דרכי המרמה והשקר של השירות למען הילד אזרחים שרוצים לאמץ ילדים

“אני זוכר שכבר בפגישה הראשונה שאלתי את העובדת הסוציאלית ‘אתם בטוחים שאמא שלו לא מסוגלת לגדל אותו?’ מפני שחששתי מהפתעות ונאמר לי שלילד אין שום פתרון אחר”.

בביקוריהם הקבועים בשירות למען הילד שאלו נעמה ואורי מתי יסתיים תהליך האימוץ באופן רשמי “הרי בתחילת הדרך נאמר לנו שזה עניין של חודשיים – שלושה. בכל פעם שהעליתי את הנושא נאמר לנו שאנחנו לא צד בעניין. אמרו לנו ‘תתרכזו בילד ותשאירו לנו לטפל בצד החוקי’, וזה מה שעשינו, באהבה ובשמחה. העובדת הסוציאלית עידכנה אותנו שבבית המשפט לענייני משפחה הוא הוגדר בר אימוץ, לאחר מכן שמענו שגם במחוזי זה עבר. כשהעובדת הסוציאלית צילצלה ואמרה: “יש פסק דין, הוחלט אחרת”, להגיד ‘עולמי חשך עליי’ זה קטן. זה אכזרי זה לא אנושי וזאת בכלל לא אופציה מבחינתנו.”

“זה אכזרי זה לא אנושי” משפט שלמה 2013 הורי האומנה מדברים

אחרי 20 שנות זוגיות ועשר שנות טיפולי פוריות – ביקשו נעמה ואורי (שמות בדויים) לאמץ ילד וחיכו לטלפון ששינה את חייהם. היום, כמעט שנתיים אחרי שזכו בגל, פסק הדין שקבע כי הילד יועבר לדודתו היכה בהם כרעם ביום בהיר. “מאיתנו הוא שמע לראשונה את המילים ‘אמא’ ו’אבא'”, הם אומרים בראיון ראשון, “אנחנו ההורים היחידים שהוא מכיר”.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Ev2zBBEmSa8]

נעמה ואורי, הורי האומנה של גל, מספרים שביום הראשון בגן הוא נעץ בהם עיניים גדולות כשפנו אל הדלת ושאל: “אמא, לאן את הולכת?” ביום השני שאל: “אמא, מתי תחזרי?” אחרי שבועיים, כשגל סיפר להוריו ש”כיף לי בגן”, הם שאלו אותו למה הוא עצוב בבוקר. הם מספרים שהילד מקורזל השיער, בן רבע לשלוש, ענה: “בגלל שאמא ואבא שלי לא שם”.

“אנחנו אמא ואבא שלו”, אומרים בני הזוג. “ביום שיצא מבית הילדים המטפלות אמרו לו, ‘אתה הולך לבית של אמא ואבא’, וכשהבאנו אותו הביתה אמרנו לו, אנחנו אמא ואבא שלך’. בחודש הראשון רק שלושתנו היינו ביחד כדי לבנות את הקשר שלנו. מהבוקר עד הערב רבצנו על השטיח, שרנו לגל את ‘רד אלינו אווירון,’ הרכבנו פאזלים ושיחקנו משחקי קופסה. הוא התרוצץ בין החדרים, בדק היכן נמצא כל דבר, ואפילו כשמשך בזנב של החתולה הוא שתק. עכשיו, כשגל רץ, הצחוק המתגלגל שלו מהדהד בדירה”.

כחודש אחרי שהצטרף למשפחתם גל ביטא את המילה “אבא”, וליבה של אמו עלה על גדותיו. “לא נעלבתי”, היא מחייכת. “כל הילדים אומרים קודם ‘אבא’. אבל אני זוכרת את הרגע שבו הוא קרא לי ‘אמא’. זה קרה אחרי חודש, בבריכה, כשהוא הושיט את הידיים שלו אליי”.

 — והרגע ההוא היה כמו לידה?

