיקה לגבי מזונות מבית המשפט – אין סיוע.
האופציה היחידה שנותרה פתוחה בפני הנשים היחידניות היא לבקש הבטחת הכנסה. אלא שמכיוון שרבות מהן עובדות ואפילו, רחמנא ליצלן, מחזיקות בנכס או ברכב, הסיכוי שיקבלו סיוע משמעותי נמוך ביותר.
זה בדיוק המלכוד שלתוכו נפלה שלי. היא בת 42, אם יחידנית לילד שנולד מתרומת זרע לפני חמש שנים וחצי. כדי לפרנס אותה ואת בנה עובדת שלי בחברת ניקיון. "אין לי בית, אין לי רכב, אין לי כלום – פשוט אין", היא אומרת. "בגלל שאני יחידנית, הביטוח הלאומי לא משלם לי מזונות. בגלל שאני עובדת, אני גם לא מקבלת הבטחת הכנסה. אני גרה אצל אמא שלי, ניצולת שואה מבוגרת, שעוזרת לי כמה שהיא יכולה לגדל את הילד".
— את יודעת , יש קוראים שאומרים לעצמם עכשיו: לא חשבת על כל זה כשחלטת להביא את הילד?
"ברור שחשבתי. אבל גם לא רציתי לקום בגיל 50, כשאמא כבר לא תהיה איתי, ולהגיד לעצמי: 'אלוהים, אני לבד'. אז יום אחד אמרתי לאמא שלי שמאחר שאין גבר שמחכה לי בתור, אני חייבת לעשות ילד לבד. אבל אני לא מבקשת משהו שלא מגיע לי או שנשים אחרות לא מקבלות. ובפועל, מי שנענש על המצב הזה הוא הילד שלי".
"יוצא שהאם היחידנית נענשת פעמיים, אומרת עו"ד רוזנבלום מ"משפחה חדשה". בפעם הראשונה היא נענשת על שלא מצאה זוגיות או שהיא חיה בזוגיות בלתי מוכרת; ובפעם השניה כשהיא זקוקה לתמיכה, אבל זאת לא ניתנת לה".
— ולמה זה?
"כי בעוד הביטוח הלאומי מעניק לחד הוריות סיוע במסגרת גמלאות שונות, לרבות גביית מזונות והבטחת הכנסה – עומדות האמהות היחידניות מול שוקת ריקה ואינן יכולות להסתייע: לא בבן זוג שלא היה להן ולא באמצעות הביטוח הלאומי. יש לזכור שמדובר כאן בתמיכה בילדים. והרי זה תפקידו של הביטוח הלאומי: לדאוג לרווחה חברתית. אבל כאן נדמה שאמהות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. הפגיעה של הביטוח לאומי ביחידניות מקבלת משמעות כפולה, משום שלרוב מדובר בנשים עובדות – ששילמו לביטוח לאומי כסף במשך שנים, אבל ביום שהן נזקקות לו הוא מפנה להן עורף".
ילד עשיר, ילד עני
שורש הקיפוח של האמהות היחידניות נעוץ בחוק המיושן של הביטוח לאומי. "מדובר בחוק חלוד שנחקק עם קום המדינה וברוח הקמת המדינה והחלוציות", אומר עו"ד דוד מנע, לשעבר סמנכ"ל בביטוח הלאומי וכיום מייצג לקוחות מול המוסד.
הגיע הזמן להפוך ולשנות אותו מהיסוד. החוק הזה לא נותן מענה לתקופה המודרנית, בעת שהחברה הישראלית השתנתה. כשהוא נחקק הוא לא הביא בחשבון שיהיו אמהות יחידניות שהופרו מתרומת זרע. אני מייצג, למשל, אישה בת 40 מהמרכז, אם יחידנית לתאומים, שילדה בעזרת בנק הזרע. כשהיא הרתה מצבה הכלכלי היה טוב. אבל אחרי שנה פיטרו אותה מהעבודה, וכשפנתה לביטוח הלאומי לבקש עזרה – היא נבעטה משם בטענה שיש לה רכב ודירה. אם חד הורית אחרת יכלה לפחות לבקש מזונות".
— למה האפליה הזאת?
"נראה שלאנשי הביטוח הלאומי ולאוצר, נוח להגיד שאין בסיס חוקי לתגמל את היחידניות כמו את החד הוריות, ולחשוב שבכך הם חוסכים כסף למדינה – בעוד שבפועל הם מביאים להתפוררות החברה הישראלית. בבתי החולים התינוקות נולדים שווים, אבל בעוד שהבן של העשיר והחזק יחיה מהשפע שיעתירו עליו הוריו, הבן של החלש זקוק לתמריץ מהמדינה וזה הבסיס לשוויון החברתי. אלא שילדים לאמהות יחידניות, לצערי, כנראה שווים פחות בעיני המדינה".
