כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בימ"ש למשפחה בירושלים: הכשלים העיקריים בנושא אימוץ הוא שאיש הרשות שמוציא ילד מהוריו הוא גם אותו איש שנותן ילד למישהו שמחכה לאימוץ

כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים
14 ביוני 2013
כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים – נותנת הצצה כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם.

"אני חושבת שזו מוסכמה וכולם יודעים שמלאכת שופט במדינה שלנו היא לא מלאכה קלה. מספר השופטים הוא מועט. על שולחנו של כל שופט מצטברים כמויות של תיקים שהזמן של השופט אינו מספיק לדון בהם. לזה צריך להוסיף פרוצדורה וראיות. בית המשפט אמור להגיע לחקר האמת והכלים שעומדים לרשותו הם כאלה ואחרים. המחוקק נתן עזרה בדמות של אנשי מקצוע שאמורים לעזור לשופט: מדובר בפקיד סעד, עובד סוציאלי או קצין מבחן.

כשמגיע מומחה מטעם המדינה, עובד סוציאלי, פקיד סעד, אומר השופט לעצמו, האיש הזה מקבל את משכורתו מהציבור, הוא איש מקצוע, הוא ניטרלי. הוא הרי לא רואה את טובת הצד הזה או צד אחר לנגד עיניו. ואז באיזה שהוא מקום, משהו בתוך השופט נרדם "הוא אומר אני יכול לסמוך על איש הציבור, איש מקצוע".

לדעתי, הכשל הגדול הוא בכך שגם אנשי ציבור וגם אנשי מקצוע, הם בסופו של דבר אנשים עם נטיות לב, ועם רצון להשיג הישגים כאלה או אחרים או להביא לתוצאה כזו או אחרת.אחד הכשלים העיקריים בנושא של האימוץ, הוא בזה שאיש הרשות שמוציא ילד מהוריו – הוא גם אותו איש שנותן ילד להורה שמחכה לאימוץ.

עכשיו, מספר הילדים שאפשר להוציא מהבית לצערם, הוא לא גדול, מספר ההורים שממתינים לקבל ילד לאימוץ הוא גדול מאוד. את הילד שמוציאים מהבית הוא משכבה סוציואקונומית נמוכה, שהוא לא יודע בדיוק להילחם על הזכויות שלו, אולי הוא צורח שלוקחים לו את הילדים. ממול עומד בית עם ריהוט, עם מחשב וכן הלאה, וטובת הילד היא לקחת מבית אחד ולשים אותו בבית ההוא.פקידי הסעד מרשים לעצמם לעשות פעולות שבעצם מנטרלות את היכולת של השופט גם לרדת לחקר האמת, וגם להגיע לתוצאה שהוא היה מגיע אליה אם התיק היה מגיע אליו מלכתחילה, הוא היה יכול לבדוק את הדברים לגופם.

כדי להמחיש את הדברים אני רוצה להביא מקרה אחד שיש בו מכלול של מעשים שנעשו על ידי פקידי סעד, והתוצאה שלהם מדברת בעד עצמם…".

במהלך הרצאתה, חשפה השופטת בפני הנוכחים שעובדת סוציאלית שהוציאה את הילדים מהבית הודתה כי היא צריכה ילדים לאימוץ משום שחסרים ילדים לאימוץ.
כל זאת אירע במהלך דיון בבית המשפט בו ניסו עובדי השירות למען הילד בניצוחה של עובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ – אלה בלאס, לחטוף 3 ילדים לאימוץ סגור וכפוי.

