השופט אלכס שטיין דחה עתירת אסיר נגד שב”ס משה בן משה לוקה בגידול ממאיר במוח ביקש קרבה למרפאה ושמירת אשנב התא פתוח: “הבקשה אינה מעוררת שום שאלה בעלת חשיבות משפטית” רע”ב 2375/20

Spread the love

אלכס שטיין, משתין בקשת על האסירים ועצורים, המערערים על התעללות שב”ס בתנאי מאסר בלתי אנושיים. משה בן משה, עצור בחשד לסחר בנשק, אוחז בהחלטת ביניים של ביהמ”ש המחוזי מרכז, הקובעת, כי על שב”ס לספק לו תנאי כליאה, לאור מצבו הרפואי בו הוא לוקה: סרטן ממאיר במוח, כך שיהיה קרוב למרפאה, העדר כבילה, שמירת אשנב התא פתוח, מיטה תחתונה. החלטת ביהמ”ש המחוזי נעדרת תיחום זמן, ולכן שב”ס לא מספק את התנאים שנקבעו בהחלט.

בן משה עתר לעליון, ולרוע מזלו העתירה הגיעה לחלאה העליונית שטיין, שופט דוחה הדוחה את כל העתירות המובאות בפניו.

שטיין קבע:

הבקשה אינה מעוררת שום שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. באשר למשוכה השניה – להחלטת הביניים שבה עסקינן אין חשיבות מכרעת לגורל העתירה גופה; וממילא אין בה דבר אשר עלול להסב למבקש נזק שאינו בר תיקון.

שופט חלאה, כתבנו?

בבית המשפט העליון

רע”ב 2375/20

לפני:

כבוד השופט א’ שטיין

המבקש:

משה בן משה

נ ג ד

המשיבים:	1. מדינת ישראל
	2. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 10.03.2020 בעת”א 62588-02-20 (השופט ע’ דרויאן-גמליאל)

בשם המבקש:

עו”ד טל ליטן; עו”ד מורן סעדון

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע’ דרויאן-גמליאל) אשר ניתנה ביום 10.3.2020 בעת”א 62588-02-20. מדובר בהחלטת ביניים שניתנה בגדרה של עתירת אסיר, ובה נקבע כי לאור מצבו הרפואי הייחודי של המבקש יש לספק לו את תנאי הכליאה הבאים: קרבה למרפאה; העדר כבילה; שמירת אשנב התא פתוח; מיטה תחתונה; סוהר ליד הדלת לצורך פתיחה מהירה (להלן: התנאים הייחודיים או התנאים). בבקשתו הבהיר המבקש כי זו איננה מכוונת נגד התנאים הייחודיים שבית משפט קמא קבע עבורו. הבקשה מלינה רק על כך שלא נקבע מועד להעמדת התנאים הללו לרשות המבקש על ידי שירות בתי הסוהר (להלן: שב”ס).

התנאים הייחודיים נקבעו, כאמור, כסעד ביניים אשר יסופק למבקש עד להחלטה סופית בעתירתו. המשך הדיון בעתירה נדחה כדי לקבל חוות דעת כוללת מטעם שב”ס.

ביום 15.3.2020 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה למתן צו להעמדת התנאים הייחודיים לרשותו. בתגובות המשיב מתאריכים 16.3.2020 ו-22.3.2020 הוצהר כי שב”ס פועל בהתאם להוראות הדין וההתוויות הרפואיות בעניינו של המבקש בכל הנוגע לתנאים. ביום 25.3.2020 קבע בית משפט קמא כי שב”ס הניח את דעתו ביחס ליישום התנאים.

ביום 29.3.2020 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה להקדמת הדיון בעניינו, בטענה כי שב”ס אינו מקיים חלק מהחלטותיו. בית המשפט החליט באותו יום כי לא נמצאו אינדיקציות לאי-קיום ההחלטות שנתן. כמו כן קבע בית המשפט כי יתר טענות המבקש תתבררנה בדיון הקבוע ליום 23.4.2020.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

המבקש טוען כי טעה בית משפט קמא כאשר נתן החלטה בעניינו מבלי שקבע מועד מפורש לביצוע החלטותיו בעניין התנאים הייחודיים. לטענתו, אי-קיום התנאים אשר נקבעו עבורו על ידי בית המשפט יוביל, בהכרח, להרעה במצבו הרפואי. המבקש מוסיף וטוען, כי בית סוהר “רימונים”, בו הוא כלוא כעת, איננו מתאים למצבו הרפואי; ומכאן הדחיפות ממנה, לדבריו, בית משפט קמא התעלם. עוד טוען המבקש, כי אי-קביעת סד הזמנים לקיום התנאים שבית המשפט קבע עבורו גורמת לעיוות דין ולחוסר צדק משווע.

