צבי כספי: "יש בישראל שופטים טיפשים חנפנים וחלשים" שופט שלום שפרש לאחר 19 שנים משרטט תמונה מבהילה של כס השיפוט בישראל

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-1jx

המערכת אומרת לשופט אל תעשה רוח, אל תבליט את עצמך, אל תופיע בתקשורת, אל תגרום לנו מבוכה. אתה תציית לכל מה שאומרים לך ותרכין את הראש כי אתה קטן ומסכן". צבי כספי, שופט שלום שפרש לאחר 19 שנים, משרטט תמונה מבהילה של כס השיפוט בישראל.

כשצבי כספי היה שופט צעיר, הוא התייצב לראשונה בהשתלמות השופטים השנתית בנווה-אילן. השופטים התקבצו בלובי וכספי איתם, ואז הגיע הזמן להזמין שתייה. 90% מהשופטים הזמינו את אותו הדבר", מחייך כספי.

— מה הם הזמינו?

"תה, כמובן. רק תה".

— ואתה?

"אני, תמים שכמותי, אמרתי שאני רוצה קוקטייל מנהטן. הברמן היה המום: הוא רגיל ששופטים מזמינים רק תה, מקסימום עם לימון או עם נענע".

— ואיך הגיבו השופטים האחרים?

"לידי ישב שופט ותיק ששאל אותי בטון חשדני 'מה אתה שותה? זה אלכוהולי?' אמרתי לו שכן, אז הוא מיד קפץ הצידה כנשוך נחש והתרחק ממני כאילו הייתי מצורע", הוא מדגים ופורץ בצחוק גדול.

יותר משנה חלפה מאז פרש כספי מכס השיפוט, והזמן שחלף לא ריכך כלל את דעתו על מערכת המשפט בישראל. 19 שנה כיהן כשופט שלום בבית המשפט בתל-אביב, שנים שבמהלכן הצליח לצבור אויבים חזקים למדי; בשנותיו האחרונות כשופט נהג לשלוח מיילים בוטים למדי לשאר חבריו לספסל השיפוט, שבהם כיוון בין היתר חצים מחודדים לעבר נציבת תלונות הציבור על השופטים, טובה שטרסברג-כהן והנציב הנוכחי אליעזר גולדברג. "כל השופטים שקיללו מישהו בגיל 17 או 27, נא להוריד תחתונים ולהתכונן להצלפה", כתב כספי. בפעם אחרת, כשהנציבים ביקשו להרחיב את סמכויותיהם, כתב: "איך יוכל שופט מכהן להמשיך בכהונתו כאשר הוא נתון לסחטנות יומיומית, ואיך תפעל מערכת השיפוט כשהיא מאוישת על ידי שופטים מפוחדים, אפילו יותר מעתה?" לקינוח, הציע לחבריו "לשקול ברצינות הודעה על התפטרות קולקטיבית".

המיאוס הגובר והולך של כספי מרפיונה של המערכת, כהגדרתו, גרמו לו לפרוש. בחודשים שקדמו להודעת הפרישה שלו הידרדרו במהירות יחסיו עם צמרת עולם השיפוט, כולל המלצהה של הנציב גולדברג להעמיד אותו לדין משמעתי על מה שהגדירו כסחבת בתיקים שבהם טיפל. בהתבטאות חריגה הודיע הנציב, על רקע זה, כי כספי "הגדיש הפעם את הסאה" וכי הוא "מוציא שם רע למערכת המשפט".

אלא שקשה לפטור את כספי כילד הרע של מערכת המשפט ותו לא. כשהוא יושב מולנו – ג'ינג'י, חם מזג, אינטליגנטי וחד מחשבה – הוא משרטט תמונה מפורטת ומטרידה של מערכת המורכבת משופטים מבוהלים וחלשים, לעיתים לא מקצועיים; בלשון חדה ובוטה הוא מתאר חלק מעמיתיו למקצוע כחסרי עמוד שדרה וחנפנים. ספק אם מישהו מתוך המערכת העז אי פעם להתבטא כך נגדה.

