ביהמ”ש העליון הפחית שנת מאסר למנהל מפלגת “ישראל ביתנו” דוד דאוד גודובסקי כך שהוא ירצה 6 שנות מאסר על עבירות שוחד ע”פ 5735/18
דוד דאוד גודובסקי, ביקש לחזור בו מהודייתו בכתב האישום, בשל אי מסירת מלוא חומר החקירה לסניגוריה, בטרם נחתם הסדר טיעון עימו. ביהמ”ש העליון קבע, כי גודובסקי ירצה 6 שנות מאסר במקום 7 שנות מאסר, ויתר העונשים יעמדו על כנם.
כתב האישום המקורי הוגש נגד גודובסקי ביום 8.8.17, נגדו ו-4 נאשמים נוספים ביניהם פאינה קירשנבאום, שכיהנה כמזכ”לית מפלגת ישראל ביתנו, כחברת כנסת וכסגנית שר הפנים. שניים מהנאשמים הנוספים הורשעו על פי הודאתם בכתבי האישום המתוקנים בעניינם ודינם נגזר. ההליך הפלילי בעניינו של גודובסקי ופאינה קירשנבאום ונאשם נוסף תלוי ועומד בביהמ”ש המחווזי ת”א.
גודובסקי הורשע על פי הודייתו בכתב האישום המתוקן במסגרת הסר טיעון ב-4 עבירות של לקיחת שוחד, ו-2 עבירות של בקשת שוחד, ו-3 עבירות הלבנת הון לפי חוק איסור הלבנת הון.
במסגרת הסדר הטיעון הצדדים לא הגיעו להסכמה עונשית, אלא הוסכם כי כל צד יהיה חופשי לטעון לעונש כראות עיניו. הוסכם כי דאוד יטען במסגרת הטיעון לעונש, כי הוא לא קיבל טובת הנאה לכיסו הפרטי, וכי שימש כעוזרה של פאינה קירשנבאום, נאשמת 1 ופעל לטובת המפלגה, והמדינה לא תחלוק על טיעונים אלה של גודובסקי.
על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, החל משנת 2006 ועד לפתיחת חקירה משטרתית גלויה בפרשה בשנת 2014, פאינה קירשנבאום, פעלה באופן שיטתי ומתוכנן כדי לקבל טובת הנאה פסולות עבורה, עבור בני משפחה, עבור מקורביה ועבור המפלגה ומקורביה, תוך ניצול תפקידיה הציבוריים, ההשפעה הנובעת ממעמדה ובייחוד שליטתה על יעדיהם של תקציבי המדינה. גודובסקי היה שותף מרכזי בתכנון ובהוצאה אל הפועל של חלק משמעותי מהמעשים של קירשנבאום, וביצע אותם בצוותא.
השופט אלרון צידד בדבריו של גודובסקי בעמדת מיעוט (עמ’ 20): “אינני רואה מנוס אפוא מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר בפניו יטענו הצדדים להשלכותיה של אי מסירת החומר על תקפותה של הודיית המערער”.
“לאחר שתינתן לבא כוח המערער הזדמנות נאותה ללמוד את חומר החקירה הנוסף על בוריו, ולעמתו עם חומר הראיות שהיה מצוי בידי המערער קודם לכן, יהיה ביכולתו לטעון לגופם של דברים. אם יעלה בידי בא כוח המערער להוכיח, כי החומר הנוסף אינו עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום המתוקן בהם הודה המערער, או כי מטעם אחר היה נמנע מלהודות במיוחס לו, לו היה נחשף לחומר זה קודם שמסר את הודייתו, או אז, משלא הועבר חומר החקירה לעיונו במועד המחויב לכך על פי דין, יוכל בית המשפט המחוזי, על פי שיקול דעתו, להתיר לו לחזור בו מהודייתו”.
השופט אלרון כותב:
“מצאתי טעם רב בטענות המערער בעניין הפגיעה בזכותו להליך הוגן בשל אי מסירת חומרי החקירה במועד.
אני סבור כי פגם זה מצדיק לכל הפחות מתן הזדמנות למערער טעון את טענותיו בעניין זה בפני הערכאה
הדיונית, תוך הצגת טיעון סדור באשר להשלכות אי מסירת מלוא חומר החקירה במועד הקבוע לכך לפי דין על האפשרות להתיר לו לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום, שניתנה על בסיס חומר החקירה שהיה מונח לפניו באותה עת”.
ראו בעמ’ 17 בה אומר נציג הפרקליטות:
“בא כוח המשיבה הודה, כי אי מסירת חומרי החקירה מהווה “תקלה”, אך יחד עם זאת טען כי “המסמכים בפריפריה ואין בהם כדי להשפיע על הסיכויים והסיכונים לגבי המערער”.