כך מתארת השופטת את שאירע:

האמא עברה תאונת דרכים, במקום לסייע לאם ולמשפחה להשתקם, עובדות סוציאליות ניסו לחטוף את ילדיה לאימוץ

מדובר במשפחה בצפון הארץ, הורים עם שלושה ילדים, האב לא תפקד. האם עברה תאונת דרכים, ולכן לא תפקדה. עובדי הרווחה החליטו להוציא את הילדים מן הבית. לילדים היתה סבתא, וכשהם שמעו שהעובדים הסוציאליים רוצים להוציא את הילדים מן הבית, הם החביאו את הילדים אצל הסבתא. רשויות הרווחה לא ויתרו. הם הגיעו עם כוחות משטרה לבית הסבתא, הקיפו את הבית, משכו את הילדים מתחת למיטות, כל זאת בשם טובת הילד…
הילדים הועברו לבית מעבר במרכז הארץ. ההורים גרים בצפון הרחוק, ובית המעבר היה מאד רחוק מביתה של האם שגם כך היתה מוגבלת לאחר תאונת דרכים שעברה. כל פעם שהאם רצתה להגיע מרחוק לבקר את הילדים דחו אותה בתואנות שונות כגון "השעה לא מתאימה, אפשר, אי אפשר…". בית המשפט לנוער החליט שהיא תראה את ילדיה רק שעה אחת בתקופה, והיא היתה צריכה לבזבז יום שלם להגיע מן הצפון הרחוק אל מרכז הארץ על מנת לראות את ילדיה במשך שעה אחת בלבד. כך החזיקו את הילדים הללו בבית המעבר במשך שנתיים תמימות.

עובדי רווחה מנעו מן ההורים להיות נוכחים בדיון המשפטי באמתלת "אלימות"

שנתיים תמימות שלושת הילדים הללו היו נעולים במוסד ונעול של משרד הרווחה ללא אמא, וללא משפחה.
לאחר שנתיים הגישו העובדות הסוציאליות בקשה לבית המשפט המחוזי על מנת להכריז על הילדים כברי אימוץ. הבקשה הונחה על שולחנה של השופטת בן עמי ובה דרישה כי הדיון האמשפטי יתקיים ללא האמא משום שהאמא היא אישה "אלימה"…
השופטת בן עמי סרבה להן וקבעה כי האמא צריכה להיות נוכחת בדיון גורלי כזה, שהרי רוצים לקחת את ילדיה לאימוץ. האם הגיעה לבית המשפט, וכך מתארת השופטת את האמא:
"ואז הגיעה לבית המשפט אישה רזה, צמוקה, נראית כמו צל של עצמה, כמו רבע עוף, עם ראש מורד, היא ישבה בקצה האולם הגדול, ואז שאלתי את העובדת הסוציאלית, ממנה את מפחדים? והם ענו לי: סליחה…היא השתנתה…אנו מוכנים להעיד באולם…"

עובדת השירות למען הילד סרבה להחזיר ילדים הביתה משום שיחסרו לה ילדים לאימוץ בפרויקט שלה באיזור הצפון

בדיון המשפטי המליצה עובדת סוציאלית מבית המעבר להחזיר את הילדים הביתה לחיק משפחתם, תוך בניית תכנית שיקומית מתאימה בקהילה, ועובדת סוציאלית זו אמרה לשופטת כי לא יכלה להחזירם הביתה משום שהעובדת הסוציאלית מן השירות למען הילד סרבה ואמרה לה כי אם היא תחזיר את הילדים להוריהם יחסרו ילדים לאימוץ בפרויקט שלה באיזור הצפון. עדות זו של העובדת הסוציאלית מבית המעבר נרשמה בפסק הדין של חנה בן עמי.

העלמת מסמכים בזדון ע"י עובדי השירות למען הילד

במהלך המשפט גילתה חנה בן עמי כי עובדי השירות למען הילד העלימו ממנה מסמכים. היא פסקה כי יש להחזיר את הילדים לאימם, זאת לאחר ששהו 3 שנים במוסד סגור, מנותקים לגמרי מהוריהם. כאשר השופטת פסקה כי יש להחזירם בהדרגתיות הביתה ענתה לה עובדת השירות למען הילד כי אם הילדים לא ילכו לאימוץ אז אין טעם להחזיקם בבית המעבר וההחלטה להחזירם הביתה נתונה בידי השופטת, קרי הם אפילו לא טרחו לנסות להעביר את הילדים למסגרות אחרות של משרד הרווחה ואף לא הגישו ערעור, כי מטרתם היתה אחת ויחידה – אימוץ סגור כפוי שיבוצע במסגרת חותמת גומי של בית משפט.