"משהו אמורפי מרחף מעל כל שופט – משהו שאפשר לקרוא לו 'רוח המפקד' או 'השיטה' – ואומר אתה אל תעשה רוח, אל תבוא בביקורת, אל תבליט את עצמך, אל תופיע בתקשורת, אל תגרום לנו מבוכה כזו או אחרת", אומר כספי.

"אתה תצית לכל מה שאומרים לך ותרכין את הראש. זו מערכת שלמה שמורידה עליך כל הזמן הנחיות והוראות ומצפה ממך למלא אותן כי אתה קטן ומסכן. עם כל הכבוד, אני לא באתי למערכת השיפוט כדי להיות פקיד".

אז מה גודל הלשכה שלך?

כספי (67) נשוי + 3 למירי ("אשת חיקי הנצחית"), לשעבר יועצת משפטית בכירה ברשות המסים, גדל ברחוב שינקין בתל אביב ולמד לאחר הצבא במחזור הראשון במשפטים של אוניברסיטת תל אביב. את התמחותו ואת שנותיו הראשונות במקצוע עשה במשרד קלמנטינובסקי-שטיין, ולאחר מכן עבד כמה שנים כעורך דין בשוק הפרטי.

— לא רצית להמשיך כעורך דין?

"התברר שאני לא סוחר טוב. הייתי משכנע לקוחות שאין קייס וחבל שיבזבזו כסף, אז הם ביזבזו אותו במקום אחר".

בשנת 1978 עזב כספי את השוק הפרטי לטובת עבודה בפרקליטות המדינה. במשך 11 שנים עבד על תיקים במחלקה האזרחית של פרקליטות מחוז תל אביב ונהנה מהעבודה; בשלב מסוים, כשהגיע למסקנה ש"אין טעם לשבת ולחכות למינוי של פרקליט מחוז", החליט לפרוש. חברתו הטובה ברכה אופיר – אז שופטת בבית משפט השלום – דיברה על ליבו להצטרף למקצוע. "היא כל הזמן משכה אותי לבוא ואמרה שזה יהיה טוב בשבילי", הוא מספר. "בסוף שוכנעתי".

— מה גרם לך להשתכנע?

"קסם לי שכשופט אתה לא במרוץ עכברים: אם אתקדם זה טוב, אם לא – גם טוב. זו עבודה שבה אתה הופך משחקן לבמאי בהצגת התיאטרון שנקראת משפט. אי – התלות קדם לי".

— ומה גילית כשהפכת לשופט?

"שיש שופטים שהם אנשים קטנים. מאוד קטנים".

— למה הם קטנים?

"אני אתן לך דוגמה. יש שופט מחוזי ידוע, שאמר פעם שאם בשביל לקבל מינוי הוא יצטרך לזחול את כל הדרך מבית משפט השלום למחוזי וללקק אותה – הוא יעשה את זה. הוא אמר את זה בחבורה של שלושה או ארבעה שופטים. בפעם אחרת, אחרי אחד המיילים ששלחתי, קפצו שלושה שופטים מהמחוז שלי וכתבו מייל גינוי לכל קבוצות השופטים, ודאגו שיהיו העתקים מיוחדים לדורית בייניש ולמנהל בתי המשפט – למרות שמייל בתפוצה כזו מגיע אליהם בכל מקרה. אבל הם רצו להיות בטוחים שיראו שהם מגנים עליהם, שהם לא בקבוצה שלי. זה בעיני להיות אנשים קטנים: לחפש בכל מקום איך להשביע את רצון ההנהלה."

— מה עוד גילית?

"שיש שופטים שמייחסים חשיבות עצומה לכיבודים. כל הנושא של מיקום הלשכה, הגודל שלה, הקומה שבה היא נמצאת, הקרבה שלה לנשיא – חלק מהשופטים מתעסקים בנושא הזה בלי פרופורציה. כשהגעתי לבית משפט השלום בתל אביב, השופט דן ארבל בדיוק הפך מסגן נשיא לנשיא, והעביר לי את כל התיקים שהיו שלו. הוא עבר לאולם של נשיא השלום, ואמר לי 'תשמע, מאחר שעוד אין לך אולם ובאמצע השנה לא נתחיל לשחק באולמות, שב בינתיים באולם שהיה שלי'. זה גרם להלם. היו שופטים שהזדעקו מיד: 'מי הוא? איך הוא יושב פתאום באולם של סגן נשיא? הוא רק עכשיו הגיע!' יש גם קומות יוקרתיות יותר ויוקרתיות פחות".

