זהירות פקידי סעד / תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים

יותר מעשרת אלפים ילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד • בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט לנוער, הקורסים מעומס התיקים, נוטים להסתמך על חוות דעתם ללא עוררין • כתוצאה מכך נקרעים ילדים רבים מהוריהם, לעיתים שלא לצורך – וההורים חשים חסרי אונים מול המערכת.

• השופטת בדימוס חנה בן עמי: "תפקידם של פקידי הסעד הוא לאסוף את הנתונים ולבדוק את העובדות לאשורן, כדי שבית המשפט יקבל תמונה אמיתית ויוכל להגיע להכרעה נכונה. נתקלתי בלא מעט מקרים שלא כך היה הדבר" • משרד הרווחה: "כולנו מחויבים בראש ובראשונה לעקרון טובת הילד"…

אביגיל הניחה את בנה בן השנתיים על ברכיה, אימצה אותו בחום אל חיקה ולחשה באוזנו:

"אמא אוהבת אותך, מתוק שלי. אתה החיים שלי. עוד מעט תחזור אלי הביתה".

בעיניים מוצפות דמעות היא מסרה אותו לידיו של שוטר שעמד במרכז דירתה הקטנה, והוא נחפז לצאת החוצה עם הפעוט, מלווה בשני שוטרים נוספים ושלוש פקידות סעד של משרד הרווחה. מאז חלפו שנתיים. לילד כבר מלאו ארבע, והוא עדיין לא חזר אליה. בארבעת החודשים הראשונים מאז נלקח ממנה, אביגיל (27) לא ראתה אותו, ולא ידעה בדיוק איפה הוא מוחזק. ספק אם אי פעם תשוב לגדל אותו. גם אם ישוב אליה, זה יהיה ילד אחר מזה שמסרה לידי השוטר ההוא לפני שנתיים; ילד שטולטל על ידי שירותי הרווחה בין מרכז חירום למשפחות אומנה, שרואה את אמו שעתיים בשבוע בפיקוח של עובדים סוציאליים, שמאז היותו פעוט הועבר לו המסר שאמא לא טובה בשבילו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=JA1UrTOEjw4&feature=youtu.be]

רמי (40) לא ראה את בנו ובתו, בני ה- 10 וה- 11, מזה קרוב לשנתיים. בחג החנוכה הזה הוא התפלל לקבל מהם שיחת טלפון: "רק שיגידו חג שמח אבא אתה חסר לנו".

אבל נס החנוכה הזה לא התרחש, ורמי המשיך לחלום על דמותם של ילדיו, משווע לחיבוקם, מתגעגע לימים שבהם היו חלק מחייו, הימים שלפני גירושיו הקשים מאמם.

"הילדים שלי הם יתומים למרות שאבא שלהם חי," הוא אומר בכאב עצום. "מבחינתי, משרד הרווחה הפקיר אותם בידי אמא שהסיתה אותם נגדי, ולמרות שברור שזה המצב, המדינה מונעת את שינויו." 

המצבים שפקידי הסעד מתמודדים איתם מעוררים הרבה חרדה," אומרת ד"ר מילי מאסס, ששימשה בעברה מומחית להערכת מסוגלות הורית מטעם בית המשפט. "יש עליהם אחריות גדולה מאוד, ובזכות החוק, שנותן להם כוח עצום, הם פועלים במלוא העוצמה. זה פותר להם את החרדה הגדולה הזאת". "לטעמי, החוקים האלה הרסו את מקצוע העבודה הסוציאלית. פקידי הסעד הפכו להיות אוכפי חוק, והם לא עובדים מתוך האוריינטציה הטיפולית של המקצוע. להגן על ילד זה להגן עליו מהוריו? ילדים כמהים שההורים שלהם יהיו טובים, לכן צריך לסייע להורים להיות טובים יותר, זה יעזור לילד הרבה יותר מאשר אם נרחיק אותו מהם. בהרחקה ממחישים לילד שההורה מסוכן לו, מטילים דופי גדול בהורים, ואת זה קשה עד בלתי אפשרי לשקם מאוחר יותר. יש מקרים שצריך להרחיק ילדים, אני יודעת. אבל צריך לחשוב אלף פעמים. ואני לא חושבת שזה המצב."

מה שתאמר עשוי לשמש נגדך 

"הדבר הראשון שאני חוזרת ומבהירה לאימהות הוא לא לתת שום מידע לפקידי הסעד, לא לשתף אותם בבעיות בכלל, ואם יש בעיה בוערת מסוימת – להתמקד רק בה ולא לומר שום מילה מיותרת" אומרת נחמה דיכנה, מנכ"לית משותפת של עמותת ע.ל.י.ה, המלווה בשנים האחרונות עשרות מקרים של הוצאת ילדים מבתיהם.

"אני מציעה להימנע מלספר כמה רע וכמה קשה בבית, כי הכול עלול לפעול נגדך ולהתהפך עלייך, ואחר כך בדיונים השונים יטיחו בך שאת אמא לא מתפקדת, שאת לא מציבה גבולות, שאת מגלה קשיים וכיוצא באלה טיעונים, שלכי תוכיחי שהם שגויים".

אסתי בת 46. יש לה שני בנים, בני 6 ו- 13 שנולדו מחוץ לנישואים מאותו גבר. היא מגדלת אותם לבד, ואביהם מתגורר במרחק לא רב. כשמגיעים לדירתה במרכז הארץ היא קודם כל מתעקשת לערוך סיור ברחבי הבית: להראות שהוא ממורק, שהמיטות מוצעות במצעים נקיים, האמבטיה משופצת, המקרר מלא, יש מחשב וטלוויזיה ואופניים וקורקינט. אבל ילד אחד, הקטן מבין השניים, איננו.הקשר שלה עם לשכת הרווחה החל זמן לא רב לאחר שנולד בנה הבכור, כשהיא פנתה כדי לקבל סיוע במימון מעון לתינוק. הסיוע נמשך גם כשנולד הבן השני.