השופט אלרון קבע: “טענה זו אין בידי לקבל.
בנסיבות בהן המשיבה אינה חולקת על כך שהחומר הנוסף שביקשה להעיבר לעיון המערער מהווה “חומר חקירה” כהגדרתו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהיה עליה להעבירו לידי המערער לאחר הגשת כתב האישום נגדו, ואי העברתו במועד מהווה מחדל חמור מצידה.
אל לה למשיבה להיתלות אפוא בפרשנותה לפיה חומר החקירה האמור אינו משנה את התשתית הראייתית המפלילה נגד הנאשם – המערער, שהרי כאמור, לא מוקנה לה כל שיקול דעת בשאלת חשיבותו של חומר החקירה או תרומתו האפשרית להגנת הנאשם; על רשויות התביעה להעבירו לידי הסניגוריה כדי שזו תעשה בו שימוש כראות עיניה.”
השופט מחדד את דבריו, ראו עמ’ 18 סעיף 43 לפסק הדין:
“אין בעיני ספק כי הפגיעה בזכות העיון בחומרי החקירה מהווה פגיעה ממשית ומהותית בזכותו של נאשם להליך הוגן, ובפרט באפשרותו להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו.
פגיעה שכזו, של אי העברת חומרי חקירה, יכול שתעלה בנסיבות מסוימות עד כדי חשש לעיוות דין של ממש, אשר יצדיק מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו (לעניין קווי הדמיון והשוני באשר לחשש לעיוות דין במקרה אחר, של קבלת ראיה נוספת בהליך פלילי בשלב הערעור, ראה את אשר כתבתי במאמרי: יוסף אלרון “קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין” המשפט יב 15, 28-30).”
ובהמשך סעיף 46:
“המחדל של אי מסירת מלוא חומר החקירה במועד לידי המערער הוא חמור. אם יוכח כי היה בחומר החקירה כדי להשפיע על הודייתו של המערער, עשוי הדבר להביא לכדי מתן היתר לחזור בו מהודייתו”.
ישמש מקרה זה אפוא תמרור אזהרה לרשויות התביעה, למען יקפידו הקפדה יתירה על קיום החובה החקוקה להעברת מלוא חומר החקירה לידי הסניגוריה במועד הקבוע לכך על פי דין, לבל תיפגענה זכויות נאשמים להליך הוגן ולמען שמירה על ניהולו התקין והסדיר של ההליך הפלילי”.
סיכומם של דברים, לו תישמע דעתי, יוחזר הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי, אשר לאחחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר שיוגש לו כל החומר הרלוונטי, ידון בשאלה האם יש להתיר למערער לחזור בו מהודייתו לנוכח מחדל המשיבה באי מסירת מלוא חומר החקירה במועד, כנדרש על פי דין.”
מאחר ודבריו של אלרון, היו בדעת מיעוט, והשופטים הנדל וסולברג לא הסכימו, הציע השופט אלרון להפחית שנתיים מאסר מגזר הדין, כך שגודובסקי ירצה 5 שנות מאסר בפועל, מהטעם, שביהמ”ש המחוזי ייחס נסיבות מחמירות למעשיו של גודובסקי, שזכרן לא בא בגדר כתב האישום המתוקן, באופן אשר הביא להחמרה משמעותית בעונשו, כשהמחוזי מסתמך על מצג מוטעה שהציגו הפרקליטות בשלב הטיעונים לעונש, החורג והשונה מהעובדות שעליהן הוסכם בכתב האישום המתוקן.
בנוסף, ביהמ”ש המחוזי קבע בטעות שסכומי השוחד המצטברים שהתבקשו היו בסך של 880,000 ש”ח לכל הפחות במקום כ-500,000 ש”ח בלבד, והמעשים נמשכו על פני תקופת זמן של 8 שנים במקום 5 שנים.
השופט אלרון הוסיף כי ביהמ”ש המחוזי החמיר בעונשו של גודובסקי יתר על המידה, ובמכלול הנסיבות יש להעמיד עונשו על 5 שנות מאסר בפועל.
השופטים הנדל וסולברג סברו שתקופת המאסר בפועל צריכה להיות 6 שנים תחת התקופה של 7 שנים. כך שגזר דינו של גודובסקי יעמוד על 6 שנות מאסר בפועל, חלף העונש של 7 שנות מאסר בפועל שהוטל עליו בביהמ”ש המחוזי.
סופו של דבר נקבע, כי גודובסקי ירצה 6 שנות מאסר בפועל, ויתר העונשים יעמדו על כנם.