מי כתב את פסק הדין הזה?

— גם אתה לא חף מבעיות. הגדירו אותך כמפגר סדרתי במתן החלטות בתיקים בהם טיפלת.

"זה נכון".

— ממה זה נבע?

"קודם כל מקפדנות, ושנית – אף אחד לא כתב בשבילי את פסקי הדין".

— מה זאת אומרת?

"כשמסתיים תיק, אני לוקח אותו הביתה וכותב פסק דין. יש אחרים שנותנים לעוזרת המשפטית או למתמחה לכתוב את פסק הדין. יש שופט בבית משפט השלום בתל אביב שאני בספק רב אם הוא יודע מה כתוב בפסקי הדין שלו. הוא עוזב את הלשכה בשעה שלוש, העוזרת המשפטית נשארת עד עשר בלילה, הוא בא בבוקר וחותם על מה שכתבה – ופסקי הדין שלו יוצאים בזמן. שופט יעיל".

— זו תופעה מוכרת במערכת המשפטית?

"כן. כשהייתי מדבר על זה עם שופטים אחרים, הם היו אומרים לי מה פתאום, אנחנו עוברים על מה שהמתמחה כתב. אנחנו מתקנים, זה עוזר לנו. אני חשבתי תמיד שיקח לי יותר זמן לשפץ את מה שהעוזרת המשפטית שלי תכתוב מאשר לכתוב בעצמי.

— אז זאת לא אשמתך שהתיקים שלך התעכבו?

"זה לא מה שאמרתי. זו אחריות שלי ואין תירוץ לכך. האבסורד הוא שזה קרה דווקא בפעם הראשונה שבה העברתי תיקים למתמחה שלי שהיתה מתמחה מחליפה, שתכתוב לפי הנחיותיי. אלה היו החלטות פשוטות מאוד, אז עשיתי 'שגר ושכח' והעברתי לה אותם, והיא השאירה אותם בארון ושכחה מהם. כתוצאה מכך, נוצר פיגור של כעשרה חודשים בערך".

שופטים בתוך המשפחה

גם האופן שבו ממונים שופטים בישראל מרתיח את כספי. אחד הקריטריונים המרכזיים, הוא אומר, הוא קרבה משפחתית או היכרות קרובה עם שופט אחר. "זה לא עניין של הרגשה", הוא מבהיר. "זו עובדה. אתם יכולים לבדוק את זה. לשופטים רבים יש קרוב משפחה או ידיד קרוב במערכת. השופט רון סוקול מחיפה, למשל, הוא החתן של תיאודור אור. מייק תמיר הוא החתן של השופט שפירא, שהיה נשיא בית משפט השלום בתל־אביב. אלישבע ברק קרובה לאהרן ברק, לא? והשופטת מיכאלה שידלובסקי־אור – גם היא נשואה, לא?"

ואם עורך דין חולם להיות שופט ואין לו קרוב משפחה במערכת?

"אם הוא לא שייך לאחת הקליקות, יהיה לו קשה מאוד".

מה זה קליקות?

"קליקות זה כשהיית מתמחה או עוזר משפטי של שופט עליון או עבדת איתו בוועדה. גם למשרדי עורכי דין גדולים מאוד יש קשר, ולחלק מהגורמים באקדמיה".

אתה לא חיבבת במיוחד את הקליקות, נכון? כשהופיעה בפניך השופטת בדימוס מיכאלה שידלובסקי־אור כעדה במשפט, קבעת שהיא עדה לא אמינה. קבעת כי אינך מאמין לה, והוספת וכתבת "ליבי לציבור המתדיינים המופיעים בפניה ולמערכת שבה כיהנה". לא הגזמת?