עדנה (שם בדוי), 40, תושבת צפון הארץ, היא אם לבת שנתיים שנולדה מתרומת זרע. היא עצמאית, עובדת, מצבה הכלכלי טוב, ולכן היא מסתדרת "בלי הטובות של ביטוח לאומי", כדבריה. אבל רבות מחברותיה היחידניות מתקשות להתמודד. עדנה הפכה למעין פעילה חברתית פמיניסטית עבורן בצפון. לא פעם ולא פעמיים היא ליוותה אם יחידנית במאבקה מול הביטוח הלאומי.
"היחס של הביטוח הלאומי אלינו מבטא את הדו-פרצופיות של החברה", היא טוענת. "מצד אחד מופעל עלייך לחץ חברתי מאוד כבד, מתוך אמירה ותחושה שנותנים לאישה שכל עוד היא לא אמא, אז היא לא שווה. מצד שני אם יחידנית שהחליטה להביא ילד – ברגע שיש לה קושי כלכלי הכי קטן, ישר החברה אומרת לה: 'את חסרת אחריות, כי היית צריכה להביא ילד לבד, רק אם ידעת שיש לך איך לדאוג לו'".
— וזו לא טענה שיש בה מן הצדק?
ראית פעם שמישהו בודק אצל זוגות נשואים את המסוגלות הכלכלית שלהם לפני שהם מביאים ילד לעולם? ההפך! יש אווירה של 'ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה', ועוד מגדילים להם את הקצבאות וההטבות. כלומר, יש כאן ממד של עידוד הילודה – שלא לדבר על טיפולי הפוריות שמממנים וקידוש של שיח ההורות. לכן אני חושבת שכשבאים לבחון את זכויות הנשים היחידניות מול הביטוח הלאומי, החברה לא יכולה להתנער מכך שגם לה יש תפקיד בתופעה שנשים בישראל 'מתאבדות' על ההורות. צריך לבוא לקראתנו ולקחת אחריות גם על התוצר של זה: לייתר את הסחבת וההטעיה, שמאפיינות את הטיפול בנשים היחידניות שנאלצות לפנות לביטוח הלאומי, כי אף אחד לא חושב שהן עושות את זה בשמחה – הן היו מעדיפות לפרנס את ילדיהן.
גם כך הנשים מוחלשות בחברה, מרוויחות פחות יחסית לגברים ועוד כל מיני דברים, כך שגם אם את אם יחידנית עובדת כמוני – את עלולה למצוא את עצמך במצב כלכלי גרוע מאוד".
"המוסד לביטוח לאומי הוא בין המוסדות החשובים ביותר בישראל", מדגישה חדוה אייל, מנהלת פרויקט "נשים וטכנולוגיות פריון" במרכז הפמיניסטי "אישה לאישה". "הוא נועד לשרת אותנו, ועל כן יש חשיבות גדולה לשיפורו ולחיזוקו על מנת שייטיב איתנו, ולא ייתפס, כפי שהוא נתפס לא פעם, כמוסד פוגעני ומאיים. אבל מה שקורה פה עם האמהות היחדיניות הוא האבסורד בהתגלמותו: בעוד שזרוע אחת של המדינה מאפשרת תקציב כמעט בלתי מוגבל לנגישות לטכנולוגיות פריון, זרוע אחרת שופטת ללא הרף את הנשים על האמהות שלהן ועל הבחירה להביא ילדים בתא המשפחתי היחידני. הביטוח הלאומי צריך להתנער מהתפיסה המיושנת של מהי משפחה ולהבין שישנם הרכבים שונים ויחידות משפחתיות מגוונות".
"כל זה קורה, כי כל המנגנונים שקיימים כיום בביטוח הלאומי מיושנים מאוד", מסכם השופט בדימוס עו"ד ארנסט. "בגלל שאין הפרדה מלאה בין דת למדינה, יש הטיה של כל הדינים לכיוון הנורמות הדתיות. ואם לאישה מסיבותיה היא יש ילד אבל לא בן זוג, או שהילד הוא מתרומת זרע – היא מופלית לרעה ומקופחת".
דוגמא מובהקת ביותר לחשיבה המיושנת והשמרנית הזו היא של זוגות לסביות שנפרדו. בשונה מבני זוג הטרוסקסטואלים, שיכולים לתבוע מזונות מהביטוח הלאומי, האפשרות הזו לא קיימת עבורן, אף שהיתה להן בת זוג.
מרגלית (37), אם יחידנית לבן ארבע וחצי, היא יועצת השקעות בבנק גדול במרכז הארץ. "לפני 13 שנה הייתי נשואה והתגרשתי, ואז מצאתי חברה וחייתי איתה חמש שנים, שבמהלכן החלטנו להביא ילדים, ואני הריתי מתרומת זרע".
— ומה קרה?