"ישבו מולי עובדות סוציאליות, ובתום לב חשבתי שאפשר לספר ולדבר. כמו ספר פתוח סיפרתי להן על הקשיים שלי. סיפרתי על בעיות שלי עם האבא של הילדים, על קשיים שלי בטיפול בהם. לא הייתי חייבת לשתף אותן, אבל עשיתי את זה בשביל שיסייעו לי. לא בשביל זה יש את משרד הרווחה? לא האמנתי שהן ישמרו כל מיני פיסות מידע בצד, ושהכל ישמש אותן אחר כך נגדי." 

אט אט החלו פקידות הסעד להעלות טענות על אופן טיפולה בילדים, במסגרת ועדות של משרד הרווחה ובבית המשפט לענייני משפחה.

"אמרו שאני לא רוצה לתת להם חיסונים, ושאני לא נותנת ריטלין לבן הגדול, שהיו לו קשיים בלימודים. אני מתנגדת אידיאולוגית לחיסונים ולריטלין, ואני ממש לא היחידה. את הריטלין החלטתי אחרי תקופה מסוימת כן לתת. טענו גם שאני מעשנת חשיש, אז במשך שנה שלמה עשיתי בדיקות שתן שהעידו שזה לא נכון, עד שהם ירדו מזה." 

לפני כשנה וחצי החליט בית המשפט לאמץ את החלטת פקידי הסעד להוציא את בנה הקטן מהבית, כשהוא בן ארבע וחצי.

"הסבירו שאין לו גבולות ושאני לא מפנימה את מצבו של הילד ולא מודה שיש לו בעיה." 

בתחילה נלקח הילד למרכז חירום, מקום שהייה זמני וסגור, לרוב אגף בתוך פנימייה, המשמש "תחנת מעבר" – במרבית המקרים ילד לא אמור לשהות בו יותר משלושה חודשים, ורק במצבים קשים נותרים ילדים לאבחון במרכז, עד לתקופה של חצי שנה.לאסתי נאמר שבנה אמור לשהות שם שלושה חודשים, אבל בפועל נשאר הילד בן הארבע וחצי לחיות שם יותר משנה. היא פגשה אותו למשך שעה בשבוע, ופעם בשבועיים היה בא הביתה לסוף שבוע.

"קבעו שהוא היפראקטיבי וחסר גבולות. אבל כששמים ילד בן 4.5 עם ילדים גדולים בני 9 ו- 10, תולשים אותו בפתאומיות מאמא שלו ומאח שלו, והוא בודד ומשועמם, ודאי שהוא יצעק וישתגע. אז נוסף על ריטלין נתנו לו תרופה פסיכיאטרית. זה היה הפתרון שלהם. אני סירבתי בכל תוקף שייתנו לו תרופות כאלה, ושוב טענו נגדי שאני לא פועלת לטובתו. זה ילד קטן. מה עשו לו?" 

אלפי ילדים, כמו ילדיהם של אביגיל ורמי, השמות בדויים, כמו כל השמות בכתבה, מנותקים בישראל מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד. במקרה של אביגיל היו אלה פקידי הסעד לחוק הנוער של משרד הרווחה המכונים "עובדים סוציאליים לחוק הנוער, טיפול והשגחה", אך הכינוי השגור הוא עדיין פקידי סעד, שהוציאו את הילדים בעילה "שמדובר בחשש לשלומם"; במקרה של רמי – משפחה שבה ההורים התגרשו – נקבעו הסדרי הראייה בידי פקידי הסעד לסדרי דין המכונים "עובדים סוציאליים לסדרי דין."

על פי נתוני משרד הרווחה, חיים היום בפנימיות ובמשפחות אומנה כ- 10,000 ילדים שהוצאו מבתיהם על ידי פקידי סעד לחוק הנוער. בשנת 2012 טיפלו פקידי הסעד לסדרי דין בכ- 11,000 משפחות בהליכי גירושים.פקידי הסעד כפופים מקצועית למשרד הרווחה, אך עובדים ברשויות המקומיות ומקבלים מהן את שכרם. בישראל פועלים כ- 900 עובדים סוציאליים לחוק הנוער וכ- 700 עובדים סוציאליים לסדרי דין. בכל שנה מוכשרים כמה עשרות פקידי סעד חדשים.המשותף למקרים של אביגיל ושל רמי הוא התחושה הברורה שפקידי הסעד בישראל הפכו להיות גורם בעל כוח עצום, כמעט נטול איזונים ובלמים, ואופן פעולתם שנוי במחלוקת. בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט לנוער, הקורסים מעומס תיקים, נוטים להסתמך על חוות הדעת של פקידי הסעד – וכך מגדילים את כוחם העצום ממילא. מול אלה ניצבים ילדים הגדלים ללא הוריהם, והורים שחשים כי אינם מצליחים להתגונן מול המערכת ונידונים להתנתק מהדבר היקר בחייהם.לפני כחצי שנה, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, מינה שר הרווחה מאיר כהן ועדה בראשות מנכ"ל משרדו, יוסי סילמן, לבחון את תפקודן של רשויות הרווחה בכל הקשור לניתוק ילדים מהוריהם והוצאתם מבתיהם. כהן ער לבעיות הרבות המתעוררות בעניין; תלונות רבות הופנו אליו, והפגנות נערכו מתחת לביתו בדימונה. מסקנות הוועדה צפויות להתפרסם החודש.

מערכת אטומה 

"לפקידי הסעד ניתן כוח גדול ביותר, בלי שיש להם כלים לבדיקת ראיות ולבדיקת מיומנות של הורים לגדל את ילדיהם".

קובעת השופטת המחוזית בדימוס חנה בן עמי, שניהלה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום הקמתו ושימשה גם שופטת מחוזית. אין זה מובן מאליו ששופטת לשעבר יוצאת בביקורת פומבית וגלויה כלפי משרד הרווחה ומערכת המשפט.