"סליחה, הייתי יכול לנסח את זה יותר בבוטות. הייתי יכול לומר שאני רוצה שהמשטרה תחקור אותה על עדות שקר. הבנתי שזה יעשה רעש, אבל זה לא נורא בעיניי. שופטת מחוזי בכירה עומדת על דוכן העדים ועושה ממני צחוק? מספרת לי שהיא לא הבינה את מעמדה כערבה? היא חושבת שמפחיד אותי שהיא שידלובסקי? יש לי עקרונות. אני לא מוכן לעבור על זה בשתיקה. אני שופט, לא פקיד".

שופטי בית המשפט העליון ראויים בעיניך?

"לא כולם".

מי לא?

"לא רוצה לציין שמות. אגיד לכם מי כן ראוי: אליעזר ריבלין שפרש, שהוא גם ידיד. יצחק עמית, שאני לא מכיר אותו אישית אבל מעריך את הפסיקה שלו ואת האומץ שלו. איילה פרוקצ'יה היתה משפטנית מעולה".

ואשר גרוניס?

"הכרתי את גרוניס כשהיה עורך דין, הופענו זה נגד זה. הוא משפטן טוב ואיש נעים. יצאתי מהמערכת כשהוא נכנס ואני רוצה להיות הוגן – לא מכיר אותו".

ושאר שופטי בית המשפט העליון לא ראויים בעיניך?

"הם לא עשו לי שום דבר רע. אני רק אומר שאני לא אוהב את דרכי המינוי של השופטים בעליון, לפחות של חלקם".

תסביר.

"למיטב ידיעתי, אחד מהם מונה כי היה נושא השובל של דורית לאורך שנים. אחר מונה כי היה חבר של דורית במשך שנים. עוד אחד מונה כי היה עלה תאנה של ברק. יכול להיות שהם משפטנים נפלאים, אבל אני לא אוהב את שיטת המינויים הזאת. כשאליעזר ריבלין מונה לשופט עליון הייתה שמחה גדולה בבית משפט השלום בתל־אביב. למה? כי השופטים אמרו הנה, אפשר להתמנות גם בלי להיות מקורב או מלוקק. אפשר לקבל מינוי של שופט עליון רק בזכות העובדה שאתה משפטן טוב ואיש נעים".

שופטים ממוצא מזרחי מתקדמים במערכת באותה מהירות כמו שופטים אשכנזים? נדמה שככל שעולים בערכאות, כך יש פחות שופטים מזרחיים.

"לי דווקא יש תחושה שככל שעולים בערכאות, הסיכוי שלך להתקדם הוא הכי טוב אם אתה דתי, מזרחי, ערבי ואישה. יש שופטים שמונו כי הם ספרדיים ולא משום סיבה אחרת, ויש שופטים שמונו כי הם נשים או ערבים. השד העדתי הוא שד פוליטי, הוא לא קיים, לטעמי, ברוב המקרים".

כמה שופטים מזרחיים אתה מכיר במחוזי בתל־אביב? בבית המשפט העליון?

"זה לא נוגע לשד העדתי. יכול להיות שאין להם קרובי משפחה מקושרים. זו הבעיה".

אולי עשית טעות כשבחרת ללהיות שופט?

"למה? אני נהניתי. אולי המערכת עשתה טעות שבחרה בי. אני חושב שהמתדיינים אהבו ברובם להופיע בפניי".

מה תגיד לאדם שיקרא את הראיון הזה ויגיד נו, בסך הכל שופט שלום מתוסכל שלא הצליח להתקדם ומה שנשאר לו זה לתקוף את המערכת?

"אני יודע שזה מה שיגידו. אז מה. נהניתי מהשיפוט, אני לא מתוסכל, ומראש קידום לא היה משאת נפש שלי. בסופו של יום, אדם צריך להסתכל בראי ולהגיד לעצמו מי אתה? מה עשית? אני יכול להגיד לעצמי שהלכתי זקוף, עשיתי את הישר בעיניי ולא התכופפתי בפני אף אחד".

אם תצטרך להגיע מחר לבית המשפט כאזרח, איך תרגיש?

"מוטרד מאוד. נתקלתי בלא מעט שופטים טיפשים, שלא יודעים את החוק. אם אני עומד מחר מולם, אני מוטרד".

צבי כספי: יש בישראל שופטים טיפשים חנפנים וחלשים, כתבה בקובץ pdf