מאחר ואין גוף בקורת חיצוני המפקח על עבודתן של עובדות הרווחה, ציפתה השופטת שתוקם ועדת חקירה אך המקרה טוייח מצד היועץ המשפטי לממשלה והושתק מעיני הציבור. צפו בעדותה של השופטת בדימוס חנה בן עמי.

מומלץ לשמוע את דבריה של כבוד השופטת בן עמי עד הסוף. היא ממחישה את הדורסנות והאלימות של העובדים הסוציאליים כנגד המוחלשים בחברה הישראלית.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=0aWdrCwCyHo&feature=youtu.be]

פרופ' ישראל צבי גילת, מחבר דוח ועדת גילת שפורסם בנובמבר 2002 שביקרה את מערכת רשויות הרווחה בנושא הוצאת ילדים בכפיה ממשמורת הורים.
אם אנחנו מסתכלים באמת בצורה רצינית מהי טובת הילד אנחנו רואים שיש פיצול. יש סכסוך בין ההורים, ואז ביהמ"ש מכריע איפה לילד יהיה טוב יותר. שם אנחנו אומרים: "הטוב ביותר ינצח".

אבל – כאשר המדינה עומדת בצד אחד וההורים עומדים בצד שני, שם לא נכון יהיה להגיד "כאשר אנחנו מוציאים ילד לאימוץ, אנחנו נקבע מהי טובת הילד".
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=n-RAl0j8KXQ]

ד"ר מילי מאסס, מומחית בית משפט במתן חוות דעת על משפחות מתארת:

"השיטה של טובת הילד היא אומללה ביותר, כי היא מדברת בעיקר על מה שהיה. השאלה היא מה הפתרון בעתיד. בגלל האופי של השיטה הזו יש נטיה להיאחז באמינות העובדות וחוו"ד מומחה נתפסת כאילו מדובר באיזה שהוא מסמך מדעי, כשאנחנו יודעים שכל הנושא של פסיכולוגיה הוא אמפירי.

הצורך לדבר על פתרון מביא לזה שמחפשים נבואים. מבנה אישיות לא אומר לנו איך ההורה יטפל בילד הזה או בילד אחר. אם היו הולכים לקהל הרחב לא היו מוצאים פרופילים מאוד שונים.

אני רוצה לספר על מקרה שהשופטת פעלה לא לפי השיטה הוורסרית, אני הייתי עדה מומחית בשנת 1994, בבית משפט מחוזי, מה שאמר שהשופטים לא התמחו באופן מיוחד בנושא זה. היה מדובר באם שלא היה ברור מה ההפרעה שלה. האמא גידלה את הילד לבד. האבא היה מוכן לוותר עליו, הם גרו במושב. לאמא לא היה שום שיפוט והיה ברור שהילד היה בסכנה ממשית אצלה, אבל הילד היה מאוד קשור אליה. מאוד קשור אליה.

כשאני נכנסתי לתמונה הילד היה במשפחת אומנה לפני אימוץ. משרד הרווחה אמר לאומנים שהאימוץ אושר מה שלא היה נכון.

הגעתי לביהמ"ש וסברתי שהילד צריך להיות מאומץ אימוץ פתוח כשנשאר קשר עם ההורים המולידים. היה ברור שהאמא לא יכולה לגדל את הילד והיה ברור שהילד מאוד קשור אליה. הילד התחיל להתרגל למשפחת האומנה. כשאמרתי לביהמ"ש על אימוץ פתוח, היה לי ברור שהשופטת שומעת את המושג הזה בפעם הראשונה.

השופטת שאלה אותי באירוניה: "באיזה דחיפות הוא יפגש עם אמא שלו?" ואני עניתי שצריך להתחשב בהורים המאמצים. תשובה זו הניחה את דעתה.השופטת הסמיכה אותי להציע למשפחה אימוץ פתוח. מבחינתם זה לא בא בחשבון. השופטת השתתפה בין הילד להוריו, ואחרי הפגישה היא אמרה: "איך אפשר לקחת את הילד הזה מאמא שלו?" היא נסעה למשפחה המיועדת לאימוץ ונתקלה בדלתיים סגורות…".

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=kWTNwrUYqU8]