עלילות איתן ארז (3): בית המשפט הגבוה בלונדון סירב לאכוף פסק דין ישראלי מושחת ורקוב לטובת איתן ארז והטיל עליו 900,000 ש”ח הוצאות אישיות
מה חושב בית המשפט הגבוה באנגלית על מערכת המשפט הישראלית? תשובה: שיש בישראל מערכת שיפוט רקובה ומושחתת ושופטים ישראלים לא מבינים דבר וחצי דבר בדיני מסחר ובוררות. בתגובה בית המשפט העליון בישראל נעלב, והשופטים יצחק עמית ואורי שהם הביעו תמיהה איך העז בית המשפט האנגלי לקבוע, שהשופטת הישראלית ורדה אלשייך, המציאה חוקים שלא קיימים לטובת איתן ארז.
באנגליה איתן ארז ייצג את עצמו. בית המשפט בערכאה הדיונית הוציא נגדו צו חוסם ופסק הוצאות ענק נגדו 900,000 ש”ח. ארז הגיש ערעור וייצג את עצמו. הוא הפסיד. שופטי העליון בישראל נחלצו לטובתו, וכתבו שהם לא מבינים מה פתאום בית המשפט האנגלי מתערב לישראל בענייניה הפנימיים.
פסק הדין האנגלי כאן: https://www.docdroid.net/KHrMuwE/in-uk-high-court-of-justice-boris-bannai-v-eitan-erez-anti-suit.pdf
מדובר בספיח להשתלטות של מפרק החברות הידוע איתן ארז, אשר השתלט בתקשורת הישראלית באמצעות תשלום ליחצנים, כדי לעשות שטיפת מוח לכל המדינה שאלי רייפמן הוא גנב, ובאמת כולם מאמינהים שאלי רייפמן הוא גנב, ושמפרק החברות איתן ארז, הוא פאר עריכת הדין בארץ, המלאך המושיע של החברות הכושלות.
באמציאות העניין הפוך. באמצעות שופטי פירוקים מושחתים המעוניינים, שהמפרק יגזור כמה שיותר אחוזים על כמה שיותר נכסים, המפרקים מקבלים גיבוי מלא לעשות מה שהם רוצים, והשופטים ממציאים עבורם פרשנויות הזויות של חוקים.
במקרה זה, השופטת ורדה אלשייך מינתה את עו”ד איתן ארז לפרק את החברות של אלי רייפמן. לאלי רייפמן היה שותף במיזם עסקי בשם ד”ר בוריס בנאי, וביניהם היה הסכם עם תניית בוררות. כלומר, במקרה של סכסוך, הולכים לבוררות. איתן ארז ניסה להשתלט על הנכסים של בנאי בטענה שהוא מחביא נכסיים של רייפמן. ככלל, כאשר יש תניית בוררות, אז הולכים לבוררות. השופטת ורדה אלשייך, המציאה חריג שלא קיים בשום מקום, לפיו בפשיטת רגל, סעיף הבוררות מתפוגג ונעלם מהעולם. כמובן שמדובר בשטויות. זה שאיתן ארז הוא נאמן בפשיטת רגל, הוא נכנס בנעליו של רייפמן, ולכן הבוררות חלה גם עליו.
בנאי הלך לבית המשפט באנגליה שקבע שהשופטת ורדה אלשייך ממציאה הלכות, קבע שהסכסוך חייב להיות בבוררות, ואף הטיל על עו”ד איתן ארז הוצאות בסך 900,000 ש”ח.
על פי כתבה של ענת רואה, ביולי 2013 התקבל בבית המשפט הגבוה בלונדון צו האוסר על המשך ההליכים נגד בנאי בישראל, ועו”ד ארז טוען שהצו איים עליו בסנקציות פליליות של מאסר וחילוט רכוש אם יעז להמשיך בהליכים. איתן ארז ביקש תקציב לנסיעה דחופה לאנגליה כדי לשכור עו”ד שיטפל בביטול הצו, ובאוגוסט 2013 אישרה אלשיך את בקשתו, ומתחה ביקורת על ביהמ”ש באנגליה.