נעמה ואורי מחליפים ביניהם מבטים. שניהם בראשית שנות ה- 40 לחייהם, מאחוריהם 20 שנות זוגיות, וגם בקריירות שהם מנהלים הקפידו שניהם על אלמוניות. עכשיו קשה עליהם החשיפה מפני שהם חושבים על היום שאחרי. על היום שבו גל יגדל ויקרא את הכרתבות העוסקות ב”משפט שלמה האתיופי”, ובאמו הביולוגית, אשר נגדה אין להם דבר.

רגע הלידה, משיבים שניהם, היה כשקיבלו את הצלצול הנכסף מהשירות למען הילד. במשך שנתיים הם חיכו לרגע שבו יבשרו להם בטלפון: “יש ילד”.

אחרי 10 שנים

לשירות למען הילד הם פנו אחרי עשר שנים של טיפולי פוריות. עד אז היטלטלו שניהם בין חודש של תקווה לחודש של אכזבה. “זוגות שעוברים טיפולים במשך תקופה קצרה אומרים, ‘אם זה לא ילך, נחשוב על אימוץ’, אבל אצלנו, האימוץ לא היה ברירת מחדל”, מדגישה נעמה. “הגענו לשירות כשכבר היינו מבושלים ושלמים עם ההחלטה. אמרנו, אנחנו רוצים להיות הורים, לגדל, לחנך, להעניק אהבה’ והיינו אופטימיים.

בטיפולי הפוריות אף אחד לא מבטיח לך דבר. בשירות למען הילד מבטיחים לך שאחרי שבע-שמונה שנות המתנה תהיה תוצאה. יהיה ילד. ואם יש קרן אור בקצה המנהרה, אז לא חשוב עד כמה ארוכה הציפייה”.

כדי להקדים את המאוחר, נעמה ואורי לא הציבו דרישות. בשאלון המפורט שהוגש להם כתבו שהם מבקשים ילד עד גיל חמש, ללא שום חשיבות למין, לעדה או לצבע העור. רק דבר אחד הם ציינו במפורש. “ביקשנו שהילד לא יהיה בעל מטען גנטי מעורער בגלל שאנחנו מכירים הורים שמתמודדים עם ילד כזה”.

האישור של “מיועדים לאימוץ” התקבל אחרי תהליך ארוך שכלל ראיונות ומבדקים (“הרגשנו כמו תחת מיקרוסקופ”), לצד השתתפות בסדנת הכנה ומפגשים עם הורים שאימצו ילדים בכל מיני צבעים.

הצלצול הנכסף הגיע, כאמור, אחרי שנתיים. “ישבתי עם אמא שלי בבית קפה”, משחזרת נעמה, “זיהיתי שזו שיחה מהשירות למען הילד ולא הייתי מסוגלת לענות. הרגשתי שאני מתעלפת. מבחינתי, זה היה רגע הלידה. העדפתי שיצלצלו לאורי”. ואכן, דקות אחדות לאחר מכן בעלה צילצל אליה, ביקש שתחזור הביתה ושניהם צילצלו לעובדת הסוציאלית אשר למיטב זיכרונם אמרה להם כך: “יש תינוק בן 13 חודשים שמיום הולדתו גדל בבית ילדים, לאמו אין מסוגלות הורית בגלל מחלת נפש והאב לא ידוע”. אחר כך לקחה נשימה והוסיפה: “הוא אתיופי”.

“הורה ביולוגי לא יודע בוודאות איזה ילד ייצא לו”, מספר אורי, “ולהורה מאמץ שמורה הזכות להגיד ‘לא’, אבל באותו הלילה, כשלא הצלחנו להירדם מרוב התרגשות, לא דיברנו על הגיל, המין או המוצא, אלא רק על הרקע הנפשי”.

נעמה שאלה את בעלה: “אתה מודע לכל הגנים בשושלת שלך? אני לא יודעת מה היה באילן היוחסין שלי לפני חמישה דורות”, ועד הבוקר גמלה בהם ההחלטה להשקיע בילד הזה את ליבם ודמם בתקווה שהאהבה תנצח גם את מה שאולי ירש.

למחרת , כשהתייצבו בשירות למען הילד ונשאלו אם הם רוצים לראות תמונה של התינוק, ענו שניהם שזה לא משמעותי עבורם מפני שהם כבר הגיעו לנקודת האל-חזור.