"בתי המשפט העמוסים רואים בפקידי הסעד כוח מקצועי, שמהווה מעין זרוע ארוכה שלהם, ולכן הם נוטים לקבל את התסקירים שלהם ללא חקירה ובדיקה. גם ידיהם של פקידי הסעד מלאות עבודה, הם נדרשים לכתוב תסקירים רבים, וכשממילא כל מה שנעשה או לא נעשה על ידם אפוף חשאיות, הדרך הקלה היא להכתיב תוצאה בלי שהדברים נבדקו לעומקם. תפקידם של פקידי הסעד, המקבלים את שכרם מהקופה הציבורית, הוא לאסוף את הנתונים ולבדוק את העובדות לאשורן, ללא משוא פנים וללא שיקולים זרים, כדי שבית המשפט יקבל תמונה אמיתית של הממצאים שלהם ויוכל להגיע להכרעה נכונה. לצערי הרב, נתקלתי בלא מעט מקרים שלא כך היה הדבר."באחד התיקים שנחרתו בזיכרונה של בן עמי הוצאו שלושה ילדים מבית אמם. הדבר נעשה בטענה שהאם, שעברה תאונת דרכים וגידלה אותם לבד, אינה יכולה להמשיך ולדאוג לרווחתם. במשך כשנתיים שהו שלושת הילדים הקטנים בבית מעבר שאליו מועברים ילדים המיועדים לאימוץ, רחוק מאוד מבית אמם, והיא בקושי יכלה לפגוש אותם. התיק הובא בפני בן עמי, שהתבקשה להכריז על הילדים כבני אימוץ.

"פקידות הסעד הגישו בקשות דחופות להעביר את הילדים למשמורת רשויות הרווחה, להפסיק את ביקורי האם, למסור את הילדים למשפחה מאמצת ולקיים את הדיון בבית המשפט ללא נוכחות האם ובלי שיימסרו לה הפרוטוקולים – כל זאת בטענה שמדובר באם אלימה, ושהן חוששות מפניה. אני נחרדתי מהרעיון שבדיון כל כך גורלי, כשאני צריכה להחליט אם לשלול את זכויותיה ההוריות של האם, היא בכלל לא תשב באולם. החלטתי שהאם תשב באולם, ופקידות הסעד יעידו ממקום אחר, באמצעות טלוויזיה במעגל סגור."כשהאם נכנסה לאולם נדהמתי לראות אישה צנומה, פסיבית ומפוחדת. במהלך הדיון העידו עדים רבים, שהתרשמותם מהאם היתה דומה. עד מהרה גם פקידות הסעד חזרו בהן מהטענה שמדובר באישה מסוכנת. כשהראיות החלו להישמע, מנהלת בית המעבר אזרה אומץ והעידה כי מלכתחילה הכין הצוות שלה תוכנית לטיפול בילדים במסגרת הקהילה, מתוך מטרה להחזירם לרשות אמם, אך הצעתה נדחתה על ידי פקידות הסעד, והן הבהירו לה ש'תוכניות כאלו בקהילה יקטינו את מספר הילדים המיועדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ.'

"התברר לי כי מסמכים ופרוטוקולים, שכללו התנגדויות של אנשי מקצוע להעברת הילדים לאימוץ, הועלמו מידיעת בית המשפט. בתסקירים של פקידות הסעד התגלו סתירות רבות. לא היתה להן ברירה אלא להסכים להחזרת הילדים לאם, מה שחסך כתיבה של פסק דין שהיה חושף את דרך התנהלותן." 

במהלך השנים לא הסתפקה השופטת בן עמי בהבעת ביקורת בפסקי הדין שכתבה, אלא אף פנתה לגורמים רבים במערכת, ובהם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, נשיא בית המשפט המחוזי ורדי זיילר, והיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין."עבודתם של פקידי הסעד היא עבודה קשה, וחלקם עושים עבודת קודש", מבהירה בן עמי. "אבל לצערי, הכוח הרב שהעניק להם המחוקק, וההסתמכות על חוות דעתם בעניינים שהם בבחינת דיני נפשות, גורמים לא פעם לניתוק ילדים מהוריהם שלא לצורך ולהסלמת סכסוכים בין בני זוג. לפקידי הסעד אין את מלוא הכלים המקצועיים לכתוב חוות דעת כאלו."האנתרופולוגית פרופ' אסתר הרצוג, המשמשת יו"ר עמותת ע.ל.י.ה לזכויות הורים וילדים, סבורה כי "המצב הולך ומחמיר, זהו מדרון תלול." זה יותר מעשרים שנים שהרצוג מסייעת במאבקים למניעת קריעת ילדים מהוריהם. במקרה הראשון שבו היתה מעורבת, בשנת 1992, נותקה ילדה בת שנתיים וחצי מאמה לאחר שפקידות סעד סברו שהאם מסיתה את הפעוטה נגד אביה."אני הייתי המומה ממה שנעשה לה", היא משחזרת.

"לא הצלחתי בשום אופן להבין את הקלות שבה מוציאים פעוטה מהבית. והמערכת אטומה. אני מופתעת בכל פעם מחדש מהממדים שהדבר הזה תופס. עם השנים רק הולכות וגוברות העוצמות והסמכויות של המערכת, מבחינת התקציבים ומבחינת כמות המוסדות וכוח האדם. אם התקציבים האדירים האלה היו באמת הולכים לציבור ולא לניפוח המנגנון, לא היו חייבים להוציא ילדים מהבתים."נדרשת פה מערכת אמיתית ומקיפה של טיפול בקהילה, של מסגרות פעילות לילדים, של תמיכה אישית, משפחתית, בית-ספרית. מה שקיים היום הוא אפילו לא התחלה של דבר כזה. יש עדויות לכך שכאשר החזירו ילדים אל הבתים ופעלו בקהילה, התוצאות היו יפות. אלא מה? זו מערכת שלא רוצה לוותר על הכוח, השליטה, התקציבים, המוסדות והתקנים.

