יהודית רחמני ילידת טהראן מחפשת את בנה שנחטף ממנה באוקטובר 1954 כיום בן 65 שנים
יהודית רחמני, מחפשת את בנה, בן 65 שנים כיום, יליד אוקטובר 1954, שנחטף מבית יולדות בכפר-סבא ביום החמישי לחייו.
בנה של יהודית נחטף ממנה, שנתיים וחצי לאחר עלייתה לישראל מטהראן. מסמכי הלידה שנמסרו ליהודית שגויים, מסמכי חיפוש בבתי עלמין, לא העלו דבר. היכן בנה של יהודית?
האמא בחיים, וחלומה היחיד לפגוש את בנה, טרם לכתה לעולמה. מכירים גבר שדומה ליהודית, בן 65 שנים? צרו איתנו קשר:
לורי שם טוב 053-3588188 lorish69@gmail.com או למשפחתה של יהודית: rahelb109@gmail.com.
כל מידע ייבדק!
הקשיבו לעדותה של יהודית רחמני:
“בן שלי היקר, אני רוצה לספר לך, שאני הייתי בת 20 שילדתי אותך בבית חולים, בבית יולדות בכפר-סבא. 4 ימים הנקתי אותך, וביום החמישי היה לי הרבה חלב (גודש בחזה) וביקשתי מהאחות שתעזור לי, שהחלב לא ירד כל-כך הרבה, שלא תיחנק. האחות אמרה: “מה את בוכה? בצהריים שקלנו אותו שתה 50 סמ”ק חלב ו-50 סמ”ק מים”. אמרתי לה “אני לא מדברת על מה ששתה בצהריים. עכשיו אני לא יכולה לתת לו”, ואז האחות לקחה אותך והלכה.
בשעה שבע בערב לא הביאו אותך אלי. אמרתי “איפה הבן שלי, הבאתם לכולם ילדים, ולי לא הבאת את הבן שלי”, אז האחות אמרה: “את אמרת שהוא חולה, אז לקחנו אותו לבית החולים.
אז הגיע בעלי. אמרתי לו מה שהיה, והוא רץ לבית החולים בלינסון, שם אמרו: “מה בלילה מראים תינוק? תבוא בבוקר”.
בבוקר בשעה 6:00 בבוקר הוא בא לבית החולים, אז אמרו לו: “מה, לא אמרו לכם שהוא מת?”
אז הוא בא לבית החולים בבית היולדות, ואני כבר ידעתי למה הכניסו אותי לחדר אחר. אז לא היו בבית היולדות חדרים-חדרים. היה רק חדר אחד גדול, הכניסו אותי לחדר, ואני ראיתי אישה אחת עומדת ובוכה. שאלתי “למה את בוכה?”, אז היא אמרה שהבת שלה מתה. אחרי 5 דקות נכנסו שני רופאים גבוהים, שאלו אותי: “בת כמה את?”, השבתי בת 20. שאלו אותי: “כמה ילדים יש לך?”, השבתי “יש לי שניים בבית, ואחד פה”.
הרופא אמר “זה שפה, לא בא בחשבון”.
אמרתי: “למה לא בא בחשבון? היה 3 ק”ג ו-300 גרם. מה קרה?”
אז הרופא אמר שהתינוק שלי הקיא דם, והוא לא בריא. אני התחלתי לבכות. הרופא הלך מספר צעדים ואמר “היא צעירה, ויש לה עוד ילדים בבית”.
באתי למשרד, ואמרתי “תנו לי את התינוק שלי. אני רוצה לקחת אותו הבייתה!”
האחות אמרה לי: “לא! את צעירה, בעלך צעיר”.
אמרתי יש איתי את בעלי, חמתי, כולם ביחד. אמרו לי: “בשביל מה, מחר שישי, לא כדאי לך”.
אני חשבתי לתומי, שבאמת עוזרים לי.
כשהלכתי הבייתה, ישבתי במדרגות, התחלתי לבכות, איך אני אכנס? אז הרבצתי לעצמי. אמרתי לעצמי “למה אני בוכה? הוא לא מת”. לעצמי אמרתי, בני אתה לא מת. סתם אמרו. עברו השנים ועוד שנים, ואז שמעתי שגנבו 3,000 ילדים תימנים, אז אני הייתי מחוץ לבית. שמעתי את בעלי אומר לבת שלי בת 10 שתראה שפה גנבו ילדים של תימנים. אולי אנחנו נלך לחפש אותו. אולי גם אותו גנבו. אבל אל תגידי לאימא כלום. ואני נכנסתי הבייתה ולא אמרתי כלום.
מאז, יום ולילה, חיפשתי אותך בכל מקום, הלכתי לרבנות, הלכתי לרבנים, לקחתי בן אדם שנסע למשרד הפנים בירושלים לחפש אותך. שאלו אותו “האימא ילדה. איפה תעודת הפטירה של הבן?” אמר להם “אנחנו נשלח”. כעבור שבוע שלחו תעודת פטירה של בת. כנראה הבת של האימא שעמדה על ידי בבית היולדות ואמרו לה שבתה נפטרה.
אז כנראה נתנו אותך, ובמקום הבת ההיא, היא הלכה הבייתה ואת תעודת הפטירה של האימא האחרת שלחו לי אחרי כמה שנים.
כשהתלוננו שהבן שילדנו נהיה בת, אני מתביישת להראות את המכתב ליהודית. אחרי שבועיים הביאו תעודת פטירה של בן. אז עכשיו יש בת ויש בן.
אחר כך הלכתי לרבנים ששאלו אותי “כמה ילדים יש לך?” השבתי, שיש לי 5 ילדים. שאלו אותי, “מה, השישי שהלך לאימוץ לא בא בחשבון?” אמרתי, “לא, אמרו לי שהוא נפטר”. אמרו לי שהוא לא נפטר.
אנשים בעבודה עזרו לי. הרוב אמרו, שהילד על יד קיבוץ גינוסר. שאלתי איך אפשר להשיג? אמרו שאין להם דבר כזה.
בהמשך, הלכתי למגלה עתידות, שאמרה שהבן 5 שנים בשליחות בחו”ל, ושהוא נשוי ושיש לו ילדים והמאמצי שלו לא אמרו לו שהוא מאומץ, שהם לקחו אותו.
הלכתי לקוראת בקלפים, ולכל מקום שהלכתי אמרו שהבן שלי חי.
היה כנס בראש העיין, כנס בתל-אביב, כנס ברחובות, ואחותך הייתה שם, ומסרנו את כל הניירות כדי שיעזרו לנו לאתר אותך.
בני היקר אני מקווה לראות אותך בריא ושלם. אני לא מבקשת שתעזוב את המשפחה שלך, רק אני רוצה שתדע שיש לך חמישה אחים ואחיות: הבכורה קוראים לה רחל, אברהם, יצחק, זהבה ואלון.
אני מקווה שיהיה יום שאתה תבקר אותם ושאתה תזכה לפגוש את האחים שלך. שיהיה יום בע”ה שנהיה ביחד. רק שאני אשמע שאתה בריא ושלם”.
