מאומץ (37) תבע את אימו המאמצת לשכת רווחה ירושלים והשירות למען הילד עו”ס אורנה הירשפלד על התעללות חריגה יקבל פיצויים בסך 436,570 ש”ח תמ”ש 18770-07
13.5 שנים ניהלה השופטת מיכל דבירי רוזנבלט תיק נזיקין של מאומץ (מיום 20.8.2007), כיום בן 37 שנים, יליד 1982, אשר אומץ בהיותו בן 7 שנים בידי גב’ ח’ א”ד, ומי שהיה בעלה באותה עת ב’ א”ד, תבע נזיקין בגין התעללות אימו המאמצת, לשכת רווחה ירושלים והשירות למען הילד, יקבל פיצוי זעום וזניח בסך 436,570 ש”ח על נזקיו כשסכום התשלום יחולק שווה בשווה בין לשכת הרווחה ירושלים לבין אימו המאמצת המתעללת. בנוסף, לשכת רווחה ירושלים והמאמצת ישאו בהוצאות משפט לזכות התובע בסך 25 אלף ש”ח כל אחד.
בתביעתו של א’, הוא טוען לשורה של מעשים ומחדלים שבוצעו כלפיו בידי אימו המאמצת אשר מהווים מעשי התעללות קשים בו, אשר גרמו לו לנזקים ארוכי טווח ומסוגים שונים, בגינם הוא עותר לפיצוי כספי.
מלבד אימו המאמצת, א’ תבע גם את עיריית ירושלים האחראית על שירותי הרווחה ירושלים, על התנהלות פסולה של אימו נגדו, כשהם לא פעלו בנדון, וכן תבע את השירות למען הילד, הגוף אשר טיפל בהליך האימוץ ואשר ידע על חוסר ההתאמה של בני הזוג א”ד לשמש הורים מאמצים.
התעללות לשכת הרווחה בילד והעברתו למשפחת אומנה, בית הילדים, משפחות מאמצות שוב ושוב ושוב
אר’ נולד ב-1982 במרוקו, כילד שישי למשפחה ברוכת ילדים. בגיל שנה עלתה משפחתו לישראל, וחיו בעוני קשה ביותר. בגיל 5 שנים באוקטובר 1987 הוצא למשפחת אומנה, ולאחר חודש ימים הושב לבית הוריו.
אם הרווחה סברה שבית הוריו אינם ראויים לגדל את אר’ מדוע השיבה אותו להוריו?
בגיל 5.5 שנים ביום 13.1.1988 הוצא אר’ מבית הוריו לבית הילדים ע”י עו”ס שרי בן נתן, שהייתה ממונה על בית הילדים. בהמשך, הוכרז אר’ כבר אימוץ, ונעשו ניסיונות לאתר עבורו משפחה מאמצת.
בשנת 1989 התקבל א’ למשפחה עם אופק לאימוץ, אך כעבור חודשיים וחצי, הוחזר לבית הילדים בטענה ש”המשפחה טוענת שהיא עייפה ממנו”, זאת על פי מכתב של עו”ס בן נתן לד”ר פורטר מיום 28.11.1989.
אר’ נמסר שוב למשפחת אומנה נוספת לצורך אימוץ, וגם זו החזירה את אר’ לבית המעבר.
בשנת 1988 פנו בני הזוג ח’ ו-ב’ א”ד לשירות למען הילד בבקשה לאמץ ילד. באותה עת היו בני הזוג ללא ילדים משל עצמם, והביעו נכונות לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים, לצד כניסה לרשימת המתנה ממושכת לאימוץ תינוק ללא צרכים מיוחדים. המאמצים עברו אבחון פסיכולוגי אישיותי במכון פיל”ת, ונמסרה על אודותיהם חוות דעת המכון. המאמצים הביעו התעניינות בילד אר’ וביקשו פרטים עליו.
המאמצים מקבלים את הילד אר’ לביתם ביום 30.11.1989 בהיותו של אר’ בן 7 שנים
ביום 30.11.1989 קיבלו המאמצים את הילד אר’ לביתם למסגרת אומנה עם אופק לאימוץ, כשאר’ בן 7 שנים. לאחר שנה בה התגורר אר’ אצל המאמצים, הוא אומץ על ידם וניתן צו אימוץ פורמלי ביום 3.9.1990.