המבקש מציין בבקשתו, כי מן הדין הוא שנגמיש את הדרישות המוקדמות לשמיעת בקשות רשות ערעור בקשר לעתירות אסירים המוגשות לפי סעיף 62א(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל”ב-1971 (להלן: הפקודה). בקשתו הנוכחית, לפי דבריו, כמוה כערעור “בגלגול שני” – זאת, מאחר שההליך בו נקט בבית משפט קמא תקף את החלטת הרשות המינהלית לראשונה.

סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן זו איננה מעוררת שום שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש, כנדרש בבר”ע 7/86 וייל נ’ מדינת ישראל (26.6.1986) (להלן: הלכת וייל). הכרעה בעניין תנאי הכליאה של אסיר ומימושם הינה אינדיווידואלית מעצם טבעה ותחומה לדל”ת אמותיו של המקרה הספציפי. דברים אלו חלים מקל וחומר על התנאים הייחודיים להם זכה המבקש: תנאים ייחודיים, כשמם כן הוא, הם עניינו הייחודי של מקבלם ואינם נחלתם של אסירים אחרים.

יתרה מכך: המבקש הניח על שולחננו בקשה שבאה להשיג על החלטת ביניים של בית משפט קמא; וככלל, השגות כאמור אין אנו שומעים. החלטה בעתירת אסיר עליה ניתן לערער לפנינו ברשות, כאמור בסעיף 62ג לפקודה, “היא החלטת בית המשפט [המחוזי] בָעתירה” (ההדגשה הוספה – א.ש.). כך עולה גם מהאמור בתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש”ם-1980 (להלן: התקנות) אשר מבחינות בין החלטה בעתירת אסיר, עליה ניתן לערער ברשות לפי סעיף 62ג לפקודה ובהתאם להוראות הקבועות בתקנה 7, לבין צווי ביניים למיניהם אשר ניתנים בגדרה של תקנה 5. הווה אומר: החלטה סופית בעתירה לחוד, וצו ביניים דוגמת זה שלפניי לחוד; ולא הרי זו כהרי זה. לפי נוסחן המילולי של הפקודה והתקנות, על צווי ביניים אשר ניתנים במסגרתה של עתירת אסיר לא ניתן לערער כלל – גם לא ברשות.

ברם, הלכה אשר נקוטה בידינו מזה מספר שנים משאירה פתח צר למתן רשות ערעור על החלטות ביניים אשר מתקבלות בגדרן של עתירות אסירים; וזאת לא אבקש לשנות למרות שלא הייתי מצרף את דעתי להלכה זו מלכתחילה מפאת אי-התאמתה למילות הפקודה והתקנות. בעניינה של אי-התאמה זו אעיר בקצרה, כי גם אם ננסה להבדיל – בדוחק – בין “צו ביניים” עליו מדברת תקנה 5 לבין “החלטת ביניים”, לא יהא בידינו להשוות את מעמדה של החלטת ביניים, אשר ניתנת במסגרתה של עתירת אסיר, למעמד ההחלטה הסופית בעתירה כולה, עליה מדבר סעיף 62ג לפקודה. כל זה, כאמור, הוא נחלת העבר, שכן הלכה היא הלכה והנני רואה את עצמי מחויב לפסוק לפיה.

בעניינה של הלכה זו, אמר השופט ס’ ג’ובראן (כתוארו אז) את הדברים הבאים:

“כידוע, זכות הערעור אינה זכות קנויה ועל הטוען לקיומה להצביע על מקור משפטי המקים אותה. בתוך כך, ניתן לפרש את לשון סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר, הקובע כי “החלטת בית המשפט בעתירה ניתנת לערעור” הן כשוללת את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בעתירת אסיר, הן כמאפשרת אותה. זאת, נוכח העמימות בסעיף באשר לשאלה האם עניינו בכל החלטה שניתנה בעתירת אסיר או שמא בהחלטה המסיימת את ההליך בלבד. יחד עם זאת, יש ממש בהיקש שמבקשת המשיבה לעשות מהדין החל על אסיר המבקש להשיג על החלטת ועדת שחרורים בעניינו, לאסיר העותר כנגד החלטת שירות בתי הסוהר. כמו כן, גם מבחינה תכליתית, נראה שהכף נוטה לעבר שלילת האפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים שניתנו בעתירת אסיר. מציאות החיים מלמדת כי, ככלל, עתירות אסיר נדונות במהירות, לרוב תוך קיום ישיבה אחת, ולא פעם כלל הסוגיות המתעוררות בעתירה מוכרעות במסגרת ההחלטה הסופית בה. מתן האפשרות להגשת בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים בהליכים אלו תסרבל את ההליך שלא לצורך, בעוד שעיוות הדין שעלול להיגרם לאסיר אם ירכז את כל השגותיו על החלטות הביניים של בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הסופית, ככל שקיים, הוא קטן ביותר. … יצוין כי נוכח העדר הסדרה ברורה לסוגיה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים בעתירות אסיר נגד החלטת שירות בתי הסוהר, תהיה מוגבלת החלטתי זו לבקשות רשות ערעור על החלטות בדבר מינוי סנגור בלבד, ואין בה כדי להכריע באשר לסוגים אחרים של החלטות ביניים במסגרת עתירת אסיר.” ראו רע”ב 5261/12 רופר נ’ משטרת ישראל (17.7.2012) (להלן: עניין רופר).