המערכת לא רוצה לחסל את עצמה במו ידיה, ולכן ילדים ממשיכים להיות מוצאים מבתיהם ולהינתק מהוריהם." כשירה, למה השאירו לי ילד אחד? דווקא הילד הגדול שלי יותר קשה ומאתגר. פשוט, עם ילד קטן בן ארבע היה להם קל יותר להתמודד, הוא מתאים לשוק הבשר הזה של הוצאת הילדים מהבית. ילד בן 11 זה כבר סיפור מורכב יותר, הוא גדול יותר וקשה יותר לשלוט עליו."זאת מערכת שמי שמתנהל מולה מרגיש חוסר אונים מוחלט. בעיקר האנשים הפשוטים, האנשים שלא יכולים להתגונן, שנמצאים במצב סוציו-אקונומי קשה, שאין להם משפחה תומכת."

הקלות הבלתי נסבלת 
חשוב להבהיר: אין בדברים הטלת דופי גורפת במשרד הרווחה ובפקידי הסעד, לא במקצועיותם ולא במניעיהם. אין בדברים גם אמירה גורפת שאסור לנתק ילד מהוריו במקרים מסוימים, כאלה המסכנים באופן ברור את שלומו וחייו. ברור גם שהורים שילדיהם הוצאו מחזקתם מלאים בזעם וכאב, ולא תמיד רואים את התמונה המלאה. אבל קשה לעכל את הקלות הבלתי נסבלת של ניתוק ילדים מהוריהם, ואת היעדרה של ביקורת כלשהי על המערכת הזאת.

"אני נתקלת בתסריטים כמעט קבועים," אומרת עו"ד ורוניקה ברומברג, המטפלת זה 16 שנים בנושא הוצאת ילדים מהבית. היא ליוותה מאות משפחות שילדיהן היו בסיכון להוצאה מהבית, בין היתר, כשסייעה בהתנדבות לחברת הכנסת מרינה סולודקין ז"ל, שהיתה הבולטת ביותר במאבקה נגד משרד הרווחה והקימה את השדולה נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם. "אני כבר יודעת מראש פחות או יותר מה יספרו לי המשפחות שפונות אלי."היועצת או הפסיכולוגית הבית-ספרית מתחילות להעביר דיווחים למשרד הרווחה: הילד מגיע מלוכלך לבית הספר או מגיע בלי אוכל, רב עם התלמידים, מפריע. יכולות להיות בעיות של שפה או של חינוך. בכיתה של ארבעים ילדים קשה להתמודד עם כל זה. הרווחה מקבלת דיווחים. המשפחה מסומנת, ומתחיל להתבסס תיק. ההמשך תלוי מאוד בדרך שהמשפחה מגיבה. מי שמייד לומד את זכויותיו ומתגונן, או לוקח עורך דין שמתערב בשלב מוקדם, עוזבים אותו.

"נתקלתי בהרבה מאוד מקרים שבהם פקידי הסעד רצו להוציא ילדים מבתים נורמטיביים. לפעמים היו בתים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, או בתים שחוו גירושים. הכותרת היא שהילד בסיכון, אבל למעשה מדובר במשפחה חלשה, שהופכת טרף קל למשרד הרווחה. אני לא רוצה להכליל, אבל זאת הנטייה של הרווחה כבר שנים רבות.

"רק באחוז קטן מאוד מהמקרים שאני טיפלתי בהם היתה באמת סיבה להוציא את הילדים מהבית. למשל, במשפחה של חולים פסיכיאטריים. אבל זה המיעוט."

ההורים לא מבינים 
ההחלטה על גורל המשפחה וילדיה ניתנת בוועדת החלטה, המכונה גם "ועדה לתכנון דרכי טיפול". אל הוועדה מגיעים לא מעט הורים, בלי להבין כלל את משקלה הקריטי בקביעת גורלם. בעמותת ע.ל.י.ה מנחות נחמה דיכנה ושותפתה לניהול, יונת קלר, את ההורים (מרביתם אימהות) "לדרוש לקרוא מראש את סדר היום של הוועדה, או כפי שאני מכנה אותה – 'הזובור', כי שם רומסים את ההורים ומאשימים אותם האשמות איומות, ולכי תתמודדי ותתבטאי בבהירות אחרי דבר כזה," אומרת קלר.

"אם את משתפת פעולה, רומסים אותך ועושים מה שהם רוצים", מוסיפה דיכנה. "אם את תקיפה מדי זה אומר שאת אלימה. זה כאילו אי אפשר לנצח, אבל צריך להקפיד להפגין חוזק. צריך לברור מילים, ותמיד להקליט: כל שיחת טלפון, כל שיחה אישית, כל פגישה, אפילו בבית המשפט, אם אפשר. זה מה שלמדנו מהניסיון שלנו, אין ברירה, כי המציאות לפעמים מתעוותת. ולשום מקום לא ללכת לבד, כי אם תלכי לבד, ירמסו אותך."

הסיפור של ליאת (45) עם רשויות הרווחה החל לאחר שהגרוש שלה הגיש נגדה שורה של תלונות במשטרה בגין אלימות נגד ילדיהם, בני ה- 4 וה- 6, היא שולפת מתיקה אוגדן עמוס מסמכים ומראה כי התלונות נסגרו מחוסר אשמה פלילית, ולא הגיעו לכדי הגשת כתב אישום.

"לקחו לי את הילדים למרכז חירום", היא ממשיכה לספר. "מקום סגור, מוקף גדרות. ומדובר בילדים קטנים, שאהבו לישון איתי במיטה, שהיו קשורים אלי. הקטן עוד היה עם מוצץ, ואני דאגתי, כי ידעתי שהוא לא יכול לישון בלי השמיכה שלו. הם היו כל עולמי ואני הייתי כל עולמם – ופתאום קרעו אותם ממני. זה הדבר הכי נורא בעולם. אימהות לא יכולות לחיות בלי הילדים שלהן". 

"חצי שנה הם היו במרכז חירום. הייתי מביאה להם צעצועים, וילדים גדולים היו לוקחים להם אותם. לא היו גוזרים להם ציפורניים, הראשים שלהם התמלאו כינים, הייתי מביאה להם בגדים יפים ופוגשת אותם לבושים בבגדים בלויים של מרכז החירום." 

לאחר חצי שנה הועברו הילדים למשמורת האב. עם אחד הילדים נפגשת ליאת במרכז קשר אחת לשבוע למשך שעה וחצי, ועם השני היא לא נפגשת כלל – לא נקבעו לה שום הסדרי ראייה איתו, אפילו לא במרכז קשר.

