הפרקליטה ליזו וולפוס: “מי שמאיים בהתאבדות צריך להעמיד אותו לדין על “איום” כדי לזרז את מותו והתאבדותו”, השופטים אהרון פרקש, משה יועד הכהן ועירית כהן מסכימים ע”פ 57262-12-14 זילפה בר נ’ מדינת ישראל

איום בהתאבדות זו עבירה פלילית? רק מוח מעוות וחולני כמו של הפרקליטה ליזו וולפוס, יכול להתייצב בפני שופטים ולטעון שכן. רק שופטים עם מוח חולני ומעוות יכולים להסכים איתה, אהרון פרקש, משה יועד הכהן, עירית כהן (מחוזי ירושלים).

הפאשיזם השיפוטי בישראל לא יודע שובע. כל יום חדש השופטים ופרקליטי המדינה מחפשים איך להרחיב את גבולות העבירות השונות כדי להכניס כמה שיותר סוגי התנהגות של בני אדם לתוך העבירות הקיימות ולהפליל ולהרשיע כמה שיותר אזרחים, ולהכניס לכלא כמה שיותר חפים מפשע. בכל יום קמה פרקליטה חדשה, כמו במקרה זה ליזו וולפוס, ומחפשת איך אפשר להרשיע ואיך אפשר להשחיל לתוך עבירות קיימות התנהגויות שאינן פליליות על ידי פרשנויות מגוחכות ומטופשות. והשופטים, זורמים עם הפרקליטים. למה? כי כולם מבינים שצריך אספקה טריה של נאשמים למערכת, כדי שיהיה את מי לכלוא, שלפרקליטים תהיה עבודה, לשוטרים תהיה עבודה. בשב”ס יהיה עבודה לסוהרים, קצינות המבחן גם יוכלו לגבות את ליטרת הדם.

בסיפור הזה מישהו פתח תיק נגד אישה בשם זילפה בר בתביעות קטנות. השופטת שולמית יעקובוביץ, התרשלה ולא בדקה אם היה אישור מסירה, וביום הדיון נתנה פסק דין לרעת זילפה בהעדר התייצבות. מייד גם הגישו נגדה הוצאה לפועל וכך נודע לה על פסק הדין. זילפה בר, מייד פנתה לביטול פסק הדין אבל בגלל שהשופטת התרשלה היא לא הסכימה לקבוע משפט חדש. במקרה זה ברור שהייתה לנתבעת זילפה בר, זכות להישמע בבית המשפט.

אם נניח שאיחרה 10 דקות ונתנו נגדה פסק דין, עדיין את פסק הדין צריך לבטל כדי שההכרעה השיפוטית תהיה על סמך החוב, ולא על סמך המחדל הטכני, מה גם שכאשר יש מחדל טכני, השופטים פשוט נותנים סכומים כיד המלך, בלי לבדוק אפילו אם החוב קיים או פיקטיבי.

האישה הזו עברה מסכת ייסורים על ידי מערכות משומנות, שלא מוכנות להודות בטעויות ולא מוכנות לסלוח לאזרח אפילו על איחור של 10 דקות לבית המשפט. זילפה בר התייאשה ובייאושה אמרה לשופטת שהיא מדרדרת אותה להתאבדות.

אז איפה האיום? איום צריך להיות על מאויים שיעשו לו משהו. האישה איימה שהיא תזיק לעצמה. מה איכפת לשופטת אם זילפה תתאבד? שופטי המשפחה ורשמי ההוצל”פ רגילים לקבל באופן שגרתי הודעות על התאבדות בעלי הדין, ומעולם לא קרה להם משהו. הם לא חשו ייסורי מצפון, אלא להיפך. שמחו שנפטרו מעוד תיק.

אז מניין החוצפה לבוא ולומר שהאיום בהתאבדות הוא איום שאליו התכוון המחוקק שחוקק את עבירת האיומים?

בפסק הדין כתוב ששופט השלום שמאי בקר, המליץ לפרקליטות לעכב את ההליכים. הפרקליטות סירב ולאחר ההוכחות שמאי בקר הרשיע את האישה המסכנה הזו.

השופט היה צריךלמחוק את כתב האישום בלי בכלל לטרוח לשאול את הפרקליטות. איום בהתאבדות הוא לא איום פלילי. לכן כתב האישום איננו מגלה מעשה שיש בו אחריות פלילית והשופט היה צריך מיוזמתו למחוק אותו. גם זו צרה צרורה בישראל. שופטי הפלילים כל כך מפחדים מהפרקליטות, שהם מפחדים למחוק כתבי אישום הזויים, דלי ראיות או כאלה שכבר במעצר ולגבר יש אליבי או ראיות מזכות. השופטים פשוט נותנים להליכים להתמרח כדי שהנאשם יוותר ויתחנן להסכם טיעון. פשוט מזעזע. השופטים רק רוצים להרשיע.

היה אחד בשם אלון וולף, היה עו”ד. גם הוא אמר לבת זוגתו, שאם לא תיתן לו לראות את בתו, הוא יתאבד. הפרקליטות הגישו נגדו כתב אישום על איום בהתאבדות (כאשר ההתאבדות מהווה סחיטה רגשית), ובסוף שלחו אותו לחודשיים הסתכלות במב”ן רמלה. הוא השתגע ובסוף באמת התאבד. פירושו של דבר שכאשר אדם מאיים בהתאבדות, הרי הגשת כתב האישום היא בדיוק מה שיזרז את המחשבות האובדניות באותו אדם, וזה מה שדוחף את הנאשם אל הקצה ויוביל להתאבדות.