עו”ד ארז החליט להופיע בדיונים בלונדון בעצמו עם עו”ד פז יצחקי וינברגר ממשרדו, ובסיוע עורכת דין אנגליה. לדברי עו”ד ארז, הוא האמין שזהו הפתרון המיטבי. לאחר יומיים הכריע בית המשפט שתניית הבוררות מחייבת. פרקליטי ד”ר בוריס בנאי, ביקשו לפסוק להם הוצאות ריאליות בשיעור של 342 אלף ליש”ט (כ-2 מיליון ש”ח), כשלפי החוק באנגליה יש להגיב באותו יום. ארז הגיש התנגדות, ובדיון שהתקיים בנובמבר 2013, קבע השופט שסכום ההוצאות המינימלי הוא 150 אלף ליש”ט, אך קבע שמדובר באומדן לא סופי.
ימים ספורים לפני הדיון בלונדון, ביקש ארז מהשופט איתן אורנשטיין, לחתום על פסיקתא שתבהיר כי עו”ד ארז פעל לפי הוראותיו, ולכן אם קופת הנושים תחוייב בהוצאות, הרי שהחיוב יחול עליה ולא על ארז אישית.
בדצמבר 2013, התקיים הדיון בבית המשפט האנגלי, שקבע שמשום שקופת הנושים לא יכולה לשאת בהוצאות, ולאור הקביעה נראה שעו”ד איתן ארז לא נערך כראוי כשלא הבטיח שמלוא ההוצאות שיפסקו ישולמו על ידי הנושים, הרי שעליו לשלם את ההוצאות אישית. בית המשפט באנגליה הדגיש שלא נותרו לו ברירה אלא לאסור את ניהול ההליכים בישראל, לאור הפרת הסכם הבוררות המחייב. השופט גם קבע שהוא מצפה מבית המשפט בישראל לעשות ככל יכולתו כדי לאפשר לבנאי לגבות את ההוצאות המגיעות לו.
על פי ענת רואה: “עו”ד ארז מסר בתגובה ש”מדובר בהחלטה תמוהה שלא ניתנת לאכיפה בישראל. אין לי אלא להצר על שבית המשפט באנגליה הסמיך עצמו לשמש ערכאת ערעור על בתי המשפט בישראל. השופט כנראה לא שמע שהמנדט הסתיים ושלישראל יש מערכת משפט עצמאית וריבונית. פסק הדין כמובן לא ייאכף בארץ, כי הוא סותר חזיתית החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב ושל בית המשפט העליון”.
מה קרה באנגליה?
על פי פסק הדין האנגלי, בית המשפט באנגלי, השופט ווקר, הוציא בתאריך 31.7.2013 צו חוסם נגד עו”ד איתן ארז שאוסר עליו לפתוח כל הליך שהוא נגד ד”ר בוריס בנאי או הבן שלו דוד בנאי (או החברות שלהם) אשר נובע מ-10 הסכמים בנוגע ל-10 חברות שלאלי רייפמן היה לכאורה 35% זכויות בעלות, בנוגע לכל הסכם שיש בו הפנייה לבוררות, גם בארץ, עד לפסק דין בבוררות, וזאת לאור התקנות האנגלית להסדרת סמכות שיפוט בינלאומית בתיקי חדלות פירעון Cross-Border insolvency Regulations 2006.
מדובר בחברות שהיו להן נכסים בפולין, קפריסין, דרום אפריקה ונמיביה. עו”ד איתן ארז טען שהשותף של אלי רייפמן, מר בנאי, הונה את רייפמן, ולכן בנאי צריך להחזיר לחברה בשם Nokotomi מכל הנכסים בכל העולם, ומאותה חברה “נוקוטומי” להעביר את הכל לקופת הפירוק בישראל, ושהכל יתרחש בהשגחתה של השופטת ורדה אלשייך, שכמובן משמשת לעו”ד איתן ארז חותמת גומי.
השופטים האנגליים ציינו שההסכם משנת 2002, בין בנאי לרייפמן כולל תניית בוררות בכפוף לדין האנגלי. מכאן, שברור שלד”ר בוריס בנאי הייתה סיבה מספיק טובה לפנות לבית המשפט האנגלי ולדרוש הפעלת תניית הבוררות. השופטים האנגליים כותבים שברור מאליו שכאשר קיימת תניית בוררות, פירושו של דבר שאי אפשר לעקוף אותה על ידי פתיחת הליכים בבית משפט באיזה מדינה אחרת (ישראל). זה כלל בסיס שלומדים בכל בית ספר למשפטים.