בבית המאמצים התגורר אר’ עם אימה המבוגרת של אימו המאמצת ועם וד’, בנם הביולוגי של המאמצים שנולד שבועות ספורים לאחר שהתובע אומץ.
התעללות מחרידה של האמא המאמצת כלפי הילד אר’
אימו המאמצת של אר’ אילצה אותו לאכול בניגוד לרצונו, עד אשר הקיא את המזון, ואז אולץ לאכול את הקיא. אר’ אולץ לעמוד מול הדלת, עם הפנים לדלת, למשך כל היום, והמאמצת נעצה את האגודל שלה בתוך גבו, על מנת להכאיב לו.
אימו המאמצת של אר’ הכעסה עליו כי הטיס מטוס מנייר דרך החלון, ובתגובה הפשילה את מכנסיו ונתנה לו מכות בישבנו. אחר כך ניערה אותו דרך החלון, ולאחר מכן החטיפה לו שתי סטירות חזקות. באחד המקרים, הפילה המאמצת את אר’ על הרצה, סטרה לו וירקה עליו, ואמרה לבעלה לצלם את האירוע בוידיאו. לאחר מכן אילצה את הילד לצפות בוידיאו ולהגיד שהוא ילד רע.
המאמצת היכתה את אר’ באוטו מכות רצח, וכששבו הביתה המשיכה להכותו.
באחד הימים המאמצת שלחה את אר’ לבית הספר עם חולצה שבה השרוולים נתפרו, כך שלא יכול היה להוציא את כפות ידיו מחוץ לשרוולי החולצה.
בנוסף, אילצה את אר’ להכין שיעורי בית בעמידה עד שעה מאוחרת בילה, ואילצה את אר’ לכתוב 500 פעמים משפטים כגון “אסור לכדרר בבית”, ואם לא מילא את הדפים לשביעות רצונה, הכתה אותו.
ארוחת הבוקר של אר’ מידי יום היתה שיבולת שועל טבולה במים, כשקערת האוכל הוגשה לו במרווח שבין הדלת החיצונית של הדירה, כשהיא מונחת על הרצפה.
באחד הימים במהלך ויכוח בין הילד לבין המאמצת, דחפה אותו המאמצת על דלת זכוכית, ומעוצמת הדחיפה, זכוכית הדלת נשברה, ואחת הזכוכיות נתקעה בגבו של אר’. המאמצת גררה את את אר’ הצורח, שפכה אלכוהול על גבו וצעקה עליו לשתוק.
באחד הבקרים ירד שלג בחוץ בירושלים, והמאמצת זרקה את אר’ החוצה, אל השלג בעודו בתחתונים בלבד. רק לאחר ששכנה שאלה את אר’ למה הוא מסתובב בלי בגדים בחוץ בשלג, הכניסה אותו המאמצת חזרה הביתה.
באחד הימים המאמצת דרשה מאר’ לעדור את כל הגינה, ולא נתנה לו להיכנס הביתה עד שיסיים את העבודה, על אף שהיה זה יום חם מאוד. אר’ נאלץ לעבוד בגינה במשך יום שלם, לבד, בחוץ, ללא אוכל ושתיה.
המאמצת הכתה את אר’ עם פסי גומי של משחק הרכבת שלו, ירקה עליו וסטרה לו. המאמצת הכתה את אר’ כמעט מדי יום גם באמצעות מחבת.
בשלב מסויים, עו”ס עיריית ירושלים הזהירה את המאמצת ואסרה עליה להתעלל בא’. לאחר שהוזהרה המאמצת, היא נעלה את אר’ בחדר בבית למשך רוב שעות היום, למשך 4 חודשים, כשהוא מורשה לצאת מן החדר רק לשם אכילה, עשיית צרכים וטיול, בהמשך לא התאפשר לאר’ לעשות את צרכיו בשירותים של המשפחה, והוא אולץ במשך חודש ימים לעשות את צרכיו בדלי, כשהמאמצת נעלה אותו במקלט למשך חודש ימים. מתוך החדר שבו הוחזק, הוצאו רוב החפצים, כי אר’ החל לזרוק אותם ולהשמיד אותם. מתוך חדר זה, יצא אר’ לאשפוז בבית חולים איתנים למשך שנתיים, כשהוא ננטש על ידי המאמצת. 