“במשך שנתיים חיכיתי לטלפון הזה, מפני שאימוץ שונה מהיריון בן תשעה חודשים שנותן לך זמן להסתגלות. הסבירו לי שביום בו יצלצלו אליי הכל יקרה מעכשיו לעכשיו. ידעתי שהשירות למען הילד מעניק לנו את התפקיד להיות ההורים הקבועים של התינוק הזה כדי לתקן את הנזקים והפערים שנוצרו עקב השהות בבית הילדים ולאהוב אותו ללא תנאי, עד הסוף.

“אני זוכר שכבר בפגישה הראשונה שאלתי את העובדת הסוציאלית ‘אתם בטוחים שאמא שלו לא מסוגלת לגדל אותו?, מפני שחששתי מהפתעות”, מוסיף בעלה, “ונאמר לי שלילד אין שום פתרון אחר”.

מזוג למשפחה

במשך תשעה ימים התבצע תהליך הדרגתי של “פייד אאוט” במעון ו”פייד אין” לחיקם. מדי יום הם הגיעו לשם, תחילה הביאו לגל דובי ושיחקו איתו בנוכחות המטפלות, אחר כך הוציאו אותו לכמה שעות ובשלב האחרון הביאו אותו לביקור בביתם, שבו כבר הספיקו להפוך את חדר העבודה לחדרו.

“בפעם הראשונה שהחזקתי אותו הרגשתי שאני בוערת מחום”, מספרת נעמה. “החלום שלי התגשם. הוא בשר ודם. הוא אמיתי. ביום המאושר שבו הבאנו אותו הביתה אורי נהג, גל ישב בכיסא הבטיחות ואני ישבתי לידו. זה היה המהפך שעברנו, מזוג למשפחה”.

במעון ציידו  אותם בדף הוראות שכלל את שם אבקת הכביסה שבה השתמשו (“מחשש לתגובה אלרגית לחומר חדש”) ובו גם צויין שגל לא אוהב ביצים. עובדה זו הופרכה מיד וכיום, כמעט שנתיים אחרי שהצטרף למשפחתם, גל מכריז: “אני אוהב רק ביצות”.

הפסיכולוג של בית הילדים הסביר להם שגל גדל עם דמויות שבאות והולכות, “גם של מטפלות שמתחלפות וגם של ילדים שלפתע יצאו מחייו”, ולכן הם הפכו את דירתם לחלל מבודד שבו נעים רק שלושתם, יחד עם החתולה, כמובן. “היא בת 12 וכל חייה נהגה להתחבא בכל מיני מקומות בדירה”, מחייכת נעמה. “מיום שגל הגיע הביתה היא יצאה אליו, ובהמשך – אל כולם. יש ביניהם אהבה מדהימה”.

שניהם לקחו פסק זמן מחייהם הקודמים. הם עמדו עם גל מול הראי ואמרו לו: “אני אמא שלך, אני אבא שלך” כדי לטעת בו את הביטחון שהם הדמויות הקבועות בחייו. בלילה, כשנרדם (“לתינוקת שבאים מבית ילדים אין בעיות שינה”, מסבירה נעמה, “אולי מפני שהם מבינים שלא יהיה מי שייגש אליהם”), היא ישבה ליד מיטתו והקשיבה לנשימותיו.

“הפעלנו אותו ללא הפסקה כדי לגרות את יצר הסקרנות שלו. הוא היה מאוד סגור ומופנם ורצינו לפתוח אותו אלינו”, מתאר אורי. “לאט-לאט הכנסנו לבית את הסבתות והסבא, דודים ודודות ואחיינים. עד לפני חודש הייתי איתו בבית. מידי בוקר ירדנו לגינה, הוא שיחק עם הילדים שבאים לשם עם מטפלות, ואחר הצהריים הלכנו לג’ימבורי. גילינו שיש לו אוזן מוזיקלית והשמענו לו את המוזיקה שאנחנו אוהבים. הוא התאהב ב’אדון שוקו’, התייחס לאריק איינשטיין כמו לחבר ולמד לבקש: ‘אריק! אריק!’ עד היום אנחנו כמעט לא מדליקים טלוויזיה, מעדיפים לשחק  יחד, ושמתי לב שהרגעים שבהם הוא התכנס בתוך עצמו פחתו בהדרגה. כיום הם כבר כמעט לא קיימים. גל מתעורר בשש וחצי, רץ למיטה שלנו ו’יאללה בלאגן’. הוא קורא, ‘אמא, תסתכלי, עשיתי בסיר’ ו’אבא, תסתכל, עשיתי את הפאזל הגדול לבד’.