"הוא לא רוצה לראות אותי, כי הוא הוסת נגדי על ידי אבא שלו. אז במקום לטפל בהסתה נגדי, מניחים למצב להימשך כך. הילדים שלי מנותקים ממני חמש שנים ולא מקבלים שום טיפול להתמודד עם המצב הזה. כל המשכורת שלי וכל הזמן שלי והמשאבים הנפשיים מושקעים רק במלחמה להחזרת הילדים שלי. ואני לא אוותר".

"פקידי הסעד לחוק הנוער הם היחידים שיש להם זכות לנתק ילד מהמשפחה שלו, בלי שום חקירה, בלי אישור שופט. גם אם יש צורך בהוצאת הילד – למה להמתין שבוע שלם עד שמביאים את העניין בפני שופט? מישהו עצר וחשב לרגע מה קורה למשפחה ולילד בשבוע הזה?"

לחץ כבד על המומחים 

דני (50) שעושה עתה את הדוקטורט שלו בעבודה סוציאלית, עבד במשך שלוש שנים, עד השנה שעברה, כמטפל במרכז חירום, שאליו הופנו ילדים שהוצאו מהבית על ידי פקידי הסעד. שמו בדוי, לבקשתו, בשל הביקורת שהוא מטיח בעמיתיו. לדבריו, עשרות ילדים הוצאו מבתיהם למרכזי חירום והועברו לפנימיות שלא לצורך. חוות דעת שכתב, שבהן המליץ להחזיר את הילדים להוריהם, שונו לדבריו ללא ידיעתו והסכמתו, וזאת המוטיבציה שמניעה אותו לדבר בנושא. לאחר אחד המקרים האלה, שבו חוות דעתו שונתה וילד הוצא לפנימייה בניגוד להמלצתו המקצועית, החליט דני להתפטר.

"צריך להבין שהוצאה מהבית וקריעתו של ילד מהוריו היא נוראית. יש מקרים שבהם הצורך להגן על ילד מחייב זאת, ולא פעם חתמתי על חוות דעת כזאת. אך לצערי, היו גם מקרים שבהם פקידות הסעד התעלמו מחוות דעתי כמטפל וחייבו אותי לשנות את הדו"ח. כשלא הסכמתי, גיליתי שמישהו שינה אותו ללא ידיעתי. 

"מצאתי את עצמי עומד פעור פה מול מערכת, שמטרתה לדאוג לילד ולרווחתו, אבל היא לא עושה שום דבר בכיוון הזה. לא פעם נוכחתי לגלות שוועדת החלטה מתכנסת מראש לפני שההורה מגיע לדיון, סוגרת את כל הפרטים, וכולם מיישרים קו עם ההחלטה. כשההורה בא, עושים מולו מעין הצגה, ואז מוסרים לו את ההחלטה כאילו היא התקבלה הרגע. אני ממליץ בחום לא להגיע אל הוועדות האלו ללא איש מקצוע דוגמת עורך דין או פסיכולוג". 

"כשמחליטים לשלוח הורה למכון חיצוני לבדיקה של מסוגלות הורית או להערכת מסוכנות, פקידי הסעד לרוב קובעים את המכון ולא מתגמשים, גם אם ההורה מציע מכון אחר, שמוכר גם הוא כמומחה מטעם בית המשפט. המטרה היא שחוות הדעת החיצונית תתאים לחוות הדעת של פקידי הסעד".

"יותר מזה: פקידי הסעד גם שולחים את התיק של ההורה למכון מראש, וכך למאבחן כבר יש חוות דעת מוקדמת עליו. במצב כזה, הבדיקה לא יכולה להיות אובייקטיבית ובלתי תלויה." 

למה פקידי הסעד עושים את זה? 
"אני לא מאמין שמדובר ברוע, אלא מתוך אמונה רדיקלית שהם יודעים מה טוב עבור הילד. הכרתי פקידת סעד שבמשך שלוש שנים נאבקה להוציא ילד מהבית למרכז חירום, ובסוף הצליחה. התחלתי לטפל בילד ובהוריו, והם עברו תהליך שיקומי. אחרי חצי שנה, כתבתי דו"ח שבו המלצתי שהוא יחזור הביתה."פקידת הסעד מייד הרגישה שאני מערער על סמכותה, ושינתה את ההמלצה שלי. היא לא הצליחה להפנים שההורים כבר לא היו במקום שבו הם נמצאו כשהילד הגיע. עצם הוצאת הילד מהבית גורמת לשוק מטורף, שמייד גורם לשינוי בתפיסה ההורית, ונותנת להורה מוטיבציה להשתנות, כדי לא לאבד את ילדו."

"פקידות הסעד מצויות במלכוד" מסכימה עו"ד ד"ר טלי תמרין, שהיתה פעילה בשדולה נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם.

"אם הן מצהירות בבקשות הראשונות שהילד נמצא בסכנה עקב חשש להזנחה או התעללות – איך יחזרו בהן אחר כך, כשהעובדות מראות אחרת? הרי כל נסיגה מההכרזה הראשונית שלהן היא פקפוק גדול במהימנות שלהן. אז המערכת אינה רק בלתי גמישה, אלא גם לא בהכרח אמינה".

"על המומחה מופעל לא פעם לחץ כבד מצד הרווחה להמציא חוות דעת התואמת את עמדתם," אומרת דליה. "יועצים רבים נשברים תחת הלחץ הזה. העמדה שלי לא תמיד תאמה את עמדת הרווחה, ולצערי אני משלמת על כך מחיר גם היום. 

"התפקיד של פקידות הסעד רגיש, ולצערי לא לכולן יש את הידע הנדרש. בתחום הגירושים, למשל, יש הרבה הסתה מצד אימהות נגד האבות, שאותה אפשר לראות בצורה ברורה כשמשוחחים עם הילדים. הרבה פעמים פקידי הסעד פועלים מתוך פחד או חשש להחליט. וכמובן, יש גם את הכסת"ח, ואולי אפילו הפחד מפני הרצח הבא – שאחריו יחפשו מי טיפל במשפחה."