עו”ס אורנה הירשפלד מהשירות למען הילד תיווכה באימוץ הכושל
השופטת דבירי-רוזנבלט מציינת:
“מסמך שבלט בחומר הראיות ויש מקום להזכירו כעת, הוא מכתב נושא תאריך 10.12.1990, דהיינו חודשים ספורים לאחר האימוץ הרשמי, ולאחר למעלה משנה של מגורי התובע בבית א”ד, את המכתב כתבו בני הזוג א”ד אל העו”ס אורנה הירשפלד מנתבעת 3 אשר טיפלה במשפחה.
מן המכתב עלתה הכרת תודה של ההורים, ותחושה של אושר מן החיבור לתובע, חיבור שאותו הגדירו כ”שידוך מוצלח”, כל זאת לצד אזכור התהליך הממושך והאבחונים החודרניים והלא פשוטים שעברו בני הזוג א”ד עד הגיעם לנקודה זו.
המכתב היה רווי תקוה ושמחה, אך בהמשך התמונה השתנתה לגמרי, הצבעים התקדרו, התקווה הפכה לייאוש, ההתרגשות והשמחה הפכו לסבל גדול הן לתובע והן לנתבעת 1, וסופם באשפוז ממושך של התובע בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים”.
לאורך השנים לאחר מכן, החל משנת 1992 החלו להתקבל אצל לשכת רווחה ירושלים דיווחים מבית הספר, שכנים ומקורות שונים על התעללות בילד אר’, ודובר בהם על אמצעי ענישה חריגים שבהם נקטה המאמצת כלפי הילד.
בשנת 1992 בעלה של המאמת ברח לארה”ב לבלי שוב, בהותירו אחריו חובות גדולים, והמאמצת בכתב הגנתה כתבה כי הסתלקותו של בעלה יצרה אצלה משבר גדול.
רשלנות קשה של משרד הרווחה ירושלים עו”ס בת שבע כהן, עו”ס אריה מילר מטעם שירות לילדים מאומצים בוגרים גרמה לאישפוז כפוי למשך שנתיים בבית חולים פסיכיאטרי איתנים
בעקבות התעללות קשה שסבל אר’ בביתו, סבל מבעיות התנהגות בבית הספר, ועבר ללמוד בחינוך ביתי, במעורבות עו”ס בת שבע כהן ועו”ס אריה מילר מטעם עירית ירושלים. עיריית ירושלים ידעה על ההתעללות הקשה שעבר אר’ והזוועות שעבר, ולא פעלה להוציא את אר’ ממשפחתו המתעללת.
בחודש יולי 1995, בטרם מלאו לאר’ 13 שנים, אושפז בבית חולים איתנים במצב נפשי קשה. האישפוז נמשך שנתיים עד גיל 15 שנים.
לאורך תקופת האשפוז היו יחסיו של אר’ עם המאמצת מעורערים ביותר. אר’ א יצא ללון בביתו ולו פעם אחת, לרבות לא בשבתות ובחגים. המאמצת הודיעה כי היא מסרבת שאר’ יגיע לביתה, ולא הגיעה לבקר את אר’ בבית החולים.
איש לא ביקר את אר’ בבית החולים במשך שנתיים.
בגיל 15 שנים, הועבר אר’ לאשפוז יום בינואר 1997, לאחר שהתקבל למשפחת אומנה, וביולי 1997 שוחרר מן המחלקה.
בשל סירובה של המאמצת לקבל את אר’ לביתה, הוא נותר מאושפז בבית החולים הפסיכיאטרי.
הפסיכולוג ד”ר לארי ג’נסטיל מציל את אר’ בגיל 17 שנים
בשנת 1999, בגיל 17 הגיע אר’ אל הוסטל שיקומי של הפסיכולוג ד”ר לארי ג’נסטיל, והוא חזר ללמוד.
אר’ קיבל פטור מגיוס לצה”ל בשל מצבו הנפשי.