הכלל השני הוא שהנאמן (עו”ד איתן ארז) לנכסי פשוט הרגל (אלי רייפמן) נכנס לנעלי רייפמן ואינו יכול לקבל יותר זכויות ממה שהיו לרייפמן. לכן, אם רייפמן חייב בבוררות, גם הנאמן עו”ד איתן ארז חייב בבוררות. השופטת ורדה אלשייך כמובן מצאה סיבה מטורללת לסטות מזה: קודם נתחיל את המשפט, ואחר כך נחליט אם היה צורך ללכת לבוררות.
בינתיים, עו”ד איתן ארז לא חיכה לתוצאות ופתח בהליכים, למרות תניית הבוררות, גם בקפריסין ונמיביה.
איתן ארז לכד את ד”ר בוריס בנאי כבן ערובה בישראל וסחט אותו באמצעות צו עיכוב יציאה
ב- 22.4.2013 התובע ד”ר בוריסבנאי נאלץ להגיע לישראל בטיסה ממגוריו בנמיביה, על מנת להעיד, ואז עו”ד איתן ארז ניצל את ההזדמנות לבקש מהשופטת ורדה אלשיך, לעכב את יציאתו של בוריס בנאי מהארץ, ולתפוס לו את הדרכון, וכמובן שהשופטת ורדה אלשיך חתמה לארז כמבוקש.
בעקבות זאת, ב- 1/5/2013 איתן ארז פתח בהליכים חדשים נגד ד”ר בוריס בנאי, לחייב אותו למסור לו 35% מהנכסים, לאור העובדה שבנאי נמצא בארץ, ונטען שעכשיו הוא כפוף לדין הישראלי, כלומר: דיניה של השופטת ורדה אלשיך, ולא לתניית הבוררות לפי הדין האנגלי כמו שכתוב בהסכמים. עו”ד ארז אף הגיש נגד בנאי בקשות לביזיון בית המשפט הישראלי.
רק ב- 20/6/2013 בית המשפט בישראל הסיר את צו עיכוב היציאה נגד ד”ר בוריס בנאי.
מספיק לקרוא את זה כדי להבין מדוע השופטים האנגליים רתחו על עו”ד איתן ארז, שסוחט איש עסקים זר להיכנע לדרישותיו באמצעות צוו עיכוב יציאה, מה שהופך אותו בן ערובה. לא פלא שהטילו נגד ארז הוצאות אסטרונומיות. השופטים בישראל עוד לא הפנימו שעיכוב יציאה מהארץ, הוא מעשה סחיטה ברשות החוק.
ד”ר בוריס בנאי שכר עורכי דין מוצלחים, והצליח לשכנע את השופטת אלשיך שלא היה כל ביזיון בית המשפט, כי הוא הסתמך בתום לב על תניית בוררות.
בנאי הגיש בקשה “מקדמית” לעכב את ההליכים בישראל עד לסיום הבוררות, אבל אלשיך דחתה את זה בטיעון המאולץ, שבגלל שכבר קיימים הליכים בישראל, היא תחליט אם היה מקום ללכת לבוררות, רק בדיעבד בסיום כל ההליכים לגופו של עניין בישראל. כלומר, היא תחליט בדיעבד אם ניהול המשפט בישראל במסגרת תיק הפשט”ר לא היה מוצדק, רק בדיעבד, ורק אז ניתן יהיה לנהל בוררות. אם מישהו מבין את ההיגיון של זה, שיקום. השופטים האנגליים לעגו להיגיון המעוות של אלשיך, וכמובן כאשר בנאי פנה לבית המשפט האנגלי ודרש צו חוסם האוסר על אלשיך לנהל הליכים בעשראחף נקבע שזה היה מוצדק בהחלט.
ורדה אלשיך הוציאה צו המחייב את בנאי להגיש תשובה לגופו של עניין ההונאה הנטענת, לגבי הטענות של הונאה כלפי רייפמן, מה שהיה צריך להתברר בבוררות, עד ה- 2.8.2013, שאם לא כן, בנאי יהיה בביזיון בית המשפט. בגלל דחיפות העניין, בנאי הגיש בקשה במעמד צד אחד לשופט ווקר באנגליה, לצוות על עו”ד איתן ארז לעצור את כל ההליכים בישראל.