ברוח דומה, קבע השופט צ’ זילברטל ברע”ב 7011/16 כיאל נ’ מדינת ישראל (11.09.2016), כי אין אנו שומעים בקשות רשות לערער על החלטות ביניים בעתירת אסיר שעניינן קביעת מועדי דיון (שם, בפסקה 4) (להלן: עניין כיאל). ההחלטה בעניין כיאל, יחד עם דבריו של השופט ג’ובראן בעניין רופר, אומצו באחרונה בהחלטת השופט ע’ פוגלמן ברע”ב 5199/19 טברי נ’ שירות בתי הסוהר (12.8.2019). מהחלטות אלו עולה בבירור כי מתן רשות ערעור על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית משפט מחוזי בגדרה של עתירת אסיר הוא דבר נדיר שבנדירים (וטוב שכך, בהינתן הקושי המילולי עליו הצבעתי לעיל בהקשרם של סעיף 62ג לפקודה ותקנה 5 לתקנות). הווה אומר: המשוכה שעומדת בפני בעל דין שמבקש לערער על החלטת ביניים כזאת הינה גבוהה יותר מזו שנקבעה בהלכת וייל בעניינה של בקשה לקבלת רשות לערער על החלטה סופית בעתירת אסיר, אשר ניתנה על ידי בית משפט מחוזי.

סבורני על כן, כי עלינו להעמיד שתי משוכות נפרדות שהמבקש רשות לערער על החלטת ביניים אשר ניתנה על ידי בית משפט מחוזי, בדונו בעתירת אסיר, יידרש לצלוח. ראשית, כל מבקש כזה יידרש להראות ביחס לעתירתו גופה כי זו מעלה לדיון עניין משפטי בעל חשיבות כללית אשר חורג מעניינו הפרטני, כנדרש לפי הלכת וייל. בנוסף, המבקש יידרש להניח את דעתנו כי להחלטת הביניים, עליה הוא מבקש לערער, יש חשיבות מכרעת על גורל העתירה גופה.

המשוכה הראשונה נכונה לגבי כל בקשת רשות ערעור בעולמן של עתירות אסיר – בין אם מדובר בהחלטה סופית, במקרה הרגיל, או בהחלטת ביניים, כמו במקרה העומד לפנינו. המשוכה השנייה מכילה בתוכה אמות מידה הדומות לאלו שנהוגות בידינו במתן סעד זמני למערער בעניין אזרחי או מינהלי: מערער אשר מבקש סעד כאמור נדרש להוכיח כי סיכויי הערעור שלו הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו, למשל: ע”א 4090/04 סלע נ’ מינהל מקרקעי ישראל (18.11.2004); עע”מ 6881/07 ברגר נ’ המועצה האזורית עמק חפר (24.9.2007); עע”מ 3692/08 קדאלי נ’ משרד הפנים (14.5.2008)).

הבקשה שלפניי איננה עוברת משוכות אלו ואף איננה קרובה לכך. באשר למשוכה הראשונה – כאמור לעיל, הבקשה אינה מעוררת שום שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. באשר למשוכה השניה – להחלטת הביניים שבה עסקינן אין חשיבות מכרעת לגורל העתירה גופה; וממילא אין בה דבר אשר עלול להסב למבקש נזק שאינו בר תיקון. בית משפט קמא קבע עבור המבקש תנאים ייחודיים זמניים, אשר משפרים את תנאי כליאתו, עוד בטרם הכריע סופית בעתירתו; ואף ווידא את מימושם – כל זאת, לפני שידענו אם עתירת המבקש מוצדקת לגופה או שמא מדובר בעתירה שאין בה ממש. ברי הוא, כי ביחס להחלטות ביניים כאלה אין מקום לתת רשות לערער.