פקידי סעד יכולים להתייחס להורים שנוטלים כדורים נגד חרדות כאל כאלה שלא יכולים להיות עם ילדיהם. אתן יודעות כמה אנשים במדינת ישראל מטופלים בכדורים נגד חרדות? מישהו חושב שהאנשים האלה לא מסוגלים לשמור על ילדיהם? לפעמים הורים מאבדים את העשתונות כשמנסים להגביל את ההורות שלהם או לטפול עליהם אשמה, ואז פקידי הסעד מפרשים את הצעקות והזעם שלהם כביטוי של אלימות. זה לא כך כמובן – יש הבדל גדול מאוד בין איבוד עשתונות בגלל סיטואציה קשה לבין דפוס של התנהגות אלימה.

טובי פלד, פסיכולוג מומחה שמוכר על ידי בתי המשפט למתן אבחון למסוגלות הורית, מסכים עם דליה. "אני עובד עם גורמי הרווחה ומכיר את הבסיס המקצועי שהם עומדים עליו. בעיניי הוא קלוש. הם עובדים בצורה אידיאולוגית יותר מאשר מקצועית. עובדים סוציאליים, מגיעות אליהם סוגיות מורכבות ביותר, והם צריכים להחליט אם ההורה והילד בסדר או לא. לרוב הם שולחים את המשפחות לפסיכולוגים מחוץ למשרד הרווחה, וזה לא בסדר, כי הפסיכולוגיה היא לא מדע מדויק, והכלים הפסיכולוגיים שבודקים את האדם הם לא מספיק תקפים ומהימנים. בנוסף, זה עולה המון כסף, ורוב האנשים הם דלי אמצעים או שהתרוששו אחרי מאבקים ארוכים, ומגיעים במצב נפשי רעוע, לאחר ההתערבות הקשה של הרווחה.

"בכל חשש שמתעורר – הדבר הראשון, האוטומטי, הוא לקחת את הילד ולהזיז אותו הצידה. יש תפיסה שלפיה בכל בעיה שמתעוררת עם הילד, המשמעות היא או שההורה לא מתפקד או שההורה פועל לא נכון. ומה עם בעיות תורשתיות? בעיות קשב וריכוז? דברים שאינם מתחילים ונגמרים בהורים?"

"אני מכיר מקרה שבו הוצאו שלושה ילדים מהבית בגלל שהיו חלשים מאוד בלימודים. האמא לא ראתה את הילדים חודשיים, עד שהם הוחזרו אליה. הוצאת הילדים מהבית צריכה להיות המוצא האחרון, לא הראשון. ילד שניתקו אותו מההורה שלו ושהכניסו לו לראש שהוא לא עם אמא שלו מפני שהיא 'לא טובה,' הופך להיות ילד אחר, ילד פגוע. גורמים לו נזק עצום. בעיניי, הוצאת ילד מהבית זה כישלון מהדהד של הרווחה, לא נקודה לזכותה." 

ומה קורה כאשר ילד מוחזר אל הוריו לאחר מאבק?

ד"ר תמרין טוענת כי משרד הרווחה למעשה נעלם.

"הם לא נמצאים שם בשביל לאחות את הקרעים, לשקם את הקשר ולסייע בהתגברות על הטלטלה האיומה שחוותה המשפחה. אני מכירה מקרים שבהם, כחלק מסכסוכי שכנים, שכן פנה למשרד הרווחה וסיפר ששמע את שכניו מתעללים בילדיהם. באחד המקרים הצלחתי למנוע את הוצאת הילדים מהבית אחרי שכבר הוצא צו והשוטרים הגיעו והוציאו את הילדים מהמיטות ומהבית. האם מישהו פיצה את המשפחה? האם מישהו סייע לה בשיקום אחרי הדבר הנורא הזה? מה פתאום." 

לפני כחודש וחצי הרצתה השופטת בדימוס בן עמי בכנס על דרכי עבודתם של פקידי הסעד, שאורגן על ידי הקואליציה למען הילדים במשפחה והארגונים "זעקת האימהות" ו"א' זה אבא," ארגון למען ילדי הגירושים. החלטתה לצאת בגלוי בביקורת קשה על דרכי פעולתם של פקידי הסעד לא היטיבה עימה וגררה גל סוער של תלונות מצד איגוד העובדים הסוציאליים, שדרשו ממנה להתנצל ולחזור בה מדבריה, ואף פנו בתלונה לשרת המשפטים ציפי לבני. בן עמי לא נסוגה.

"כשמדובר בתסקיר של פקידת סעד, שאמורה להיות ניטרלית ומקצועית, ההנחה של בית המשפט היא שיש לקבל את הכתוב ככתבו וכלשונו", היא אומרת.

"לצערי, במסגרת הדיונים שקיימתי, במיוחד בתיקי האימוץ, התברר לי כי לפקידי הסעד יש עניין להגיע לתוצאה שאליה הם חותרים, ולצורך זה כמעט כל דרך כשרה בעיניהם – החל מהנתק שהם יוצרים בין קטין למשפחתו, החזקתו בבית מעבר המרוחק ממקום מגורי ההורה, הצגת מצג לא אמיתי בפני בית המשפט והעלמת מסמכים, תוך העברת מידע מוטעה לצדדים".

קו פרשת המים בנוגע להוצאת ילדים מבתיהם הוא ההכרזה על "נזקקות" – שמשמעותה שהילד מוצא מרשות הוריו ועובר לידי גורמי הרווחה. מהשלב הזה, הדרך חזרה היא קשה פי כמה.

ההורים פוחדים – וחותמים 
"הדבר הכי קל מבחינה משפטית במדינת ישראל הוא להוציא ילדים מהבית ומרשות הוריהם," אומר עו"ד יוסי נקר.

"כמחצית מהמקרים שבהם ילדים מוצאים מבתיהם אינם מגיעים כלל לפתחו של בית המשפט, אלא מבוססים רק על הסכמת ההורים, בהתאם לקביעה של ועדות ההחלטה. זה מצמצם עוד יותר את יכולת הפיקוח והבקרה השיפוטית על פקידי הסעד, ולא מאפשר שקיפות". 