הוא גם מושך אותי לראי ואומר, ‘אני רוצה לראות איזה ילד יפה אני’. הוא הפך לילד פתוח, חופשי ומאושר, שעטוף באהבה של הוריו”.

“אנחנו הוריו”, מדגישה נעמה. “מאיתנו הוא שמע לראשונה את המילים ‘אמא’ ו’אבא’. אנחנו האמא והאבא היחידים שהוא מכיר ואנחנו מכירים את כל הנימים שיש לו בנשמה. רק אנחנו יודעים שהוא אוהב את הקשה של הלחם, בלי הלבן, שהוא חולה על ירקות ושלקינוח הארוחה הוא שמח לקבל מלפפון”.

במקביל, בהתאם להנחיות שקיבלו מהשירות, הם אמרו לו: “אתה ילד מאומץ” ו”אנחנו כל כך שמחים שאימצנו אותך”, בלי לרדת לפרטים. לדבריה, “אמרו לנו שיש זמן להסברים, והכי חשוב שהפועל הזה – לאמץ – לא יהיה זר לאוזניו”. בחדרו של גל, מול מיטתו, תלוי ציור שהכינה חברה שלהם. אמא ואבא מחבקים נסיך אפריקאי החובש כתר זהב, “הוא הפך לנסיך של כל המשפחה”.

יום הולדתו השני של גל נחגג אצל הוריה של נעמה, “וגל נהנה לעמוד במרכז תשומת הלב. הוא שר ורקד וקיבל המון מתנות – בימבה, אופניים, צעצועים, בגדים, מה לא”. בפורים בשנה שעברה הוא התחפש למיקי מאוס וצעד עם האחיינים שלו בתהלוכת תחפושות. לאחרונה הכריז שהשנה הוא רוצה להתחפש לספיידרמן. “הוא לא ראה את הסרט”, מציינת נעמה, “אבל הוא אוהב ללבוש תחתוני ספיידרמן”.

“תתרכזו בילד”

בביקוריהם  הקבועים בשירות למען הילד שאלו נעמה ואורי מתי יסתיים תהליך האימוץ באופן רשמי. “אני שאלתי”, מספר אורי. “הרי בתחילת הדרך נאמר לנו שזה עניין של חודשיים – שלושה. בכל פעם שהעליתי את הנושא נאמר לנו שאנחנו לא צד בעניין. אמרו לנו, ‘תתרכזו בילד ותשאירו לנו לטפל בצד החוקי’, וזה מה שעשינו, באהבה ובשמחה. העובדת הסוציאלית עידכנה אותנו שבבית המשפט לענייני משפחה הוא הוגדר בר אימוץ, לאחר מכן שמענו שגם במחוזי זה עבר”.

נעמה, שבפתיחת שנת הלימודים לקחה שבוע חופש מהעבודה כדי לעזור לגל בהסתגלות ההדרגתית לגן הפרטי, שהתה בבית כשהעובדת הסוציאלית צילצלה ואמרה: “יש פסק דין, הוחלט אחרת”.

נעמה לא מוצאת את המילים שיתארו את תחושתה. “להגיד ‘עולמי חשך עליי’ זה קטן. איך אפשר לנתק את גל מהעולם שבנינו לו ושבו הוא התקדם ופרח? זה אכזרי, זה לא אנושי וזאת בכלל לא אופציה מבחינתו. מעולם לא שיקרנו לגל ומעולם לא אמרנו לו שנהיה אמא ואבא שלו רק עד גיל שלוש. אם יפרידו בינינו, אך הוא יוכל לתת אמון בבני אדם?”