ביום 30.7.2013 עוה”ד של בוריס בנאי באנגליה צלצלו לעו”ד איתן ארז ב- 9:30 שעון אנגליה (11:30 בארץ) והודיעו לו שב- 2:00 בצהריים הם פונים לשופט ווקר באנגליה.
במקרה או שלא במקרה, באותו יום, בדיוק אחרי שהודיעו לאיתן ארז שאחרי הצהריים פונים לשופט ווקר באנגליה לעצור את ההליכים בישראל, השופט יורם דנציגר מבית המשפט העליון הוציא החלטה בערעור של בנאי על החלטה של אלשיך, ופסק לרעת בנאי. בנאי טען בעליון שאין טעם להגיש כתב הגנה לגופו של עניין, אם בסופו של דבר יוחלט שכל העניין היה צריך להתברר בבוררות, אבל דנציגר אמר שלטעמו, אין סיבה לגשת קודם כל לגופו של עניין, ורק אחר כך להחליט אם העניין בכלל היה צריך להיות בבוררות.
השופט דנציגר אמר שרק במקרה חריג, קודם מנהלים דיון מקדמי אם לגשת לבוררות ורק אם נקבע שלא, אז מנהלים הוכחות לגופו של עניין. דנציגר אמר שהכלל הוא שלא מקיימים דיון מקדמי, אלא כוללים את הדיון בשאלת הבוררות בתוך המשפט שצריך היה להתנהל בבוררות.
גם זה מעוות לחלוטין. שופטים אנגליים לא יכולים להבין מדוע בישראל סדרי הדין הפוכים, ומדוע לכל כלל יש חריג, ומדוע אי אפשר לדעת מראש מה נופל בגדר הכלל ומה נופל בגדר החריג. מבחינת האנגלים אם צריך ללכת לבוררות, אז הולכים לבוררות, וכל מה שדנציגר כתב זה שטויות מבחינתם.
אחרי הצהריים עוה”ד של בנאי בבית המשפט האנגלי הודיעו לו מה החליט דנציגר, ולמרות מה שדנציגר “קבע”, השופט ווקר החליט שמכיוון שיש חוזה אנגלי הכפוף לדין האנגלי, ובדין האנגלי כשיש תניית בוררות, אז הולכים לבוררות, והוציא צו חוסם נגד המשך הליכים אצל אלשיך. ווקר גם התייחס לשאלה האם בנאי ויתר על הזכויות לפתוח הליכים באנגליה בגלל שהשתתף בפועל בהליכים בישראל וקבע שלא היה ויתור שכזה. כמובן בגלל שאיתן ארז לכד את בנאי בישראל, בן עכובה בכוח ובעורבה באמצעות עיכוב יציאה.
בערעור מטעם איתן ארז הוא טען שמזה 4 שנים מתנהלים הליכי פשיטת רגל בישראל, ושהבנאים (האבא והבן) השתתפו בהם, ולכן אין מקום לעצור באנגליה את מה שכבר התחיל בישראל. כמו כן טען שלא קיבל מספיק זמן לענות.
איתן ארז הציג לשופטים האנגליים חוות דעת מומחה ישראל בשם שלמה שחר, שהסביר כי הסיבה שבית המשפט הישראלי רוצה לנהל הוכחות לגופו של עניין, טענות המירמה וההונאה, היא כי אם במהלך ההוכחות בנאי יודה במעשי מרמה, אז יהיה ברור שהבוררות הייתה טענת סרק מיותרת. שופטי הערעור באנגליה התפלצו למשמע טענה זו. השופט האנגלי כתב בפשטות: אם לבנאי יש חוזה ביד שכל הטענות צריכות להיות בבוררות, אז יש לו זכות לגשת לבוררות, וכל שאר הפלפולים פשוט לא תופסים מים. השופט האנגלי כתב שאיננו מוצא כל סיבה לטענה שאם מתחילים בהליכי פשיטת רגל, אז תניית הבוררות נעלמת מהעולם. בסופו של דבר קיימת אמנה בינלאומית, אמנת ניו יורק, ואין בה שום חריגים כאלה.