"פקידי הרווחה פונים להורים ואומרים להם שאם לא יחתמו על הסכמה, הם יפנו לבית המשפט ויעשו את זה בכפייה. ההורים פוחדים מזה – וחותמים. אלה מקרים מסוכנים. אין מי שבודק אותם, אין מי שבוחן שההחלטות הללו היו מבוססות ושלא היו חלופות אחרות. תבינו, חלק מהמשפחות האלו הן המשפחות הכי חלשות במדינה. הם לא מעלים בדעתם לקחת סיוע משפטי". 

"גם כשהמקרים מגיעים לבית המשפט, כמעט בכולם ההכרזה על ילד נזקק נעשית כבר בדיון הראשון, אחרי שבית המשפט כבר קרא את תזכיר פקידת הסעד. ההורים בכלל לא מיוצגים, ואין להם אפשרות להגיב או להפריך את מה שכתוב עליהם. כלומר, בלי שנעשה דיון הוכחות, עם עדים ומומחים. זה הזוי. פקידת הסעד בכלל לא נוכחת, וההחלטה על הנזקקות לא מנומקת". 

"לא מעט הורים מסכימים להכרזת הנזקקות בלי להבין את המשמעויות הקיצוניות שלה. יש בחוק חובה להסביר להורה מהי המשמעות של נזקקות, אבל גם זה לא קורה. הרי אפילו בבית דין לתביעות קטנות יש מקום להוכחות. ופה לא מדובר על תביעה קטנה, אלא על לקיחת ילד מהוריו"!

במקרה של אביגיל, שנתיים לאחר שבנה נלקח ממנה, לא נערך בעניינה עדיין דיון הוכחות. "אני צריך להוכיח שמה שאומרים עליה הוא לא נכון – ופה חוסמים אותי", מוחה עורך דינה, יוסי נקר. "אני רוצה שהרווחה תוכיח את הדברים שהיא טוענת עליה, אבל זה לא קורה."נסיבות חייה של אביגיל לא היו קלות. העבר שלה רצוף בקשיים, והיא גידלה את בנה לבד עד שנלקח ממנה. "לא היתה שום סיבה להוציא את הילד שלי מהבית", היא אומרת. "אני נשבעת שלא היתה שום סיבה. ואם חושבים שיש בעיה – שיפקחו עלי, שידריכו אותי, אני מוכנה להכל, רק שיחזירו לי אותו."

בנה בן ה- 4 נמצא זה יותר משנה במשפחת אומנה, והיא פוגשת אותו במשרדי החברה האחראית על משפחות האומנה, בהשגחת סטודנטית לעבודה סוציאלית. בעבר נהגה להיפגש איתו במרכז קשר, שלא על בסיס קבוע. "פקידות הסעד היו מודיעות לי על הביקורים ברגע האחרון, או מבטלות אותם ברגע האחרון. פעם ביטלו לי את הביקורים כי הגעתי לבושה בגופייה. בפעם אחרת ביטלו לי אותם כי צילמתי את הילד."

באחת הפעמים הייתי במרחק של עשרים דקות ממקום המפגש, והתקשרו להגיד לי לא להגיע. שאלתי, 'מה אמרתם לילד'? ענו לי: 'אמרנו לו שאמא לא יכולה להגיע.' למה אומרים לו דבר כזה? שילד בן 4 יחשוב שלאמא שלו יש דברים יותר חשובים בחיים מלראות אותו? הרי אין לי שום דבר יותר חשוב מלראות אותו."אני מחכה לפגישות האלה כל השבוע, ובכל פעם הוא מבקש לחזור איתי הביתה ואומר שלא טוב לו. היו פגישות שהוא בכה וסירב לעזוב אותי וללכת עם העובדת הסוציאלית. אני מסבירה לו שאני נלחמת כדי שיחזור אלי, ושיש אנשים שלא מסכימים. אני מספרת לו שאני נפגשת עם אנשים חשובים, אפילו עם חברי כנסת שהם החברים של ראש הממשלה."

"אני לא אדם אלים" 

גם רמי חסר אונים מול פקיד הסעד שמטפל בעניינו.

"הוא הודה בפניי שגרושתי מסיתה את הילדים נגדי. בית המשפט קבע שהילדים צריכים לראות את אבא שלהם, אבל במקום לטפל בהסתה מצד גרושתי ולהפעיל עליה סנקציות, השופט קבע שאראה את הילדים במרכז קשר. שלא תבינו לא נכון – גם לזה אני מוכן היום, אני מוכן להכל. אבל גרושתי לא דואגת להביא אותם לשם. אף אחד לא כופה את זה עליה, הימים עוברים, והילדים שלי גדלים כשאני לא לצידם".

לפני שלוש שנים לקה רמי באירוע מוחי, שבעקבותיו היה מאושפז באשפוז יום לתקופה של חמישה חודשים, שבהם נותק הקשר עם הילדים. "למרות תחנוניי גרושתי לא הביאה אותם לבקר אותי. אני לא הייתי במצב שיכולתי לנסוע אליהם, ונאלצתי להסתפק בשיחות טלפון קצרות. כשהחלמתי ונעמדתי שוב על הרגליים, מיהרתי לחדש איתם את הקשר. אבל אז התברר לי שבתקופת האשפוז שלי, גרושתי ניצלה את חסרוני כדי להסית את הילדים נגדי."במקביל התגרש רמי בשנית. בעוד את ילדיו הגדולים הוא לא ראה כבר קרוב לשנתיים, את שני ילדיו הקטנים מנישואיו השניים – בני 3.5 – 4.5-ו הוא רואה בכל שבוע. "לאחרונה הם ישנים אצלי בכל סוף שבוע שני, ועכשיו אני במאבק עם הרווחה שיאשרו להם לישון אצלי גם באמצע השבוע."אתן מבינות, פקידי סעד מחליטים איך ייראה הקשר עם הילדים שלי. אני לא אדם אלים, מעולם לא פגעתי בילדיי, אין לי תיקים במשטרה. כשאני שואל את פקידת הסעד מה ההבדל בין שינה בסוף שבוע לאמצע שבוע, היא מייד טוענת שאני 'מתלהם.' אני חי בתחושה שאם אהיה נחמד אליה אני ארוויח, ואם לא – אני אפסיד.""הסיפור של רמי לא חריג בנוף ההורים הגרושים, שבמהלך תהליך הגירושים מוצאים את עצמם במלחמת חורמה עם פקידי הסעד לסדרי דין," מסביר עו"ד שי שמחיוב. לדבריו, הבעייתיות מתחילה בעובדה הפשוטה שלפקידי הסעד אין את הידע המקצועי להגיע לחקר האמת, אך חוות דעתם מקבלת תוקף כזה כשהיא מוצגת בבית המשפט.