כלומר, כל מי שמשתתף בחינגה על האישה המסכנה הזו, זילפה בר, כולל השופטים והפרקליטה ליזו וולפוס, הם למעשה סייענים להתאבדות בעצמם.

הפרקליטה ליזו וולפוס, כמו כל הפרקליטות במחוז ירושלים, היא חיה טורפת שצמאה לדם חשודים. האמת לא מעניינת אותה, אלא רק לצבור הרשעות. היא חיילת בצבא השיפוטי שהוקם בישראל כדי לחסל את העם. היה מתאים לאחת כזו לעמוד על הרמפות באושוויץ ולסנן בני אדם. ליזו וולפוס, מקומה בכלא.

1.       לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב’ השופט שמאי בקר) בת”פ 46375-11-11 שניתן ביום 12.11.2014 (להלן: “הכרעת הדין”) לפיה הורשעה המערערת לאחר ניהול הוכחות בעבירה של ניסיון לאיומים, לפי סעיפים 192 ו-25 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “החוק”). יצוין, כי דינה של המערערת נגזר למאסר על תנאי למשך חודש ימים, שלא תעבור את העבירה בה  הורשעה במשך שנה, והתחייבות בסך 1,000 ₪, שלא לעבור את העבירה בה הורשעה במשך שנה מיום מתן גזר הדין. הערעור אינו מופנה כנגד גזר הדין.

רקע

2.       עניינה של המערערת החל בהליך משפטי-אזרחי בבית משפט לתביעות קטנות-בית משפט השלום בראשון לציון (כב’ השופטת ש’ יעקובוביץ), שבו ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה שחייב אותה לשלם סך  של 30,000 ₪. על פי הנטען בערעור מיד  לאחר שניתן פסק הדין, החלה ההוצאה לפועל בהליכי הגבייה.

המערערת התייצבה למועד הדיון שנקבע בתיק בטרם ניתן פסק הדין ואז נאמר לה ע”י כב’ השופטת כי פסק דין כבר ניתן ובית המשפט סרב לבטלו.

3.       כנטען בנימוקי הערעור, המערערת פנתה בעניין לבכירים במערכת המשפט ובמערכת הציבורית וניסתה, ללא הצלחה, לשכור את שירותיו של עורך דין אשר יסייע בידה לתקוף את ההחלטה. בנוסף, פנתה ללשכה לסיוע משפטי, שתסייע לה, אך לא זכתה למענה. לאור כישלון מאמציה, כתבה את המכתב נשוא כתב האישום לכב’ השופטת ש’ יעקובוביץ במסגרתו איימה בהתאבדות. תוכן המכתב יפורט להלן (להלן: “המכתב”).

4.       בעקבות המכתב, הוגש כתב אישום נגד המערערת ביום 23.11.2011 בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. עם זאת, בעקבות טענה מקדמית שהעלתה המערערת וטרם המענה לכתב האישום, תיקנה המשיבה את כתב האישום בנוגע להוראת החיקוק בלבד, וייחסה למערערת עבירה של ניסיון איומים, לפי סעיפים 192 בצירוף 25 לחוק. זאת, מהנימוק שהמכתב לא הגיע לעיונה של השופטת, שכן יורט עוד קודם לכן על ידי קצין הביטחון.

5.       על פי עובדות כתב האישום המתוקן מיום 15.10.2012 (להלן: “כתב האישום”), בתאריך שאינו ידוע למאשימה, ואולם עובר ליום 9.8.2011, בבית משפט השלום בראשון לציון, על רקע פסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת יעקובוביץ (להלן: “השופטת”) כנגד המערערת, בתיק שהתנהל בעניינה בבית משפט השלום בראשון לציון, המערערת ניסתה לאיים שלא כדין על השופטת, בכך ששלחה לה מכתב בו כתבה: “אני יושבת בחדרך בפעם האחרונה ורוצה שתסתכלי לי בעיניים כדי שהמבט מלא כאב סבל ויסורים ילוו אותך בכל מקום ובכל זמן ויהיה צל מלווה של חייך, וירדוף אותך בחלומותייך. את, אישה של צדק חוק ומשפט אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא”, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

בהמשך, ניסתה לאיים על השופטת שלא כדין בהתאבדות, בכך שכתבה: “אני נאלצת ללכת בדרכו של שופט בן עטר כמוצא אחרון. אני מקווה שופטת יעקובוביץ כי אחרי מותי תשני את פסה”ד…”, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

6.       כאמור בנימוקי הערעור, לאחר שנשמעו פרשת התביעה וההגנה, נדחה הדיון בעניינה של המערערת ליום 7.4.2013 לצורך שמיעת סיכומים. באותו מועד, ביקשה ההגנה לדחות את הדיון לצורך פגישה עם נציג התביעה, סגן ראש מדור תביעות, עו”ד בני דורון, ולחילופין, לצורך פניה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים, אם הפגישה לא תצלח.

7.       בדיון מיום 17.4.2013 בפני בית המשפט קמא, התברר כי לאחר פניית ההגנה לעו”ד דורון, סירבה התביעה לחזור בה מכתב האישום, אולם עו”ד דורון הציע להגנה לפנות בבקשה לעיכוב הליכים. באותו דיון, אישר נציג התביעה, עו”ד אלברט זמנסקי, כי עו”ד דורון ייעץ להגנה להגיש בקשה לעיכוב הליכים, אך באותה נשימה ציין כי אין שום רמז בתרשומת בתיק, ממנו עולה שהתביעה הסכימה לתמוך בבקשה.

8.       בעקבות חילופי הדברים באותו דיון, ניתנה ההחלטה הבאה בבית המשפט קמא