מכאן עברו השופטים האנגליים לטפל בטענות האחרות של איתן ארז בעניין פורום לא נאות, כלומר שאנגליה היא פורום לא נאות. איתן ארז יילל שאם יצטרך לנהל הבוררות באנגליה, הוא יצטרך לשלם 200,000 פאונד מקופת הכינוס לעורכי דין אנגליים, ואין כזה סכום בקופה. השופטים האנגליים העירו לו כך: הוא עצמו הופיע באנגליה ודיבר באנגלית מושלמת כך שהוא לא צריך לשכור עורכי דין אנגליים ויכול לנהל את זה בעצמו. שנית, כשהוא תובע 150 מיליון דולר, 200,000 פאונד זה לא הרבה בכלל. שלישית, אם הנושים רציניים לגבי הטענות שלהם, אז שרייפמן יפנה לנושים ויוציא מהם את הכסף הדרוש. והכי חמור: השופטים האנגליים אמרו לארז שהיו לא היה צריך לבזבז הון תועפות מקופת הפשט”ר כדי לנהל הליכי סרק בישראל כדי למנוע בוררות, כאשר ההסכמים ברורים והסכסוך חייב להיות בבוררות. מי שגילה בזבזנות יתר על הליי סרק, שלא יילל שפתאום זה עולה לו הרבה כסף.
הטענה הבאה של איתן ארז הייתה שבגלל שהוא דאג להכניס את אלי רייפמן למאסר בישראל, רייפמן לא יוכל להגיע לאנגליה לבוררות. השופטים האנגליים ענו לארז בציניות, שהשב”ס הישראלי ידאג שרייפמן יעיד בסקייפ או וידיאו קונפרנס, והרי זה הזוי, שכן מה פתאום עו”ד איתן ארז יסתמך על העדות של אלי רייפמן שיעיד לטובתו של איתן ארז? הוא הרי יעיד בדיוק להיפך.
הטענה האחרונה של איתן ארז היתה שעל בית המשפט האנגלי לסמוך על בתי המשפט הישראליים, ושהוא הזרוע הארוכה של בתי המשפט הישראליים, ושבדרך כלל מקובל בין מדינות שלא להתערב בעניינים פנימיים. השופט ברטון, פשוט לעג לטענה זו. ברטון כתב שלאור ההחלטה השטותית של דנציגר, אשר “נכשל בתפקידו”, לא הצליח לזהות שמדובר בתניית בוררות אכיפה לכל דבר, וטירפד את הבוררות, הרי שבית המשפט האנגלי חייב להתערב ולהוציא צו חוסם נגד בתי המשפט הישראליים.
הוצאות “על תנאי” בישראל? עוד קומבינה ישראלית
בעקבות הפסיקה מאנגליה, איתן ארז הלך לבכות בבית המשפט העליון, ואלה כמובן נלחצו לעזרתו כי הוא בשר מבשרה של החונטה. שופטי העליון קבעו שאם בנאי ינסה לגבות את הכסף שזכה בו באנגליה נגד איתן ארז, אז יופעלו “הוצאות על תנאי” נגד בנאי בסך 800,000 ש”ח, פלוס הוצאות בפועל בסך 50,000 ש”ח לאיתן ארז ו-150,000 ש”ח לקופת הכינוס.
גם כאן המציאו שופטי החונטה בעליון הלכה שלא קיימת: הוצאות על תנאי. אלה הוצאות שנועדו להרתיע את בנאי מלממש את הזכייה שלו בלונדון, והם נועדו לקזז עד לאפס את יכולת הגבייה מארז עצמו. אבל מי אי פעם שמע על הוצאות על תנאי? בית משפט נותן הוצאות לצד שהפסיד כדי לכסות שכר טרחה של עורכי דין. אין ולא קיים מנגנון לתשלום הוצאות “על תנאי” כדי להרתיע מימוש זכייה בתיק אחר. זוהי המצאה ישראלית מקורית המעידה עד כמה נוכלים הם שופטים בית המשפט העליון. זה גם מראה שבית המשפט הלונדוני צדק. אי אפשר לסמוך על שופטים ישראליים. הם לא אמינים ואי אפשר לסמוך עליהם שהם יכבדו את החוק.
כתבה של משה גורלי בגלובס 17.8.2016
העליון נגד לונדון בקרב על תיק רייפמן: “זלזול בהליך מקומי תלוי ועומד”
