השופט אמיר לוקשינסקי-גל קיבל תביעת רשלנות נגד המדינה וחברת קדישא: לא יודעים היכן קבור הפעוט יחיא קוריש ז”ל ת”א 32902-09-17 מיכאל קוריש ויפה יחיא קוריש נ’ מדינת ישראל ואח’ – חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן
סוף-סוף האחים החלו לתבוע את המדינה על הנזקים שנגרמו למשפחות חטופי ילדי תימן מזרח ובלקן, וזאת לאחר שההורים נפטרו בלא שהם יודעים מה עלה בגורל ילדיהם. המדינה ניסתה להתנער ולטעון התיישנות, אלא שטענות אלו לא התקבלו. נדחו גם טענותיה של אגודת חברת קדישא גחש”א נתניה, כי בשנת 1949 לא יוסדה.
פסק דין של האחים מיכאל קוריש ויפה יחיא קוריש, נידון בדלתיים פתוחות בבית משפט שלום בפתח-תקווה ומהווה סנונית פורצת דרך למבול תביעות שבדרך. השופט אמיר לוקשינסקי-גל, קיבל את תביעת האחים קוריש נגד המדינה וחברת קדישא, ודחה את טיעוני המדינה.
האחים התובעים הינם אחיו של יחיא קוריש ז”ל, בן 8 חודשים להיעלמותו מספר ימים לאחר עלייתם ארצה. בשנת 1949 עלו הוריהם ארצה מתימן, ביחד עם יפה התובעת 2 והפעוט יחיא, שהיה אז בן 8 חודשים.
מספר ימים אחרי שהגיעה המשפחה למחנה העולים, הגיעו שתי אחיות (לא קשורות למשפחה וממש לא רחמניות) ולקחו את יחיא לבית התינוקות, כדי שיגדל בתנאים נוחים יותר.
כאשר הגיעה אמא של יחיא למחרת לבקר את בנה הפעוט, הוא לא נמצא במקום. נאמר לה כי יחיא הועבר למחנה עין שמר, אולם בחיפושים קדחתניים של ההורים במחנה עין שמר, לא הצליחו לאתרו. הוריו של יחיא נפטרו, בלי שידעו מה עלה בגורל בנם שנעלם בגיל 8 חודשים.
בשנת 2001 פורסמו מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט בדימוס יעקב קדמי, ושם נכתב, כי יחיא קוריש נפטר ביום 14.10.1949, בהיותו בן 8 חודשים בבית חולים לילדים ליד ליד, שהיה בשעתו באחריותה ובניהולה של המדינה, והובא לקבורה בבית העלמין בנתניה, המנוהל על ידי הנתבעת 2 – חברה קדישא, ללא ציון חלקת קבר.
במסקנות הוועדה נכתב, כי למרות ששמו של התינוק יחיא קוריש נרשמו כ”זכריה גויש”, אין בכך להטיל ספק בזיהויו, מאחר והשמות יחיא וזכריה, מקבילים, ונמצא מסמך שבו שובש שם המשפחה של האבא ונרשם גויש במקום קוריש.
התובעים טענו בכתב התביעה, לאחר הסרת החיסיון מחומרי החקירה של ועדת קדמי בחודש נובמבר 2016:
“הובהר ביתר שאת מחדלן של הנתבעות, ונראה כי המדינה העבירה את יחיא ז”ל לבית העלמין המנוהל על ידי חברת קדישא על דעת עצמה, ללא עדכון הוריו, מבלי למסור את מקום קבורתו המדויק ומבלי לוודא כי מיקום הקבורה מתועד כנדרש על ידי חברת קדישא. חברת קדישא לא תיעדה כנדרש את מקום הקבורה.
בהתנהלותן וברשלנותן של הנתבעות, הכוללות גם חוסר יכולת של הנתבעות להצביע על מקום קבורתו המדויק של יחיא ז”ל, הן מנעו ועודן מונעות מהתובעים, עד היום, את הזכות הבסיסית להתייחד עם אחיהם המנוח, ובכך הן גורמות לתובעים עוגמת נפש עצומה”.
הנתבעות הגישו כתבי הגנה ובקשות לסילוק על הסף בעילה של התיישנות, שיהוי והיעדר עילה. חברה קדישא טענה היעדר יריבות ושימוש לרעה בהליכי משפט.
