המוסד לביטוח לאומי – דורש מחנה מרון להוכיח שהיא זכאית לרגל תותבת
חנה מרון, כלת פרס ישראל לתיאטרון, איבדה רגל לפני 40 שנה בפיגוע חבלני במינכן. “לא ברור לי מה הם בודקים. אם עדיין אלי לי רגל? אם אני מזמינה תותבת מיותרת, או שאולי אני מוכרת אותה?”
“לא בכיתי כבר הרבה זמן”, אומרת בקול רועד כלת פרס ישראל, השחקנית חנה מרון, “אבל בשיחת הטלפון עם הפקידה מהמוסד לביטוח לאומי נשברתי. זה כל כך משפיל, כל כך פוגע”.
40 שנה אחרי שאיבדה את רגלה בפיגוע הטרור הרצחני בגרמניה, התבשרה אתמול מרון על ידי המוסד לביטוח לאומי כי אינה זכאית לקבלת פרוטזה חדשה.
מרון סיפרה שהסבירה לפקידה הראשית, האמונה על מתן האישורים, שהיא זקוקה לפרוטזה משום שזו הנוכחית כבר אינה יציבה והליכתה אינה בטוחה יותר, אבל התשובה שניתנה היתה שעל פי הכללים, ניתן להחליף פרוטזה רק כל ארבע שנים ומרון עדיין לא עברה את פרק הזמן המתאים.
זה לא הכל. מתברר ש- 40 שנה ללא רגל הן עדיין לא הוכחה ברורה מספיק לצורך בפרוטזה. כפי שמספרת מרון, “כל השנים לא היתה בעיה, כשנזקקתי לשינוי בפרוטזה ולאביזרים אחרים ניגשתי למכון שטיפל בי, והם הסדירו את העניינים מול המוסד לביטוח לאומי. לפני שנתיים נאמר לי שעכשיו יש חוק חדש ושמעתה צריך לבחון את המצב שלי בכל פעם מחדש ורק אז יינתן אישור.”
ההליך החדש כולל פניה למקום בשם “מכון לואיס” כדי לקבל את חוות דעתו של הפרופ’ מיכאל היים. בדיקה על ידי היים נעשית במרכז השיקום החדש בתל השומר, שאליה צריך להגיע מצוידים בטופס 17 מקופת החולים. עוד לפני כן צריך לשלוח פקס בקשה מיוחד לביטוח הלאומי כדי לקבל אישור לעריכת הבדיקה, הליך ביורוקרטי ארוך ומיותר כשמדובר בנכות שאינה משתנה. “לא ברור לי מה הם בודקים”, אומרת מרון, “אם עדיין אין לי רגל? אם אני מזמינה תותבת מיותרת, או שאולי אני מוכרת אותה? אני לא יודעת, אולי שאני משקרת, שאני לא צריכה, שזו סתם גחמה מייותרת? הפרוטזה היא הביטחון שלי. מדי ערב אני עומדת בתיאטרון שעתיים על הרגליים. פרוטזה טובה היא גלגל ההצלה שלי, זה נכון לגבי כל נכה במצבי.”
אבל לא כל הנכים במצבה של מרון. בגיל 86 ממשיכה השחקנית המצליחה להופיע כמעט מדי ערב, היא עומדת על הרגל והתותבת שעתיים תמימות בכל הופעה, ובשבועות האחרונים הרגישה שהתותבת הישנה כבר אינה ראויה. מרון החלה בתהליך המסורבל לקבלת האישור לפרוטזה, אבל כבר בשלב ההפניה נענתה כאמור, לדבריה, בשלילה. “בתוך הכאב והצער ומתוך תסכול עשיתי את מה שאני אף פעם לא עושה וצעקתי לפקידה “פרס ישראל, יש לי פרס ישראל, עשיתי כמה דברים במדינה, לא מגיעה לי פרוטזה?”.
אחרי הפנייה לתקשורת נשמעו טונים אחרים. מהמוסד לביטוח לאומי נמסר בתגובה כי “גברת חנה מרון זכאית על פי הכללים להחלפת תותבת. מרון הופנתה לרופא מומחה בתחום כדי שיתאים תותבת ייחודית לה. אנו מתנצלים אם חלה אי הבנה ועומדים לרשות כגברת מרון בכל פניה או הבהרה”. כמו כן נמסר כי הליך מתן אישור לרגליים תותבות ייבחן מחדש.
ב- 10 בפברואר ימלאו 40 שנה לפיגוע הטרור הרצחני שבו איבדה מרון את רגלה. מרון היתה בדרכה ללונדון למבחן אצל חיים טופול לתפקיד גולדה ב”כנר על הגג”. בנחיתת הביניים במינכן הותקפו הנוסעים הישראלים על ידי חוליית המחבלים שתכננה לחטוף את המטוס. מרון נפצעה אנושות.
מדינה שלמה עקבה אז בדאגה אחר מצבה. קטיעת הרגל היתה האפשרות היחידה להציל את חייה.
מרון השתקמה ושבה במהרה אל בימת התיאטרון. מאז, למרות המגבלה הפיזית, היא לא עוצרת לרגע: שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלויזיה מוערכת, ומככבת גם היום בגיל 86 על הבימה. ב- 1973 קיבלה את פרס ישראל על פועלה בתיאטרון.