"נפרדנו, אבל לא העזתי להעלות בביטוח הלאומי את האפשרות האבסורדית לתבוע דמי מזונות. למרות שמצבי הכלכלי כעת איום ונורא, אני פוחדת לפנות אליהם בגלל הסטיגמה והדעות הקדומות, וגם בגלל שאני יודעת שאין לי סיכוי מולם".
מרגלית פנתה לעו"ד גלי יהב, שדווקא מאמינה שהמקרה שלה יכול להוות תקדים משפטי. "אני לא פרזיטית", אומרת מרגלית. "שירתתי בצבא וכל השנים עבדתי ושילמתי לביטוח הלאומי – אבל הם לא עוזרים לי. פשוט אין לי ממי לבקש.
לאן תתגלגלי?
עכשיו מתגלגל תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחו של בג"ץ. פנינה (שם בדוי), 42, היא אם יחידנית לתאומים בני ארבע, שנקלעה לאחרונה למצב כלכלי קשה. באמצעות עו"ד עינבר לב היא מכינה עתירה לבג"ץ נגד חוסר השוויון, כדבריה, בין ילדיה מתרומת הזרע לילדי החד-הוריות, בכל הנוגע למזונות מהביטוח הלאומי. אבל הן לא מתכוונות להיעצר שם.
לדברי עו"ד לב, "העתירה תתייחס גם להטבות שנשללות מילדי תרומת הזרע בכל הנוגע לצהרונים, חוגים, השתתפות בשכר דירה ועוד. כמו שזה מתנהל כרגע, נראה כי נסיון המידור של האמהות היחידניות מזכויות העומדות לאמהות חד הוריות – נועד לצמצם את התופעה של תרומת הזרע, ובכך למנוע את זכות היסוד של אותה אישה ללדת ילדים".
"אני עובדת כשכירה במשרה מלאה בתחום ההיי-טק ומרוויחה בהתאם, כך שאי אפשר לומר עלי שאני מתבטלת", אומרת פנינה. "בגיל 35, כשמאחורי שתי מערכות יחסים שהסתיימו בגירושים ללא ילדים, ועוד כמה מערכות יחסים רציניות שלא נגמרו במיסוד הקשר, החלטתי שאם עד גיל 37 לא אתמסד בשלישית – אעבור ל- Plan B, שזה אומר להביא לעולם ילדים באמצעות תורם אנונימי. במודע ומתוך בחירה לא הייתי מעונינת להביא לעולם ילד עם נוכחות אבהית, מהסיבה שאם לא יהיה לי איתו קשר זוגי, אתקשה לחלוק איתו ילד. באמצע גיל 37 התחלתי את התהליך ואחרי שלושה נסיונות נולדו לי תאומים מקסימים, בן ובת".
— אז איפה מתבטא הקושי?
"קחי, למשל, את הבקשה להנחה בצהרונים. הלכתי לעיריה והם ביקשו לראות תלוש משכורת, כמובן. הם ראו שם שכר נאה ונפנפו אותי. הם רק שוכחים שבשכר הזה אני צריכה לפרנס שלוש נפשות, כולל משכנתא. התבנית היא שלאמא, גם אם היא לבד, יש סיוע של בן זוג – מזונות, תמיכה, ביטוח לאומי. אבל לאמהות יחידניות אין את זה. התחושה היא של חיים על המסגרת, על הקצה. אני מרגישה כמו אמא סוג ב'".
— למה?
"כי אני רואה שיורד לי מהמשכורת תשלום נכבד לביטוח לאומי כל חודש, ויחד עם זאת אני צריכה כל פעם להיאבק כדי לקבל את מה שמגיע לילדיי".
בינתיים, עד שמישהו ישנה את החוק או עד שבג"ץ יתערב, הייאוש שנוצר מהמלכוד הזה מביא נשים יחידניות להתחרט על כך שילדו. "מתוך הנסיון האישי שלי, אם בחורה לא נמצאת בזוגיות, לא הייתי ממליצה לה להביא ילד מתרומת זרע לבדה", פוסקת חנה (45) עובדת סוציאלית ואם יחידנית לילד בן שבע. "ילד זו אחריות, ובתור אדם בודד את לא יודעת לאן תתגלגלי בלי עזרה כלכלית ורגשית. הייתי אגואיסטית, לא חשבתי על טובת הילד, רק על טובתי. לא היה אכפת לי מי האבא – העיקר שתהיה לי משמורת מלאה על הילד ושהוא יגדל אצלי תמיד".
קישורים:
-
אורלי סלע, נשיאת בית דין לעבודה – חתומה על העוול הגוזר גורל קשישים סיעודיים רבים מאוד – הצדק של הביטוח הלאומי: עוול בלתי מעורער
-
מדיניות פאשיסטית של השופט אייל אברהמי – סגן נשיא בית דין לעבודה ירושלים נגד נפגעי המוסד לביטוח לאומי