השופט אמיר לוקשינסקי-גל, כאמור, דחה את טענות הנתבעות כשהוא מפרט:
“אין מחלוקת, כי העובדה שמקום קברו של המנוח אינו ידוע, נודעה לבני משפחתו לכל המאוחר בשנת 2001.”
אלא שמדובר בעוולה מתמשכת שאין עליה התיישנות, ובל נשכח שהחיסיון על המסמכים הוסר רק בשנת 2016, אז נחשפו האחים לראשונה לחומרים.
חברת קדישא טענה, כי ראשית “היא נוסדה שנים לאחר קבורת המנוח, ואין לייחס לה אחריות ביחס למחדלים של הגוף שקדם לה שהיה אמון על ניהול בית העלמין“. ושנית, “הרישום והתיעוד שערכה המדינה ביחס למנוח בכלל זאת בתעודת הפטירה, היה שגוי (שם המנוח בתעודת הפטירה הינו זכריה גויש ולא יחיא קוריש) ולכן ככל שאירעה תקלה, הרי שמדובר בתקלה נקודתית, שהתיישנה, ואף היא באשמת המדינה”.
כאמור השופט לא ראה לקבל את טענות הנתבעות ופסק, כי מאחר וחברת קדישא, היא גוף האמון על ניהול בית העלמין, אי איתור הקבר מהווה לגביה עוולה מתמשכת.
השופט טוען כי אין עילת התישנות, מאחר והמשפחה לא הפסיקה לחפש את הפעוט יחיא, ובשנת 1967 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לאור הצטברות מקרים של היעלמות תינוקות בעיקר מקרב עולי תימן, ורק בעקבות ממצאי החקירה של הוועדות, נמסר להורים כי יחיא נפטר בעת שהיה בבית חולים שנוהל על ידי המדינה, וכי הוא הובא לקבורה ביום פטירתו לבית העלמין בנתניה, ללא ציון חלקת קבר.
השופט לוקשינסקי-גל כותב שמדובר במחדל מתמשך של המדינה, עד היום, בכך שאינה יכולה להצביע על מקום קבורתו המדויק של יחיא, כפי שנכתב במפורש בסעיף 18 לכתב התביעה וכן בסעיף 29 לתביעה.
המדינה ניסתה לגלגל את אחריותה לחברת קדישא, בטענה כי מרגע שנקבר יחיא, הרי חברת קדישא אמונה על ניהול בית העלמין, אולם השופט קבע כי מחדלה החמור של המדינה, בכך שהביאה את הפעוט לקבורה מבלי לעדכן את הוריו, ומבלי לוודא היכן בדיוק הוא נטמן, מקים עליה חובה משפטית עצמאית ונפרדת, לפעול ללא לאות ולבצע כל מאמץ סביר למען בני המשפחה הקרובים, כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו המדויק.
השופט לוקשינסקי-גל, ממשיך וכותב: “אין חולק כי למדינה קיימת חובה מוסרית להמשיך ולחפש את חייליה הנעדרים ללא לאות, ולהשקיע לשם כך משאבים רבים לאורך עשרות שנים. הדברים אינם זהים כמובן, אולם ניתן לומר, כי גם בענייננו למדינה יש חובה מוסרית – העשויה להתגבש גם לכדי חובה משפטית – לנסות ולאתר את אותם ילדים שנפטרו בעת שהיו תחת חסותה, ושהובאו על ידה לקבורה מבלי לעדכן בזמן אמת את הוריהם הטבעיים”.
השופט קובע, כי המשפחה לא הפסיקה לחפש את בנם יחיא ז”ל, ופנתה למדינה ללא הפוגה לערוך בירורים, באמצעות ועדות חקירה שונות, שבהן העידו הוריו של יחיא, החל משנות ה-60, במסגרתן גם איתרו ואספו חומר רלבנטי. החומרים הללו קיימים בידי המדינה גם כיום. השופט קבע כי בטענותיה של חברת קדישא על שימוש לרעה בהליכי משפט, אין בהם ממש ודחה את טענותיהם.
סוף דבר, השופט קיבל את טענות המשפחה, וקבע כי הנתבעות תשלם שכר טרחה של התובעים בסך 7,500 ש”ח כל נתבעת.
טרם ניתן פסק דין בעניין התביעה הראשית. אנו תקווה, כי בעקבות תביעה זו, דור ההמשך של חטופי תימן יתבעו את המדינה לקבלת פיצויי עוולה על נזקיהם.
קריאת פסק הדין בקובץ pdf הקליקו על הקישור:
