נדחתה עתירה של עו”ד ד”ר גיא פיטוסי לביטול כתב אישום על “גניבה” מלקוחה שהוגש נגדו בשל שיהוי בהגשת העתירה בג”ץ 6195/08

Spread the love

בג”ץ דחה עתירת עו”ד ד”ר גיא פיטוסי לביטול כתב אישום על גניבה שהוגש נגדו באישור היועמ”ש, שנעוד “ללמד את העותר לקח”, על ניסיונו להילחם למען חקר האמת במסגרת הליך משפחה שניהל בביהמ”ש השלום באילת.

ד”ר פיטוסי טען כי בהגשת כתבי אישום אלה, יש משום שימוש לרעה בכוח השלטון. לטענתו כתב האישום השני הוגש נגדו, רק בגלל הדעה הקדומה שנוצרה נגדו בעקבות חומרתו של כתב האישום הראשון.

לטענת הפרקליטות יש לדחות את העתירה, מאחר והיא לוקה בשיהוי כבד, הואיל וכתבי האישום הוגשו במהלך השנים 2003-2004 והעתירה הוגשה רק ב-2008.

בג”ץ דחה את העתירה בשל השיהוי בהגשתה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 6195/08

בפני:	כבוד השופט א’ גרוניס
	כבוד השופטת מ’ נאור
	כבוד השופטת א’ חיות

העותר:

עו”ד ד”ר גיא פיטוסי

נ ג ד

המשיבים:	1. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז
	2. השופט אליקים רובינשטיין
	3. פרקליטת מחוז דרום, עו”ד יסכה ליבוביץ
	4. עוזרת ראשית לפרקליטת מחוז הדרום, טל (אדיר) כהן
	5. פרקליטת מחוז הדרום בבאר שבע
	6. השופט יעקב, שופט בית משפט המחוזי במחוז מרכז
	7. דניאל פרידמן, שר המשפטים

עתירה למתן צו על-תנאי ולצו ביניים

בשם העותר:

בעצמו

בשם המשיבים:

עו”ד מיכל פרידלנדר

פסק-דין

השופט א’ גרוניס:

עתירה למתן צו על תנאי, התוקפת, בין היתר את החלטתו של היועץ המשפטי הממשלה ליתן אישור להגשת שני כתבי אישום נגד העותר בגין מספר עבירות פליליות. אחד מן ההליכים הסתיים, ואילו השני ממשיך להתנהל.

העותר הינו עורך דין במקצועו. נגד העותר הוגשו שני כתבי אישום. כתב האישום הראשון הוגש בשנת 2003 וייחס לעותר חמש עבירות של אינוס, מספר עבירות של מעשים מגונים ועבירה של סחיטה באיומים (להלן – כתב האישום הראשון). לפי הנטען, העותר ביצע עבירות אלה כלפי מתלוננת אותה ייצג בהליכי משפט והוצאה לפועל. ביום 19.9.06 הוצג הסדר טיעון בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר דן בתיק הפלילי המבוסס על כתב האישום הראשון (להלן – ההליך הראשון). במסגרת הסדר הטיעון תוקן כתב האישום הראשון. העותר הודה בעובדות לעניין עבירה של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול מרות. עוד הוסכם כי המאשימה תבקש להרשיע את העותר, ואילו העותר יבקש שלא להיות מורשע וכן יבקש להכין תסקיר שירות המבחן. בנוסף, הסכים העותר לשלם למתלוננת סכום של 20,000 ש”ח. בית המשפט המחוזי אישר את הסדר הטיעון, החליט שלא להרשיע את העותר וחייבו לבצע 200 שעות של שירות לתועלת הציבור וכן לשלם למתלוננת את הסכום עליו הוסכם. כתב האישום השני הוגש בשנת 2004 וייחס לעותר עבירה של גניבה בידי מורשה (להלן – כתב האישום השני). ההליך הפלילי המבוסס על כתב האישום השני (להלן – ההליך השני) מתנהל בבית משפט השלום באילת. ההליך טרם נסתיים והוא עומד בפני הכרעת דין, אשר מועדה נקבע ליום 20.11.08.

לטענת העותר, כתבי האישום שהוגשו נגדו באישור היועץ המשפטי לממשלה דאז, הוא המשיב 2, נבעו משאיפתם של נציגי פרקליטות מחוז דרום, המשיבים 5-3, “ללמד את העותר לקח” על ניסיונו להילחם למען חקר האמת במסגרת הליך משפחה שניהל העותר בבית משפט השלום באילת. העותר טוען כי בהגשת כתבי אישום אלה יש משום שימוש לרעה בכוח השלטון. בכל הנוגע לכתב האישום הראשון, העותר ממקד את טענותיו בתקיפת אופן עריכת תמליל של קלטת שמע שהיוותה, לטענתו, בסיס לכתב האישום. לטענת העותר, התמליל האמור לא שיקף נכונה את הנאמר בקלטת, כיוון שהדברים נאמרו בשפה הצרפתית ואילו התמליל תורגם ונערך בעברית. לטענת העותר התמליל בגרסתו העברית אינו מלא ואינו מדויק. העותר רואה בתמליל ראיה “מפוברקת” ו”מבושלת” שנועדה להכשילו. לטענתו, גם למשיב 2 היה חלק במעשי ההפללה או לכל הפחות התרשל הוא בתפקידו.

העותר מבקש בעתירתו סעדים רבים. ראשית, להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית בעניין נסיבות מתן אישורו של היועץ המשפטי לממשלה דאז (המשיב 2) להגיש את כתב האישום הראשון נגד העותר ולהעמיד לדין את אלה אשר זייפו את הראיות שהיוו בסיס להגשת כתב האישום הראשון. שנית, לבטל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום הראשון ולפיכך לבטל כל הליך שנפתח על פיו. כמו כן, טוען העותר כי כתב האישום השני הוגש נגדו רק בגלל הדעה הקדומה שנוצרה נגדו בעקבות חומרתו של כתב האישום הראשון. לפיכך, יש לטענתו לבטל את כתב האישום השני יחד עם ביטולו של כתב האישום הראשון. שלישית, מבקש העותר להעביר מתפקידם את המשיבים 6-2 בשל מעורבותם, לטענתו, בקנוניות הנושאות אופי פלילי וכן בשל זלזולם בכבוד האדם ופגיעתם בזכויות היסוד. רביעית, להורות למשיב 7, הוא שר המשפטים, ליתן טעם מדוע מדינת ישראל לא תחתום על האמנה האירופית לזכויות אדם, שלטענת העותר עשויה הייתה להגן עליו בפני העוול שנגרם לו.

יצוין כי במסגרת העתירה התבקש צו ביניים, אשר יורה על עיכוב כל הליך פלילי שנפתח נגד העותר על סמך אישורו של המשיב 2. בהודעתו מיום 13.7.08 ציין העותר כי הבקשה לצו ביניים מתייחסת להליך הפלילי המתנהל בבית משפט השלום באילת, על יסוד כתב האישום השני שהוגש נגדו. בקשת העותר לצו ביניים נדחתה ביום 13.7.08.

המשיבים מצביעים בטענותיהם על מספר עילות סף, שבגינן יש לטעמם לדחות את העתירה. ראשית, לטענת המשיבים לוקה העתירה בשיהוי כבד, הואיל וכתבי האישום, אותם תוקף העותר, הוגשו במהלך השנים 2004-2003, ואילו העתירה הוגשה רק בשנת 2008. שנית, בכל הנוגע להליך הפלילי הראשון, אשר בגדרו הושג הסדר טיעון וכבר נסתיים, יש לדחות את העתירה הואיל והסעדים המבוקשים נוגדים את עיקרון סופיות הדיון וכן כי קיים לעותר סעד חלופי של משפט חוזר. בכל הנוגע להליך השני, אשר עדיין תלוי ועומד בפני בית משפט השלום באילת, הרי שאין בית המשפט הגבוה לצדק נוהג להתערב בהליכים פליליים הנידונים בערכאות דיוניות. רביעית, בכל הנוגע לדרישת העותר להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית ולהעמיד לדין את המשיבים, הרי שאין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה.

דין העתירה להידחות על הסף. העתירה אכן הוגשה בשיהוי כבד. כתב האישום הראשון הוגש בראשית שנת 2004. כתב האישום השני הוגש בסוף שנת 2004. האישורים של היועץ המשפטי לממשלה להגשתם של כתבי האישום ניתנו במועדים מוקדמים אף יותר. העותר הגיש את עתירתו אך ביום 10.7.08, היינו כארבע שנים וחצי לאחר הגשת כתב האישום הראשון וכשלוש שנים וחצי לאחר הגשת כתב האישום השני. במהלך שנים אלה חלה התקדמות בהליכים הפליליים נגד העותר. ההליך הראשון בעניינו של העותר הסתיים. גם ההליך השני קרוב לסיומו. הכרעת הדין אמורה להינתן ביום 20.11.08. העותר לא סיפק הסבר כלשהו לשיהוי האמור. די בכך זה על מנת להביא לדחיית העתירה.

בנוסף, בהחלטה מיום 10.7.08 נתבקש העותר להשיב מדוע אינו נוקט בהליך של משפט חוזר אם ברצונו לתקוף את הראיות שהובילו להגשת כתב האישום הראשון. בהודעת העותר מיום 13.7.08 לא סופקה לשאלה זו תשובה של ממש. העותר הודיע כי “…אינו מבקש שום דיון או משפט חוזר”. משאלה הם פני הדברים נראה שדין העתירה להידחות גם מן הטעם כי לעותר עומד סעד חלופי. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא יידון בעתירה כל עוד עומד לעותר סעד חלופי (ראו למשל, בג”ץ 3515/07 ניסנוב נ’ שר המשפטים (לא פורסם, 29.4.2007); בג”ץ 6090/08 ברגר נ’ שר המשפטים (לא פורסם, 11.8.08)). יצוין כי גם לעניין ההליך הפלילי השני עומד לעותר סעד חלופי, והוא האפשרות לערער על פסק דינו של בית משפט השלום באילת, לאחר שיינתן (אם יורשע העותר). יתרה מכך, אם ברצונו של העותר לתקוף את כתב האישום שהוגש נגדו, הרי שיש לעשות זאת במסגרת ההליך בערכאה הדיונית ולא באמצעות פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו, בג”ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע”מ נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.06)).

אין לקבל גם את דרישת העותר לפתיחת חקירה פלילית. מידת ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה בשאלות ניהול חקירה והעמדה לדין הינה מצומצמת. בית משפט זה יתערב בעניינים אלה במקרים חריגים בלבד (ראו למשל, בג”ץ 7364/06 יעקובוביץ’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 25.12.06); בג”ץ 1762/08 ורקשטל נ’ דנינו (לא פורסם, 4.6.08)). לא עלה בידי העותר להצביע על פגם המצדיק התערבותו של בית המשפט במקרה דנא.

טענתו של העותר כי על מדינת ישראל לחתום על האמנה האירופית לזכויות אדם אינה קשורה כלל להשגות העיקריות שלו בעתירה דנא והיא בבחינת סרח עודף שאין מקום וצורך להידרש אליו. דומה, שאף אם סוגיה זו הייתה מועלית בעתירה נפרדת דינה היה להידחות בשל כך שאינה מגלה עילה.