"רוב חוות הדעת של פקידי הסעד הם העלאת הסיפור של בני הזוג או המשפחה על הנייר, כשהמילים השולטות הן 'לדבריו' או 'לדבריה.' מאוד קל להם ליצור הזדהות עם צד כזה או אחר ולהציג עמדה זו בפני בית המשפט כעובדה ניטרלית ומקצועית. עד שאני מגיע לחקור את פקיד הסעד בבית המשפט, המציאות כבר מתקבעת, ואז קשה מאוד לטעון נגד העברת משמורת זמנית להורה השני. לא כל השופטים בכלל מאפשרים את החקירה, בייחוד כשפקידי הסעד מתנגדים לכך באופן נחרץ".

"התחושה ששבה ועלתה אצל האבות הגרושים שההורות נשללה מהם שלא בצדק היא כאילו חתכו להם איבר, גדעו להם את היד. הם נופלים לתהומות קשים. עד מהרה הבנתי שרק כשמצליחים לנתק את הרגש מהסיפור האישי, ניתן לנצח את המערכת. 

 "אנחנו בארגון נמשיך להילחם כנגד כל הרשויות במדינת ישראל, עד שאחרוני האבות והאימהות יחבקו את ילדיהם מבלי חשש שהם יילקחו מהם," אומר שיפרמן.

 "בניגוד לדמוניזציה המתרחשת מצד המערכת, המאבק שלנו הוא לא מאבק בין המינים. המאבק הוא למען זכויות ילדי הגירושים ולמען ההכרה שלכל ילד מגיע לגדול ולהתחנך לצד שני הוריו. אני וחבריי יצאנו למאבק מתוך מציאות עגומה. כשאני מסתכל סביבי על כל ההורים הפגועים, אני מבין שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, ואני יודע שאם לא יתרחש שינוי מהיר, החבית הזאת תתפוצץ." 

יהושע (34) הוא בחור מבית מסורתי, בעברו לוחם ביחידה קרבית, העובד כיום כמדריך בבתי ספר. הוא מוקף כל היום בילדים, מלמד אותם, צוחק איתם, נהנה בחברתם, ולא מפסיק לתהות איך הוא יכול להיות מספיק טוב עבורם, אבל רע עבור הבת שלו. היא נולדה לו מיחסים מזדמנים עם שותפתו לדירה, וכאדם מאמין היה ברור לו שהוא הולך להיות אב לבתו. אבל חודש בלבד לאחר הלידה, ארזה אם בתו את חפציה ואת התינוקת ועזבה לבית הוריה."רגע אחרי שהיא עזבה עם בתי, היא הלכה למשטרה והגישה נגדי תלונה. לאחר ארבעה חודשים התלונה נסגרה, אבל עבורי זאת היתה רק יריית הפתיחה," הוא אומר בכאב.זמן קצר אחרי שעזבה, פנתה אם בתו אל בית המשפט וביקשה משמורת קבועה, מזונות וצו הרחקה מהילדה.

יהושע ואם בתו נשלחו לתהליך גישור ביחידת הסיוע של בית המשפט לענייני משפחה. פקיד הסעד שקיבל את הטיפול בתיק מיהר להמליץ על מפגשים מבוקרים במרכז קשר, רק פעם בשבוע. "כששאלתי למה אני צריך לראות את בתי במרכז קשר, אמרו לי שזה רק כדי שהיא תתרגל אלי. אלא שאז האמא העלילה עלי שכשהילדה חוזרת ממרכז הקשר יש לה סימנים כחולים על הגוף. העובדה שבמפגשים שלי עם הילדה נכחה עובדת סוציאלית לא עזרה לי."

בכל פעם שאני פונה אל פקיד הסעד שלי ומבקש ממנו להרחיב את הסדרי הראייה או להקל עלי ולהעביר את המפגש למרכז קשר קרוב יותר לאזור מגוריי, אני נתקל בסירוב. ואין לי מה לעשות, הבת שלי כלואה בידיים שלו."לאחרונה הפסיק יהושע לראות את בתו התינוקת. "אני לא מוכן בשום פנים ואופן לראות אותה במרכז קשר שנמצא בתום שיפוטו של פקיד הסעד הזה," הוא מסביר בעיניים לחות מדמעות. "אני מוכן לנסוע עד אילת, רק לא למקום שידו משגת. לפני שבועיים החליט בית המשפט, בהתאם לדרישה שעלתה בוועדת התסקירים, שאעבור בדיקת מסוגלות הורית.

הבדיקה הזאת השאירה בי צלקת גדולה מאוד."נתנו לי למלא שאלון של 220 שאלות, שנכנסו לפרטים הכי אינטימיים בחיי המיניים. כאדם מאמין, זה הביך אותי ונעלבתי מאוד, לא הבנתי מה הקשר בין מה שאני עושה בחדרי חדרים לאהבתי לבתי ולרצון שלי להיות לה לאבא. למרות שהסבירו לי שאם אני לא עונה על כל השאלות השקלול הסופי של המבדק עלול להיפגע, נמנעתי מלענות על שאלות מסוימות. ואני רק רוצה לגדל את התינוקת שלי, לא להיות אבא של פעם בשבוע בחדר אפור במרכז קשר. להיות אבא רגיל. אבא כמו שאני בטוח שאני יכול להיות."