בשנת 2000 בגיל 18 שנים, אר’ שינה את שם משפחתו מא”ד ל-“א”ר”, ובסמוך לכך הגישה המאמצת תובענה לבית המשפט בירושלים לביטול האימוץ, שנמחקה בשנת 2001.
אר’ פותח את תיק האימוץ ופוגש את הוריו הביולוגיים
במהלך שהותו של אר’ בהוסטל של לארי ג’נסטיל, נוצר קשר בין א”ר לבין 3 מאחיו הביולוגיים, אשר אף הם נמסרו בילדותם למשפחות מאמצות. יצירת הקשר הביאה לפתיחת תיק האימוץ ולמפגש של אר’ עם הוריו הביולוגיים.
בכל אותה העת, ולמעשה עד היום, אר’ נותר בקשר עם ד”ר ג’נסטיל, אשר ניסה לסייע לו גם במציאת הכשרה מקצועית ומציאת עבודות.
בשנת 2013 התחתן אר’ ונולד לו בן.
השופטת רוזנבלט-דבירי, מציינת:
“בענייננו אין כל ספק כי הכאת התובע בידי נתבעת 1 לאורך השנים עולה כדי עוולת תקיפה, כהגדרתה בסעיף 23 לפקודה”.
השופטת מוסיפה, כי אירוע תפירת השרוולים בחולצתו של אר’ מעידה על התנהגות בלתי סבירה של המאמצת, שכרורכה בה השפלה וביזוי של אר’, וכוללת ממד אכזריות, בפרט נוכח העובדה שכך הוא נשלח אל בית הספר, להראות את עצמו בצורה זו בפני חבריו ומוריו, בחולצה עם שרוולים תפורים, משל היה חולה נפש אלים, שכפתו אותו “בכותונת כפיה”, על מנת שלא יעשה שימוש בידיו. השופטת מפרטת (עמ’ 55) לפסק הדין:
לדברי התובע:
“אני זוכר שבוקר אחד קמתי, שמתי את הבגדים, ואז ח’ באה ואמרה תשים את החולצה הזאתי, הסתכלתי זו היתה חולצה לכל דבר כאילו שרוול ארוך, קצת התפלאתי ואז כשבאתי להוציא את הידיים לא יכולתי ואמרתי לה למה זה קשור? כדי שלא תרביץ ותלך ככה לבית הספר, אמרתי לה אבל איך אני אוכל לכתוב והכל? ככה אתה הולך לבית הספר. כשהגעתי לבית הספר והסייעת שם ראתה את זה היא פשוט נדהמה היא פשוט לקחה את המספריים הגדולות האלה וחתכה ואמרה למה שהיא תעשה לך דבר כזה? אמרתי לה אני לא יודע…”
הדברים מכמירי לב, ובמיוחד כשמדובר בילד, חסר ישע, אשר בלית ברירה נאלץ לבצע אחר הוראות אמו וללכת כך אל בית הספר”.
השופטת דבירי-רוזנבלט קבעה, כי משרד הרווחה ידע כי הקטין עובר התעללות קשה בביתו, והועברו דיווחים על כך אולם לא נעשו כל פעולות בעקבות הדיווחים הללו. בית הספר דיווח על ענישה מוגזמת וקיצונית שסופג הקטין, לרבות קשירת ידיים, הכאה, ודווח כי האב נראה מסומם ומוזר, אולם הדבר לא קיבל מענה.
מומחה שמינה בית המשפט קבע, כי השירות למען הילד אשם אף הוא בגרימת הנכות לאר’, אולם השופטת לא קיבלה דברים אלו.
סופו של דבר, השופטת קבעה כי על האמא המאמצת ועיריית ירושלים, לשלם לאר’ התובע פיצויים לפי תחשיב ש:
הפסד השתכרות לעתיד בסך 170 אלף ש”ח.
בגין צרכים מיוחדים / טיפולים בעתיד סך של 16,570 ש”ח.
בגין כאב וסבל סך של 250 אלף ש”ח.
בסה”כ ישלמו המאמצת ועיריית ירושלים סך של 436,570 ש”ח, בצירוף 50 אלף ש”ח שכר טרחת עורך דין. התביעה נגד השירות למען הילד נדחתה.
